קריאת הקרב המפורסמת של ג'יימס קרוויל בקמפיין של ביל קלינטון ב-1992 הייתה קצרצרה: "זו הכלכלה, טמבל". ג'ורג' בוש האב רשם הישגים מרשימים במדיניות החוץ, אבל הכלכלה האמריקנית קרטעה – ועל הקו הזה ניהל קלינטון בהצלחה את מסע הבחירות שלו. אצל דונלד טראמפ, המצב נראה הפוך לחלוטין – לפחות נכון לעכשיו.

הכלכלה האמריקנית מצויה כיום במצב טוב בהרבה מזו שקיבל טראמפ מידי ברק אובמה. גם לאחר הנפילות האחרונות בבורסה בניו-יורק, המדדים המובילים עדיין מצביעים על עליות חדות מאז נובמבר 2016. מדד סטנדרד אנד פור עלה ב-20%, ומדד דאו ג'ונס זינק ב-29%. האבטלה עומדת על 3.9% בלבד, השיעור הנמוך ביותר מזה 49 שנים, בעוד הצמיחה עדיין נאה בהחלט – 4.2% ברבעון השני של 2018 ו-3.4% ברבעון השלישי.

השאלה היא, האם וכמה זמן זה יימשך. רוב הכלכלנים צופים נסיגה בכלכלה האמריקנית בהמשך השנה ואולי גם כניסה למיתון (שני רבעונים רצופים של צמיחה שלילית). הביצועים הטובים של הכלכלה בכלל ושל הבורסה בפרט בשנתיים האחרונות נבעו בעיקר מקיצוץ המס האדיר שביצע טראמפ – 1.5 טריליון דולר – שהזניק את רווחי החברות. אבל במקביל הקיצוץ הזה הגדיל מאוד את הגרעון, ההשלכות שלו נמוגות והאמריקני הממוצע כמעט ולא מרגיש אותו בכיסו. מלחמת סחר עם סין תפגע קשות במשק האמריקני, וגם ההשבתה הממושכת של הממשל תגלח כמה פרומילים מן הצמיחה ברבעון הנוכחי. למצב הכלכלי בשנתיים הקרובות תהיה השפעה מהותית על סיכוייו של טראמפ להיבחר שוב בנובמבר 2020.

תחום מרכזי בו יכול טראמפ להתגאות בהישגיו הוא מינוי השופטים. הרפובליקנים מנעו מאובמה למנות את מחליפו של אנטונין סקאליה לבית המשפט העליון, וטראמפ הצליח למנות את ניל גורסץ'. פרישתו של אנתוני קנדי נתנה לו את האפשרות למנות שופט שני בתוך פחות משנתיים, וברט קוואנו אושר אחרי קרב קשה. כבר עכשיו יש בעליון רוב שמרני של חמישה מול ארבעה, אם כי הנשיא ג'ון רוברטס עשוי להטות במקרים מסוימים את הכף לטובת הליברלים.

אם רות בדר-גינזבורג הבאה בימים (83) תפרוש בשל בריאותה המתרופפת, יוכל טראמפ להוסיף שופט שמרן שלישי. הרוב המוגדל של הרפובליקנים בסנאט (47:53) יקל עליו לעשות זאת. בהתחשב בעובדה שבבית המשפט העליון אין גיל פרישה, ובכך שטראמפ מינה שופטים בני 51 (גורסץ') ו-54 (קוואנו), הרי שמדובר במהלכים שישפיעו על פניה של ארה"ב למשך עשרות שנים.

טראמפ גם פועל למנות שופטים שמרנים ביתר בתי המשפט הפדרליים המצויים בסמכותו של הנשיא. לכך יש חשיבות כפולה: הן בהכרעות המתקבלות כעת, והן ביצירת המאגר ממנו ייבחרו השופטים לבית המשפט העליון בעשורים הבאים. כל שופטי העליון מגיעים מבתי המשפט הפדרליים לערעורים, וטראמפ מכין כעת את הקרקע לנשיאים רפובליקנים בעתיד. הדמוקרטים והתקשורת מקטרים על המינויים של טראמפ, ובמקרה של קוואנו חלקם ניהלו נגדו מסע לינץ' מביש, אבל זוהי צביעות: טראמפ בסך-הכל עושה את מה שהחוקה מטילה עליו לעשות ואת מה שעשו כל הקודמים לו ויעשו כל הבאים אחריו.

הבעיה המרכזית במדיניות החוץ של טראמפ היא, שהוא מסתכל עליה דרך החור שבגרוש: כמה זה עולה ומה מקבלים בתמורה. בשל כך הוא מתקוטט עם חברות נאטו על חלקן במימון הברית, הוא מוציא את הצבא האמריקני מסוריה וחשב אפילו להסיג את הכוחות מקוריאה הדרומית. אלא שזוהי הסתכלות שגויה ומסוכנת. מבחינה כלכלית, צבא ומשטרה ובתי משפט וסיוע חוץ – כולם אינם כדאיים. הם עולים כסף, בדרך כלל לא מכניסים כלום ולעולם אינם רווחיים. אז למה עושים אותם? משום שמדובר בחובתה של מדינה כלפי אזרחיה ומשום שהם משרתים אינטרסים חיוניים שלה.

הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר במעצמת-על, לה יש אינטרסים חיוניים בכל העולם; זה מה שהופך אותה למעצמת-על. ברור שלא כל האינטרסים נמצאים באותה רמה, אבל בגדול – לארה"ב חשוב שלא להפקיר את האיטי כמו שחשוב לה מה שמתרחש בקובה, וסוריה משמעותית לא פחות מאשר סעודיה. טראמפ אינו מבין זאת, לא מוכן להבין זאת, מתעלם מכך שהעולם איננו פרויקט בנייה במנהטן ומסרב להקשיב למומחים. התוצאה היא פגיעה קשה במעמדה של ארה"ב ברחבי תבל, אחרי שהוא כבר נפגע בתקופתו של אובמה. ומאחר שהטבע אינו סובל ריק, מעצמות אחרות נכנסות לחלל ומתחזקות על חשבונה של ארה"ב – רוסיה, סין, אפילו אירן. הנזק שגורם טראמפ בתחום החוץ עלול להיות לשנים רבות.

טראמפ יכול לטעון כמה שהוא רוצה שהפרשה הרוסית ציד מכשפות המנופח בידי הפייק ניוז של אויבי העם בתקשורת, ושרוברט מולר רודף אותו בגלל שלפני שנים הייתה לו איזושהי מחלוקת על דמי חבר במועדון גולף של טראמפ. הפרשה היא רצינית מאוד, כבר הולידה שורה של כתבי אישום והודאות, והיא לא עומדת להיעלם.

השאלה הגדולה היא, האם הייתה קנוניה בין קמפיין טראמפ לבין רוסיה, כאשר זו התערבה לטובתו בבחירות 2016; ואם כן – האם טראמפ עצמו היה מעורב בה. עד כה לא טען מולר לקיומה של קנוניה כזאת, למרות שליותר מדי אנשים בסביבתו של טראמפ היו יותר מדי קשרים בעייתיים עם יותר מדי אנשים ברוסיה. איש אינו יודע מה מצוי בכיסו של מולר – האם יש לו אקדח מעשן שמלמד על קנוניה, האם הוא סבור שריבוי הקשרים הפסולים הוא שמלמד עליה, האם יגיע למסקנה שלא הייתה כזאת (או שלפחות אין די ראיות כדי להוכיח אותה), האם יאשים את טראמפ בשיבוש הליכים. ההערכה היא, שבחודשים הקרובים נדע יותר.

מה שעוד נמצא ברקע, הוא היחס הסלחני של טראמפ כלפי ולדימיר פוטין וההתנהגות המוזרה (ויש שיאמרו: השערורייתית) שלו בנוגע לרוסיה. טראמפ קיבל את הכחשתו של פוטין בנוגע לבחירות והעדיף אותה בפומבי על פני הקביעה החד-משמעית של כל שירותי הביון האמריקניים. הוא מנע את תיעוד השיחות שניהלו השניים – מה שמעלה את השאלה המטרידה מה ברצונו להסתיר. טראמפ אומנם אישר עיצומים על רוסיה, אך עשה זאת בחוסר רצון ורק לאחר שהקונגרס החליט על כך. הוא העלים את העובדה שניהל מו"מ על הקמת טראמפ טאואר במוסקבה במקביל לקמפיין הנשיאותי. וכאשר מצרפים את כל זה לפרשה הרוסית – התמונה מדאיגה מאוד.

רבים אצלנו מסתכלים על טראמפ – כמו על קודמיו – במבט צר מאוד: יחסו לישראל. אין ספק שיחסו טוב בהרבה מזה של אובמה, אבל זאת לא חוכמה גדולה. וכאשר חושבים קצת יותר לעומק, לא בטוח שהוא כל כך טוב כפי שחסידיו מתארים אותו.

העברת שגרירות ארה"ב לירושלים הייתה צעד חשוב מאוד; השאלה היא מה המחיר שנשלם עליה כאשר טראמפ יציג את "עסקת המאה" שלו להסדר עם הפלשתינים. הוא כבר אמר שעכשיו תורם של הפלשתינים לקבל, והתמורה על צעד שהיה בעיקרו סמלי עלולה להיות מהותית. התמיכה של ארה"ב בישראל באו"ם ובמוסדותיו גם היא מעודדת, אם כי איננה חסרת תקדים ושרדנו את הצביעות והאנטישמיות של האו"ם גם עם נשיאים אחרים. ואילו ביטול הסכם הגרעין עם אירן היה מהלך משמעותי ביותר, ואם העיצומים האמריקניים עליה יצליחו – ייתכן שאיום הגרעין האירני אכן יוסר או לפחות יקטן משמעותית. אלא שאותו טראמפ העניק לאירן את סוריה על מגש של כסף, וזה מסוכן מאוד מבחינתנו בטווח המיידי.

מעבר לכך, עם כל הכבוד המופרז שאנחנו חולקים לעצמנו – ישראל איננה מרכז העולם. כאשר המשטר האמריקני רעוע וסובל מהתפטרויות/פיטורים בלתי פוסקים; כאשר מעמדה של ארה"ב כמעצמת-על נשחק בצורה משמעותית; כאשר נשיא ארה"ב מחבק אויבים ומרחיק בעלי ברית – גם אנחנו מושפעים, במישרין ובעקיפין. העולם הוא כיום מקום פחות נעים למשטרים דמוקרטיים, וזו בשורה רעה מאוד לכל מדינה דמוקרטית – כולל ישראל.

הנזק הגדול ביותר שמחולל טראמפ הוא למוסדות ולעקרונות שבבסיס השיטה הדמוקרטית. התקפותיו הבלתי-פוסקות על התקשורת מערערות את תפקידה החיוני בדמוקרטיה. וזה לא שטראמפ טועה לגמרי בביקורתו; הבעיה היא הצורה האלימה והגורפת שלה – תקשורת טובה היא זו שאוהדת אותה, וכל השאר היא פייק ניוז. הבריונות המילולית שלו כלפי יריביו הפוליטיים מעמיקה את הקיטוב הקיים ממילא בחברה האמריקנית, ומקשה מאוד על שיתוף פעולה בנושאים שלכאורה יש עליהם הסכמה. התמיכה שלו בימין הקיצוני תורמת גם היא לאותה הקצנה, והיא גורם ישיר לעלייה באנטישמיות, בגזענות ובאלימות.

מלאכת ההרס של טראמפ היא כזאת, שיידרשו שנים רבות כדי להחלים ממנה. המפלגה הדמוקרטית אינה מציבה חלופה ראויה, אלא עוסקת בעיקר בחבלה בפעילותו של ממשל טראמפ וברדיפה אחרי הנשיא. דומה גם שאיש אינו נותן את דעתו למה שעומד בבסיס עלייתו של טראמפ: המיאוס של אמריקנים רבים כלפי התקינות הפוליטית וכלפי הפוליטיקאים בוושינגטון. כל אלו מובילים לכך שהאמון בדמוקרטיה פוחת – וזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לה. ובמבט קדימה, לשנתיים ואולי לשש השנים הבאות – זה מה שהכי מעורר חלחלה.