א. ט"ו בשבט

נדמה לי, שהחג, ששינה את דמותו יותר מכל החגים, בעקבות ההתיישבות בארץ-ישראל, הוא ט"ו בשבט - חג האילנות, או ראש-השנה לאילן - הבא עלינו לטובה ולברכה בראשית השבוע הבא. ט"ו בשבט הנו חג שכולו שמחה, במתכונתו המסורתית ובמתכונתו החדישה.

על מועדו של החג התווכחו בית שמאי (א' בשבט) ובית הלל (ט"ו בשבט); ואנחנו חוגגים כבית הלל - "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה ... באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה-עשר בו ..." (משנה, ראש השנה א', דף א').

"כל אילנות שבעולם" - קובע 'מכון התורה והארץ' - "ראש השנה שלהם הוא ט"ו בשבט, שהכל הולך לפי טבעה של ארץ-ישראל, שהיא עיקר העולם". כותב הרב אברהם סוחובולסקי: "היה מקום לחשוב, שט"ו בשבט נקבע בהתאמה לתנאי הטבע הארץ-ישראלי, אך אם היה כן, צריך היה לקבוע את ראש השנה לפירות האילן לפי תקופת החמה, שהיא המשפיעה העיקרית על תופעות הטבע, ולא לפי התאריך העברי. ואם כן, בשנה מעוברת היה צורך לאחר את ראש השנה לאילנות בחודש, כי רק אז אפשר היה לומר שכבר עברו רוב ימות הגשמים, ומתחיל השרף לעלות באילנות. השאלה מדוע אין מאחרים את ראש השנה לאילן בשנה מעוברת, נידונה בגמרא, והתשובה היא 'הלך אחר רוב שנים' - כוונת הגמרא היא שאכן התאריך הזה אינו מדויק בשנה מעוברת, אלא שחז"ל קבעו תאריך המתאים לרוב השנים".

המנהג לאכול פירות יבשים הנו מנהג גלותי, אף שתוקן על-ידי רבי יצחק לוריא, האר"י, ועל-ידי מקובלי צפת, כיוון שבגולה לא יכלו אבותינו לצרוך פירות טריים מארץ-ישראל. ט"ו בשבט נועד לציין את השתתפות האדם בשמחת האילנות. בשנים האחרונות רווח סדר ט"ו בשבט, בדומה לסדר פסח. במהלכו אוכלים שלושים מיני פירות טריים (רצוי פרי אחד חדש, שיברכו עליו 'שהחיינו'), שותים ארבע כוסות יין אדום ויין לבן, ואומרים פסוקים מהמקורות, המבטאים את ההקבלה בין צמיחת העץ לבין שיבת העם לארצו, ותפילות להצלחת היבול.

בנוסף, ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות, והיסוד הזה מודגש בארץ-ישראל. "כל האילנות להנאתן של בריות נבראו" (בראשית רבה, י"ג). ובעניין הזה זכור סיפורו של חוני המעג̤ל, שראה אדם נוטע חרוב, ושאלוֹ האם הוא מצפה לאכול מפירותיו. ענה האיש, "מצאתי את העולם בחרובים: כשם שנטעו אבותיי לי, אף אני איטע לבניי" (תלמוד בבלי, מסכת תענית כ"ג, עמוד א'). נטיעות הפכו, למעשה, למסורת של ט"ו בשבט בארץ-ישראל, יחד עם טיולים רבים בחיק הטבע (אם מצב הגשמים מאפשר זאת).

ב. ישלמו פיצויים?

הרבה רעש נוצר סביב הטרור היהודי, כביכול, פעולות 'תג מחיר' ודומיהן, כנראה, דווקא משום שלא נמצאו עד היום מבצעיהן. עד כדי כך, שיש המפקפקים במקורותיהן. על כל פנים, ה'מחלקה היהודית' בשב"כ עלתה להתקפה רבתי על מה שהגדירה כטרור יהודי, והציפה את התקשורת בידיעות מושתלות ומפורטות, שהצדיקו את הצעדים הדרקוניים, שנקטה נגד תלמידי ישיבת 'פרי הארץ'. והתקשורת בצייתנות לא-מדהימה, שוב התמסרה לשב"כ.

בינתיים שחרר בית המשפט ארבעה מחמשת נערי 'פרי הארץ' החשודים. אם לא יוגש נגדם כתב אישום - מי יפצה את הארבעה על העינוי המיותר בחדרי השב"כ ועל הפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות? ניסיונו של עמוס ברנס המנוח מלמד, שהמענים מתכחשים למעשיהם. עוד מעט יטילו את האשמה למעשיהם הבלתי חוקיים (למרות אישור שופט, שכמעט תמיד הוא חותמת גומי) על מעוניהם.

השופט, שזרק לפני כחודש את השב"כ, ופסל לחלוטין את העדויות שגבו אנשיו בשיטות קשות מנערים צעירים, הדליק איתות אזהרה, שהשב"כ מתעלם ממנו. מעניין האם הנערים, שעונו ועדויותיהם נפסלו, והוריהם יתבעו פיצויים מחוקריהם על מה שעוללו להם. או שמא יפחדו מידו הנוקמת של שב"כ, שתמשיך להתעלל בהם.

לעניות דעתי, המתבססת רק על קריאת עיתונים, לשב"כ אין קצה חוט בעניין הריגת האישה הערבייה מבידיה, אלא רק השערה מפוקפקת. לכן, הסתער בכל כוחו על תלמידי הישיבה 'פרי הארץ' בתקווה שיישברו, ויסגירו מידע. 'ניעור עצים', קוראים לשיטה זו. כמי שיש כמה עצים בחצרו, אני יודע שלפעמים אחרי ניעורם, אני נותר רק עם עלים יבשים.

חמת הזעם של 'המחלקה היהודית' בשב"כ ודבקותה במשימה של הצמתת מה שהם קוראים 'טרור יהודי' עומדות ביחס הפוך לטרור הערבי, המשתולל ביהודה ובשומרון, למרות הודעות השב"כ לעיתונות על הצלחותיו. גם איני זוכר חומרה כזו בהתייחסות השב"כ, המשטרה, הצבא ובתי-המשפט לזורקי אבנים ערביים.

התקשורת משתפת, כמובן, פעולה עם השב"כ, ומסתירה את עשרות אירועי הטרור, שמתגברים מדי חודש - ירי, זריקת אבנים, ניסיונות לחטוף מכוניות וירי על נוסעים יהודיים - ביהודה ובשומרון. אכן, יש לשב"כ הצלחות, אך צריך לראות גם את החצי האחר של הכוס, והוא מאיים ומפחיד.

ג. תרבות לקויה

בעיצומה של הפרידה מאלוף מיל' יצחק בריק, נציב קבילות החיילים (נקח"ל) היוצא, הגיעה הבהרה מסוימת על תרבות הפקת הלקחים בצבאנו מגדוד הסיור של חטיבת הצנחנים: חבריו לנשק של אביתר יוספי, שנהרג בלילה סוער כשחצה את נחל חילזון הגועש, טוענים: "המפקדים הבהירו מה כדאי, ובעיקר מה לא כדאי, שנגיד לחוקרים". כלומר, הצנחנים שמו את אצבעותיהם על בסיס תרבות הלקויה של הפקת הלקחים בצבאנו - היא תרבות השקר.

הצנחנים דיברו עם הוריו של אביתר המנוח, כנראה, בלי אישור מפקדיהם. "תחושת ההורים הייתה", לדברי יואב לימור בישראל היום, "השיחות האלה [של החיילים] עם המפקדים נועדו 'לעשות עליהם מניפולציה רגשית ושכלית'. לקבּ̤ע גרסה אחידה, שתאומץ גם בידי הצוותים החוקרים ותותיר את האחריות על החייל ולא על המפקדים. זאת גם הסיבה שנאסר על החיילים לשוחח עם המשפחות: כדי שלא יישאלו שאלות, וכדי שלא יועלו ספקות שידלפו לתקשורת ויגרמו לדברים לצאת מכלל שליטה".

אין זו הפעם הראשונה, שמפקדינו מטילים בחוצפתם את האחריות על חייליהם, כדי לטהר את עצמם. זו הייתה מסורת ארורה באירועים של ירי הדדי (דו-צדדי, בסלנג הצבאי) בשהות צבאנו בדרום לבנון; וכנראה, הוטמעה מאז בצה"ל.

ד. בריק, תודה!

איש לא אמר תודה לילד, שקרא, "המלך עירום"! למרות זאת, עלינו להגיד תודה רמה, רבה, כפולה ומכופלת ליצחק בריק, הנקח"ל היוצא. בריק הלך הביתה, והותיר אחריו רעמים וברקים. למעננו ולמען ילדינו, אסור שהרעש, שיצר בריק, יימוג מבלי שטענותיו בדבר אי-מוכנות צבא היבשה למלחמה יבוררו עד תומן.

בתחילת שנות השמונים היה בצבא ילד דומה - אל"ם ד"ר עמנואל ולד שמו - שלא הבין את כללי המשחק. הוא כתב מחקר מפורט על כשלי צבאנו, והגישו לרא"ל משה לוי, הרמטכ"ל דאז, שמיהר לשגר את ולד אל מחוץ לצבא, וקבר את הדוח החמור, שכתב ולד, במגירה נשכחת. שילמנו מחיר יקר מאוד על גניזת דוח ולד. לכן, אסור לעולל זאת לדוח בריק.

ה. קונים שקט

מיליוני דולרים קטריים מממנים את הטרור של חמאס, על גבול עזה, ביהודה ובשומרון, כנראה, בהסכמת ישראל. הדבר מנוגד לכל היגיון, כיוון שבלי הממון הקטרי, שהועבר לחמאס, לא היה הארגון יכול לפעול.

ו. שיבושים

גל של שיבושים פקד שוב את רכבת ישראל. צריך להיות יותר מתמים, כדי להאמין שאלה שיבושים אקראיים. מישהו צריך לרפא מיד את הרכבת ממחלותיה - אולי בהפרטתה. עד שזה יקרה, יסבלו הנוסעים, שנאלצים לנסוע ברכבות.