ספק אם בעוד 30 שנה כותב השורות הללו יהיה כאן. לבטח הוא לא יהיה בעוד 50 שנה, כדי לראות ולהיווכח אם עד אז יתגשם חזונו האפוקליפטי של פרופ' בני מוריס, ש"עוד 50-30 שנה הם (הפלשתינים) יגברו עלינו, איך שלא יהיה... הם רואים שיש כאן כרגע 7-6-5 מיליון יהודים מוקפים על-ידי מאות מיליוני ערבים, אין להם סיבה לוותר, כי זה לא יאריך ימים".
לא כל היסטוריון מרשה לעצמו להתנבא על העתיד. בקושי הוא מצליח לנתח ולתאר את תמונת העבר. פרופ' בני מוריס עושה כן ללא היסוס. בראיון עימו במוסף
הארץ, הוא מחזק טרנד של חוסר קווה לעתיד, שפושה בחלקי ציבור בתוכנו דווקא בימים אלה.
את הטון הפסימי הבוטה ביותר נותן האלוף (מיל')
יצחק בריק, לשעבר מבקר מערכת הביטחון, בראיון עימו, אף הוא באותו גיליון של הארץ, ולא בפעם הראשונה. זה כבר זמן-מה שמר בריק מרבה להופיע בציבור, בכנסת, כממלא את תפקיד נביא-זעם מטעם עצמו, על מה שמתרחש בצה"ל, ומסעיר את הרוחות. וזוהי תמצית דבריו הקשים בסוף השבוע: "בתוך שנה-שנתיים אנחנו עלולים להגיע לנקודת האל-חזור. המדינה הזו חיה על הטיטאניק... הצבא נתון במשבר הקשה ביותר שאני רואה מאז התגייסתי לשירות סדיר ב-1965".
לא הייתי מציע לעבור לסדר-היום על נבואת ההיסטוריון ועל אזהרת הגנרל. שלא ברצונם, גם מוריס, גם בריק, נותנים רוח גבית לאויב, להתעודד ולהחריף את סרבנותו. אצל מוריס הסוף המתקרב הוא בלתי נמנע. אין תקווה. אצל בריק נשמעת זעקה - בין אם מוצדקת ובין אם לאו - למען רפורמות מרחיקות לכת בהתנהלות הצבא. לדידו, לא אפסה התקווה שה"טיטאניק" ששמה ישראל לא תשקע במצולות הים.
הדברים מוטחים בפנינו בסוף שבוע ירוק-לבן, כאשר המוני אזרחים מפוקקים את הכבישים במכוניותיהם, מבלים בגולן המושלג, באתרי הטבע המוריקים, לצד מקורות מים שוצפים. היש ביטוי ציורי מזה לכך שישראל משגשגת באופן חסר תקדים? מצד שני, אלפי עזתים שוב מסתערים על הגדר, פעולת איטום הגבול עם לבנון נמשכת, חיל-האוויר מבצע עוד תקיפה נגד מחסני תחמושת אירניים ליד דמשק.
אנחנו במערכה צבאית מתמדת. אנחנו גם בעיצומה של קלחת בחירות מתלהטת, שמתאפיינת הפעם בפיצול גובר, בשסעים מתעמקים, בהתלהמות חסרת מעצורים, שבעיני האויבים מסביב מתפרשים כחולשה שמזמינה אולי עוד ניסיונות תקיפה על "הדמוקרטיה המתאבדת" הזאת.
בניגוד לדברי בריק, יגידו יודעי-דבר אחרים כי צה"ל לא רק שהוא כיום הכוח הצבאי החזק ביותר באזור, אלא בעל עוצמה ויכולות שכמותן מעולם לא היו לו. דבריו מהדהדים את המחדל מלפני 46 שנה, כאשר ישראל עמדה על סף איום קיומי וסיימה את מלחמת יום הכיפורים בגדול שבניצחונותיה.
עם זאת, דומני שראש ה
ממשלה ושר הביטחון נתניהו אינו עובר עליהם לסדר היום. בוודאי לא לעת שהפיקוד על צה"ל עובר לידי רב-אלוף
אביב כוכבי. אם יש מה להיבדק ולהיתקן - ותמיד יש - חזקה על הרמטכ"ל הנכנס, שיבחן ויפעל ללא היסוס.
דבריו של ההיסטוריון מוריס מעוררים מחשבה נוגה, כי מדובר בתהליך חלוט, שאינו בר שינוי, המלווה בהמלצתו הנלוזה: "מי שיוכל שיברח לאמריקה". מוריס הוא לא הראשון בין נביאי-חורבן, שהתנבאו במחנה והתבדו. היינו כבר במצבים קשים יותר, עם סיבות נחרצות יותר לפסימיזם ולמרה, אך התגברנו על הלכי הרוח המייאשים הללו ועל המשברים שפקדו אותנו. רבים יגידו: אמריקה זה כאן.
רוב ערבי בין הים והירדן - זוהי אמירה שאינה מקובלת על כל הדמוגרפים. ונניח שזהו המצב בשטח, אין זה המצב במדינת ישראל גופא. השליטה הביטחונית בין הים לירדן תמיד תישאר בידי צה"ל.
הפתרון המדיני כבר מיושם הלכה למעשה בדמות "המדינה הפלשתינית", שאיננה אלא אוטונומיה, רעיון שטיפחו ראשי ממשלה ניצים כבגין ושמיר.
הגם שהערבים אינם מסתפקים בכך (בינתיים), אין זה צריך לחייב את ישראל לוויתורים מעל ומעבר. ישראל תצטרך עוד שנים רבות לחיות על חרבה, ורק כך להבטיח את עתידה. תפקיד ההנהגה בשנים הבאות יהיה לגרום לכך שצה"ל יילך ויתחזק כחזונו של האלוף האמיץ רב הזכויות, ושחלומות-בלהות כפי שמשרטט ההיסטוריון החדש-ישן, לעולם לא יתגשמו.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
