מולה כהן - זכרונות מקרבות "יפתח" בנגב

לאחרונה התפרסם מחקרו של ד"ר עזרא נשרי על מלחמת השחרור ובו הוא מציע תזה חדשה המאפשרת להבין את האינטרס הבריטי בארץ ישראל שנה לפני תום המנדט ושנה לאחר מכן. עד היום מרבית החוקרים סברו כי ישראל חיפשה לגרור את המצרים לפרובוקציה שתאפשר לצה"ל לפתוח במבצע צבאי גדול (במהלך ההפוגה) להסרת המצור בנגב שנקרא לאחר מכן "מבצע יואב".

למרות החלטת האו"ם על חלוקה, סירב השר הבריטי ארנסט בווין לקביעה זו. הוא ביקש לבנות את בריטניה כמעצמה השלישית בעולם והטיל על בריגדיר קלייטון לארגן את הקואליציה הערבית על-מנת לפלוש מיד לארץ-ישראל ולסקל את החלטת מועצת הביטחון בדבר חלוקה בפלשתינה-א"י.

ניתן לומר כי בשנת 1947, הוא "זמם מזימה" בריטית-ערבית לחלק את ארץ ישראל בין עבר הירדן לסוריה. "מבצע יואב", שבן-גוריון ואחרים כה דחפו למהר ולפתוח בו - שם לאל את מזימותיו של בווין ואת תוכניותיו של שליחו בריגדיר קלייטון. על-רקע תפיסה זו נראה שמהלכי יגאל אלון בהם השתלבה חטיבת "יפתח", תאמו את האסטרטגיה של המדינה הצעירה שחששה לגורל הנגב מבחינה מדינית וצבאית.

כהן נולד בשנת 1923 בקובנה לדוד כהן. משפחתו עלתה ארצה כשנה לאחר לידתו והתיישבה בתל אביב. אביו דוד כהן היה האחראי על הנוער העובד מטעם ההסתדרות. את לימודיו עשה בבית חינוך לילדי עובדים, תיכון חדש וכפר הנוער בן שמן, בו חלק חדר עם שמעון פרס. בנעוריו היה חבר תנועת הנוער העובד, שאביו היה ממייסדיה, ופעיל בארגון ההגנה. בשנת 1942, עם הקמת הפלמ"ח נמנה בין חבריו הראשונים.

לאחר תקופת הכשרה יצא לקורס מפקדי כיתות ומפקדי מחלקות, בהם גם הדריך, והוכשר גם בייצור נשק וקורס ימאות. לאחר מכן מונה כהן למדריך קורס מפקדי כיתות בגדוד הרביעי והיה סגן מפקד הפעולה "בשרונה" בליל המשטרות. כהן צורף לגדוד השלישי של חטיבת "יפתח" כסגן מפקד הגדוד והשתתף בלחימה בצפון הארץ ובפרט בקרב על צפת.

לאחר מכן מונה למפקד הגדוד השלישי והיה לסגנו של יגאל אלון. עם מעבר החטיבה לחזית המרכז החל קידומו המהיר, תחילה כמפקד הגדוד ואחר כך כמפקד החטיבה, הצעיר ביותר צה"ל בתפקיד זה. כהן אף שימש בהמשך כראש מטה פיקוד הצפון. בעקבות השתתפותו בכנס הפלמ"ח באוקטובר 1949 בניגוד לפקודות, קיבל התראה ונזיפה והודח מתפקידו.

בשנת 1951 השתחרר כהן מצה"ל בדרגת סגן אלוף לאחר שמילא תפקיד של ראש מטה פיקוד צפון. באותה תקופה עבר, בעקבות הפילוג בתנועת הקיבוץ המאוחד, להתגורר תחילה בדגניה ולאחר מכן בקיבוץ אלונים. במהלך השנים נבחר לשמש מזכיר המשק, סדרן עבודה, מרכז המשק ובתנועה הארצית נבחר למרכז ועדת הגיוס.

ב-23 בספטמבר 1956, נפצע מולה כהן ברגלו בעת שחייל ירדני ירה על-כנס ארכאולוגי ברמת רחל. במהלך מלחמת יום הכיפורים סייע בידי אלוף פיקוד צפון יצחק חופי בטיפול ביישובי רמת הגולן. לאחר המלחמה (1974), נוכח התערערות תחושת הביטחון הציבורי, הוא פעל להקמת המשמר האזרחי במשטרת ישראל, בראשו עמד במשך חמש שנים, בדרגת ניצב.

בשנה הראשונה לקיומו של המשמר האזרחי התבססו כ-550 נקודות הפעלה ברחבי הארץ. לאחר מותו של יגאל אלון, יזם את הקמת "בית יגאל אלון" בקיבוץ גינוסר. כמו-כן היה מיוזמי "פרס יגאל אלון" וריכז את פעילות "פרס יצחק שדה". בינואר 1986 נבחר לכהן בראשות מועצה אזורית עמק יזרעאל, בראשה עמד עד 1999. בתקופת כהונתו פעל לעידוד הרחבתם והקמתם של יישובים קהילתיים באזור. כהן נפטר ב-17 בינואר 2002.

מספר מולה בראיון: חטיבת "יפתח" ירדה בעת המלחמה לנגב והחליפה את חטיבת "הנגב" שעלתה למרכז הארץ לצורך התארגנות, מנוחה וצבירת כוחות. בתחילה תוכנן שחטיבת "הראל" תעשה זאת ו"ליפתח" תוכנן מקום כעתודה. לדעתו של כהן, יגאל אלון היה כבר בשלב זה ראש המטה הכללי בפועל וזה הפך את "יפתח" לעתודה מטכ"לית.

יגאל ידין אפשר לאלון להחליט על המהלכים הבאים במבצע והאחרון בחר את "יפתח" שתרד לנגב חלק מחייל החטיבה ירדו במטוסים וחלק הוברחו דרך קווי המצרים. בניגוד לחטיבת "הנגב" שחייליה היו מפוזרים ביישובים - חטיבת "יפתח" ריכזה את שני הגדודים שלה בסמוך אליהם.

הגדוד הראשון התמקם באזור שובל - הוזייל ומשמר הנגב והגדוד השלישי התמקם בוואדי ליד דורות-רוחמה. היישובים שהתרגלו לחיילים בחצרותיהם, התנגדו תחילה לטקטיקה החדשה אולם הבינו שמהלך זה הוא נכון במיוחד לקראת "מבצע יואב" בו נטלה החטיבה חלק חשוב ופלוגה אחת שלה, השתתפה בכיבוש באר-שבע.

כהן מציג בראיון את כיבוש העיר על-רקע המחלוקת שקדמה לפעולה: האם לכבוש תחילה את עזה או באר-שבע. מטה החזית בראשות יגאל אלון החליט לכבוש את באר-שבע דבר שיאפשר יותר אופציות לפעולת המשך. תומכי באר שבע תחילה טענו כי כיבוש עזה יהיה קל יותר בהמשך המבצע לאחר ניתוק קווי אספקה של המצרים.

טענה שניה - כיבוש באר-שבע יאפשר פריצה למרחבי הנגב דרומה, לערבה ואילת. מפקדים במטה העלו רעיון נוסף - לאחר כיבוש באר-שבע ניתן לשלוח כוח לעבר חברון וירושלים לשם הגיע כוח מצרי שאיים על הבירה לעתיד. אלון הורה לצרף לחטיבת "הנגב" פלוגה "מיפתח" כדי להבטיח את הצלחת הפעולה.

הערבים ברחו ברוב הקרבות באזור ים-המלח, עין גדי ועוד והגבול סומן בסיוע שמריה גוטמן מנען שהצטרף למטה הפיקוד של החטיבה. למרות ש"האחים המוסלמים" לא נבהלו והמשיכו בקרבות ברמת רחל, הרי שחיילי "יפתח" שבנגב חשו מעין תקופת הפוגה ארוכה ואשר במהלכה הם נקראו להשתתף בכמה וכמה קרבות.

כהן טען כי הקרב שהיה לסמל בקרבות הדרום היה הקרב בחרבת מאחז עליו כתב הסופר ס. יזהר שהיה אז קצין מודיעין, את הרומן "ימי צקלג". לדעתו ההתעקשות להחזיק במאחז נבעה מהצורך להגן על שדה התעופה הסמוך, ליד רוחמה. בספרו קבע כהן כי ההתעקשות להחזיק במשלטי מאחז נבעה גם מהצורך להכין בסיס לקראת הקרב הגדול בהמשך לעבר חברון.

משום הקושי טען כהן, חטיבת "יפתח" תוכננה להיות "הסדן" עליו יכו המצרים עד שישברו. בהמשך ל"מבצע יואב" כבשו חייליו את בית חנון והכוח המצרי כותר באזור קיבוץ ארז של היום. בנוסף, לחמה החטיבה ליד מכרות הגופרית בסמוך לבארי. קרבות קשים נוספים התפתחו ליד תל נג'ילה, תל חאסי, תל מלחה וליד קריית גת של היום.

שדה התעופה חשוב היה לקליטת המטוסים הענקיים "סקאי מסטר" (בעלי 4 מנועים) וקרבות אלה נכללו במבצע "אבק 1". במסגרת המבצע הורידה החטיבה ציוד, דלק, ארטילריה ומזון גם ליישובים וגם לחייליה. תפקיד אבטחת קו המים הוטל על "יפתח" שביצעה זאת בסיוע הג'יפים שלה. לאחר הכישלון בפלוג'ה החליט יגאל אלון לטענת כהן, שהוא "הולך" על הצמתים באזור משטרת עירק סואידן שם נפרצה הדרך לבאר-שבע תוך כדי מתן סיוע לחטיבת גבעתי שפרצה את הדרך.

כהן טען שיגאל אלון נהג לתת את השמות למבצעים הצבאיים אך החברה בשטח שינו זאת. לדוגמה: מבצע "לרל"ל" הפך למבצע "דני" ומבצע "עשר המכות" הפך למבצע "יואב", ככינוי שמו של יצחק דובנו מפקד נגבה שנהרג בקרבות. בעת שהחטיבה קיבלה את האחריות על כל הנגב, חייליה שהו בבית אשל וברביבים. מפקדיה נפגשו עם מפקדי חטיבת הנגב לצורך חפיפה.

אלון אישר את תביעת מפקדיו לא להתרכז ביישובים אלא בסמוך להם מתוך כוונה לשמש ככוח משימה "במבצע יואב". החטיבה הייתה קשורה מאוד ליישובי הנגב על-אף שלא ישבה פיסית בהם. סיכם כהן: עשינו בנגב את אשר עשינו בגליל - הוצאנו אנשים מהיישובים, בנינו "אגרופים" להגנה ובעיקר לקראת מבצע גדול ולמכות פתע.

בספרו תאר כהן מפי אחד הלוחמים (שלמה גלילי-סלי) איש מחלקת "מעוז א'" שתיאר את הווי החיים: עיקר העבודה הייתה גירוש הבדואים מקו המים, תפיסת עדרים, ושריפת המאהלים כדי שלא יחזרו למקומותיהם. החיילים חשו עצמם כמחלקת הכשרה, התקלחו בשובל וניסו לשוות לאהלים שלרגלי המשטרה אופי של יישוב קטן כולל ערוגת פרחים.

כהן סיפר כי חיילי החטיבה היכו כהוגן "באחים המוסלמים" שירדו מחברון לכיוון באר-שבע כדי לתפוס את התילים הצמודים לשדה התעופה ולשבש את פעולתו. בזיכרונות שהותיר גמאל עבדול נאצר, שהיה סמג"ד וקצין מודיעין בקרבות מאחז ובכיס פלוג'ה, נמצאו עדויות על הקרבות הקשים והמפלות שספגו המצרים. נאצר סיפר שבקרב על תל קונטרה חש לראשונה מהו פחד.

כהן קבע כי לראשונה, בקרבות חטיבת "יפתח" הופעלה האזנה לקשר המצרי על-ידי קצין המודיעין הפיקודי זרובבל ארבל ואנשיו וכל הפקודות והתוכניות המצריות היו בידי צה"ל. בתקופה בה שהו בשובל התוודעו לראשונה לתופעת "הפטה מורגנה", למדו להתגונן כנגד סופות החול ופשטו על בוסתנים בהם היה פרי ומים.

בעקבות ביקורו של יצחק טבנקין בתל חסי החליטה המחלקה (ההכשרה מעוז א) להשלים את קיבוץ רביבים. במילים ספורות תיאר כהן את המפלה שנחלה ישראל במבצע "גיס" שבו פעלו החטיבות "גבעתי", "יפתח" וחטיבת "הנגב" בפיקוד נחום שריג. "יפתח" לא הצליחה לפתוח הדרך לנגב, "גבעתי" נכשלה בפלוג'ה ובעירק אל מנשייה.

כתב כהן בספרו: בראשית נובמבר 1948 פירק בן-גוריון את מטה הפלמ"ח וחיילי החטיבה אשר לחמו בטריז "בית חנון" (פלוגתו של רפי גינצבורג) טענו כי למלחמה השתרבבו "תככים פוליטיים". מבחינתם, כחיילים בעלי הכרה ונטייה שמאלית – ראש הממשלה בן-גוריון ניצל באופן ציני את המלחמה כדי לפרק את הפלמ"ח.

בצר לו כתב כהן מכתב אישי לבן-גוריון שנפתח במילים הבאות: "בעצם ימי התכונה לקראת המערכה הגורלית בנגב (מבצע יואב)...הגיעה הידיעה כי הורית על פירוק הפלמ"ח...יודע אני כי כל ראשי האגפים המקצועיים במטכ"ל דרשו את המשך קיום מטה הפלמ"ח שהוכיח את יעילותו ונחיצותו ומה הופתעתי לשמוע שהמסקנה שלך היא הפוכה". כהן הציע לבן גוריון, בתמימות מה, לשלוח ברכה לאנשים העומדים לצאת למבצע "יואב" בצורת ברכה שעיקרה – אי-ביצוע ההוראה לפירוק מטה הפלמ"ח.

הצלחת יגאל אלון כמפקד חזית ד' הייתה לדעת כהן המהלך שקבע כי "גבעתי" יתקפו את משלטי הצומת (חוליקאת) וחטיבת "יפתח" תיתן סיוע על-ידי תקיפת הצומת מדרום לצפון. כהן הטיל על שמחוני לבצע את המשימה אולם הפעולה נכשלה וכוח החטיבה נסוג לעומת "גבעתי" שבקרבות עזים כבש את היעד.

מהלך זה קרה לאחר שיגאל אלון "הכריח" את שמעון אבידן לתקוף חזיתית ולא כפי שהוא ביקש, יחד עם ראש אג"ם יגאל ידין ואחרים לתקוף את הקו המצרי בדרך של הליכה דרומה, משולי הר-חברון. רוב המח"טים שהשתתפו במבצע "יואב" הכיר את אלון ותמכו בדרישתו לכבוש את באר-שבע תחילה כולל יצחק שדה, מח"ט שמונה.

הוא שהשפיע על אלון להתקיף את משלטי הצומת בהתקפת מצח בליל ה 19 – 20 באוקטובר. לחטיבת "יפתח" נועד תפקיד לשמש בעיקרו ככוח הסחה. יגאל אלון חשש שהאו"ם ידרוש הפוגה נוספת וביקש למהר ולפרוץ לעבר באר שבע. אלון ראה בכיבוש עזה רק הרחבה טריטוריאלית, כלומר השג קטן בלבד, ואילו כיבוש באר-שבע יפתח בפני צה"ל יותר משלוש אופציות.

גם כהן סבר תחילה שיש לכבוש את עזה אולם שוכנע לבסוף על-ידי אלון שיש למהר ולכבוש את באר-שבע. ידין וויתר על ההכרעה ומסר זאת בידי אלון שהוכיח מחשבה מרחיקת ראות. הקרב על באר שבע, בו השתתפה פלוגה אחת מחטיבת יפתח, היה יחסית קל כיוון שניתן היה לפרוץ לעיר מכל כיוון וכך הסתיים ב 21 באוקטובר 1948 "במבצע משה" כיבוש העיר.

לאחר הכיבוש הלך והחריף הוויכוח בין כהן לאלון על רצונו להעלות את החטיבה להתרעננות צפונה ודרישתו מאלון לשחרר את "ההכשרות" לקיבוצים שיעמדו כנגד רצונו של בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח והתוצאות העלולות לפגוע ביישובים. נראה שלאלון הייתה תוכנית להקים אוגדת פלמ"ח בנגב שתכלול את שלוש החטיבות של הפלמ"ח ודרישותיו של כהן עמדו בניגוד לחזון זה. בספרו כתב כהן כי הוא העז "להחציף פנים" מול אלון שנאלץ להיכנע "ויפתח" עלתה לצפון להתרעננות ושחרור "ההכשרות" ובמקומה ירדו לנגב חטיבות "גולני" "ועודד".

מח"ט "הראל" יצחק רבין דיווח למטה הכללי על ביקוריו בחטיבת "יפתח". מתיאוריו עלתה תמונה עגומה של מצב החטיבה, מורל ירוד, מחסור באמצעים, חסרון בכוח אדם ובעיקר התעקשותם של ההכשרות שסירבו להישאר בנגב ורצו לעלות צפונה. ראש אג"ם יגאל ידין החליט להעלות את החטיבה צפונה לפיקוד הצפון ולהוסיף לה גדוד נוסף שהיה עד כה בחטיבת הנגב.

בחטיבה זכר כהן, המשיכו לראות באלון מצביא מהולל ושלחו לו ברכות עם תום מבצע "חורב" האחרון במבצעי המלחמה. ובאשר לשאלות שהצבנו בפתיח דומה כי התשובה להן – יגאל אלון צדק בהעדיפו את כיבוש באר-שבע (עם כל האופציות הנלוות) לפני כיבושה של עזה. התוצאות בשטח מאשרות זאת ובמיוחד ההשתלטות על הערבה ומפרץ אילת.

באשר לשאלה השנייה – הפקודה על פירוק הפלמ"ח והאיום על הישגי שלושת חטיבותיו גרמו למפקדים ולחיילים לגלות תעוזה ולהחיש את קצב סילוקם של המצרים, עיתים במחיר כבד, ולחזק את ההישגים הכיבושיים והיישוביים של הפלמ"ח.