תנועה ללא שם - 1954 - 1955 <br>

ברכה חַבָּס-הכהן (1900 - 1968) עלתה ארצה עם הוריה בשנת 1907. מוריה היו י.ח. ברנר וחבריו ובהשפעתם הצטרפה לתנועת העבודה. למדה פסיכולוגיה באירופה ובשובה הצטרפה למדריכי ומחנכי תנועת "הנוער העובד". הייתה מקורבת לברל ועסקה בתרבות ובחינוך במסגרת ההסתדרות הכללית.

הייתה עיתונאית, עורכת, סופרת ואשת חינוך ישראלית. חברת מערכת "דבר" וממייסדי "דבר לילדים". חבס אף הייתה מראשוני הוצאת הספרים "עם עובד". מחברת הביוגרפיה הראשונה של דוד בן-גוריון. עיתונאית השטח הראשונה והעיתונאית הצבאית הראשונה בתקופת היישוב בעת המאורעות ובמלחמת העצמאות. פרסמה יותר מ-30 ספרים, עשרות מאמרים בעתון "דבר" על שלוחותיו וערכה למעלה מ-10 ספרים.

"התנועה ללא שם" היא שם לא רשמי אותו בחרו לעצמם צעירים בני מושבי עובדים ומושבים שיתופיים שבחרו לעזוב את מושביהם ומשקיהם לפרק זמן מסוים (בין חצי שנה לשנתיים) על-מנת להיענות לקריאתם של דוד בן-גוריון וראשי תנועת המושבים ולקבל על עצמם בתור "צו השעה" תפקיד של מדריך חברתי או מדריך חקלאי-חברתי באחד ממושבי העולים שהוקמו בישראל בשנותיה הראשונות.

בראשית דרכה של מדינת ישראל הוקמו במהלך מספר שנים כ-200 מושבי עולים שהתפרסו על פני כל שטחי המדינה. מושבי עולים אלו הורכבו מקבוצות עולים, לעיתים הומוגניות במקום מוצאן ולעיתים לא, אשר יועדו להפוך למושבי עובדים.

מכיוון שאותם "מושבניקים" חדשים היו לרוב חסרי כל הכשרה חקלאית ובנוסף על כך חסרי זיקה ערכית להתיישבות שיתופית, החליטו בתנועת המושבים לשלוח בני משקים ותיקים כנהלל, כפר יהושע וכפר יחזקאל שידריכו את המתיישבים באופן מקצועי בעבודה חקלאית וחשוב מכך - יעניקו הדרכה חברתית שתאפשר את הפיכתם לקהילה שיתופית חקלאית בישראל (ביישובים רבים הייתה הפרדה בין מדריך מקצועי למדריך חברתי וכשהפרדה כזאת הייתה מילאו תמיד בני המושבים את תפקיד המדריך החברתי).

חברי "התנועה ללא שם" היו אוטונומיים מאוד בפעולתם במושבי עולים והדבר ניכר הן בשיטות הפעולה שלהם והן בתפקידים אותם בחרו לקחת על עצמם במושבים. חלקם לקחו על עצמם את תפקיד מזכיר המשק או הגזבר (ולעיתים אף את שניהם) בניגוד לאלו שדרשו מהמתיישבים החדשים לקיים בעצמם בחירות דמוקרטיות לתפקידים אלו (מה שלעיתים גרר מאבקי חמולות שהובילו במספר מקרים מצומצם לפירוק נקודת התיישבות).

חלקם התגוררו ב"קומונות" של מדריכי מושבים וחלקם עברו יחד עם משפחתם הצעירה להתגורר במושב בו עבדו, ועל-ידי כך אפשרו גם לנשותיהם לקחת חלק פעיל כמדריכות חברתיות של נשות המושב שהגיעו לרוב מתרבות בה כוחה הפוליטי-חברתי של האישה מצומצם מאוד. לראשונה, נדרשו הגברים במושב החדש לקיים שוויון בין המינים (דבר שגרם לעיתים לתסיסה בקרב המתיישבים כלפי המדריכים עקב מה שהם כינו "המרדת נשיהם").

בשונה ממדריכים אלו היו גם מדריכים שבחרו להתעמת עם המתיישבים על קיום עקרונות המושב - קיום ערבות הדדית, שיווק משותף, עבודה חקלאית עצמית וכו'. היו מספר מדריכים שקיבלו את דרישות המתיישבים, שבחלקם לא היו מעוניינים כלל בחיי שיתוף מכל סוג, ולכן ייצגו אותם אל מול המוסדות בדרישותיהם אלו (התנועה המיישבת והמחלקה להתיישבות בסוכנות ומול משרדי הממשלה שתבעו מהמתיישבים התקדמות בכיוון מושב עובדים).

בשום שלב לא ענתה "התנועה ללא שם" על כל צורכי ההדרכה של ההתיישבות החדשה, הן מפאת מספרם המצומצם של בני המושבים הוותיקים שבחרו לקחת בה חלק (מה שהוביל להשלמת המכסה הנדרשת לא פעם מבני קיבוצים עוזבי משק ולעיתים אף עירוניים מוחלטים) והן מפאת חוסר ההצלחה של חלק מן המדריכים להתמודד עם הקשיים הכרוכים בניסיון ליישב עולים חדשים חסרי אוריינטציה חלוצית, לא אחת מסוכסכים בינם לבין עצמם, בעלי תחושת קיפוח ושאין בינם לבין מדריכיהם מכנה משותף ולו הנמוך ביותר כגון שפה או תרבות.

ולמרות זאת, ניכרו בצורה בולטת ההבדלים בהתפתחות החברתית והמשקית בין מושבים שזכו להדרכה רציפה לבי אלו שנשללה מהם. מדריכים רבים הצליחו בצורה לא מבוטלת במשימתם וזכו להערכה רבה מצד העולים המתיישבים. בשלהי שנות החמישים היו מספר מושבים מצומצם שהוכר על-ידי תנועת המושבים "כמושבי עובדים".

בראשית יולי 1954 התקיימה מסיבת פרידה לבנים היורדים לנגב "בקיבוץ אפעל" בה השתתפו 120 איש ובה נישאו נאומים נלהבים על עתיד חדש המתחיל במדינה. ב-4 ביולי 1954 ירדה לנגב הצפוני-מערבי שיירה ראשונה של שלושים גברים ונשים משלושה יישובים - נהלל, כפר-ויתקין וכפר יהושוע. מרביתם משפחות צעירות ללא ילדים עדיין. ראובן מנהלל ושלום מכפר ויתקין גייסו את האנשים, לפי התפקידים הנדרשים וחילקו אותם למושבים: מבטחים, מסלול, פטיש, רנן, גילת (אשר באותם הימים נקראו עדיין "יישובי האימרות").

בקבוצה הראשונה היו בודדים, זוגות, משפחות עם ילד קטן ובראשם הדהדו דבריו של ס. יזהר "כי בעקבותיהם תרד חצי מאוכלוסיית הארץ דרומה והנגב יהיה במהרה בימנו מרכז הומה ופורח". בנהלל כבר היו צעירים שסגרו רפתות, לולים ובית וארזו ציוד. נערכה מסיבה בה ישבו "המייסדים" אלה שנפגשו עם בן-גוריון בשדה בוקר כעשרה שבועות קודם לרביעי ביולי וניסו להעביר את המסר של הזקן למתנדבים.

חבס מספרת על זיכרונות השליחים בימים הראשונים. מדריכי מושב "ברוש" לא יכלו לחיות במושב שהיה מלא, לכן בחרו את ביתם מהבתים הריקים במושב סמוך, "בתדהר". הבית היה בדרך כלל ללא רצפה, ללא מים זורמים וללא בית שימוש. בשבועות הראשונים נדבקו הילדים מהצפון במחלות עיניים וכינים ונזקקו "לחומרי חיטוי" שנשלחו ממשרד הבריאות בבאר-שבע. אחת המדריכות נוכחה שליווי נשות הכפר כולל את כל יום עבודתה של האישה, כולל הריונה כולל נסיעתה לבית היולדות בבאר-שבע ושהייה שם עד ללידה המוצלחת.

המדריכים היו זקוקים להחלפת רשמים ותמיכה ולכן מדי שבועיים כינסו ישיבה ארוכה לתוך הלילה של מדריכי האזור ואת הילדים הלינו באחד הבתים הבלתי גמורים. הבחורים נרתמו בעול ועבדו יומם ולילה ושכחו סדר יום של מנוחה ואכילה וכמה מהם הותשו. כחודש לאחר ירידתם לנגב, ב-24 באוגוסט 1954, כתב דוד בן-גוריון ביומנו: "באו שני בחורי המושבים, אמנון ואריק, ביום שישי תתקיים פגישה לוי (שקולניק) אשכול בבאר-שבע.

באו כבר 60 בחורים נכנסו ל-17 יישובים, השאר (היישובים) שייכים לארגונים אחרים ...שאומרים שבעוד שנה (לאחר הבחירות) יוכלו לקבל אותם אם כי בני המושבים מוכנים לבוא להדרכה...אנשי מנגנון הסוכנות עייפים, המתיישבים קיבלו הבחורים ברצון רב...עושה רושם טוב שהביאו המשפחות אתם, עובדים קשה". בן-גוריון העדיף להציג את האווירה הטובה ואת הצד האופטימי והתעלם מהקשיים הרבים בתחום המחסור בתשתית, תקציב, כלי עבודה, בהמות, ודחיית רעיון חיי חקלאות שיתופיים.

שינוי ראשון חוללו המדריכים בתחום הביטחון. עד בואם, לא העזו העולים לצאת את פתח הבית בחשיכה. כאשר ראו את בני המושבים מסתובבים בחשיכה בלא פחד החלו אף הם לצאת למפגשים או ישיבות שנערכו בערב. אימת המסתננים חלפה במידה רבה. המדריכים של "מפעל הנגב" לימדו יחד עם המתנדבים את העולים את סודות גידול הירקות, אך בתחילה, העולים החדשים, ציפו לרווחים מידיים ולא הכירו את השוק הישראלי.

כך למשל עם ירק הבצל אותו נאלצו לזרוק לאחר הקטיף בטונות לוודי הסמוך משום שלא היה לו מחיר בשווקי מרכז הארץ. בעלים שהתגלו כאלימים במשפחותיהם הועברו למושבים אחרים והשלטת משמעת והסדר הציבורי, הפכה למשימה קשה עבור מתנדבי הצפון.

המדריכים נקראו לעשות "שלום בית" במשפחות שנקלעו לריבים; לאב שביקש להשיא בתו בת ה-13 לרב קשיש (נשלחה בהסתר לבית ספר חקלאי בצפון) ועוד. את הרווחים שעשו המתיישבים מגידול תפ"א מוצלח הם סירבו להשקיע במשק אלא קנו מוצרי צריכה ובראש לראשונה - רדיו. את רמת הדיור הנמוכה של העולים והמחסור בתשתית במושב, ביקשו המדריכים לתקן במהירות באמצעות פניה ישירה לבן-גוריון שישב "בשדה בוקר" או למשה דיין ידידם.

באמצעות התערבות דיין הושגו כמה רופאים תוך זמן קצר לשירות בנגב. המדריכים הפעילו לחץ גם על משה שרת שלדעתם זלזל בתנועה ללא שם ובתרומתה לכפרים. המתנדבים התנגדו להקמת "אופקים" כמרכז כפרי וביקשו שיוקם מרכז קטן בכל כפר וכפר. דעתם לא התקבלה ואופקים ועיירות נוספות בנגב הצפוני הוקמו בהמשך.

בן-גוריון התרשם מהפגישה בת ארבע השעות של אשכול עם המתנדבים בשלהי אוגוסט 1954 וטען שהאווירה בין המתנדבים לבין אשכול "ומפעל הנגב" טוהרה. משה דיין הסכים עם המתנדבים כי בעיות ביורוקרטיות מכבידות על פיתוח המושבים והחמיא לאשכול שהסכים לשמוע את הביקורת ולהיכנס בעובי הקורה על-מנת לבדקה.

בן גוריון תבע להציל את בני הנוער במושבים החדשים ולהרים שם את תחושת הביטחון ואשכול הציג את ההישגים וטען בהומור שאנו מתקרבים "לפוגרום של חלב". בן-גוריון לא ויתר והעיר בסיכום הישיבה כי העבודה במושבים אכן חשובה אך האזור הוא רק "הדרום" ויש לחשוב על פריצה התיישבותית לנגב (כשהוא מצביע על מקום מגוריו, שדה בוקר).

במועצת תנועת המושבים בחורף 1954 אמר אשכול, אולי בהיסח הדעת, כי הרבה מתנדבים ירדו למושבים משום שלא טוב היה להם בבית והצליח להרגיז את נציגי התנועה שיצאו חוצץ כנגדו. הצעירים לא היססו ויצאו כנגד קביעות של אברהם הרצפלד שמיצה את התנדבותם "כשליחי התנועה".

בן גוריון הגיב באופן מהוסס על בקשת ועד המתנדבים בנגב להיפגש עם בני הקיבוצים בצפון ולהלהיבם לבוא ולהדריך במושבים. בנובמבר סיכם בן-גוריון את פעילות התנועה במספרים: הצטרפו מתנדבים נוספים גם מכפר בילו וכפר יהושע; מתוך 85 מושבי העולים נכנסו מדריכים רק ל - 25 מהם; מינימום צוות נדרש למושב: מדריך חברתי, מדריך חקלאי, מא"ז ומדריכה חברתית. כרגע סיכם בן-גוריון, יש 70 מתנדבים אולם דרושים 250.

ראובן היה זה שהציג בפני המועצה את האני מאמין של הצעירים: "לא באנו כמתווכים לתביעות העולה החדש, שאינו יודע עברית, לא באנו כשתדלנים ועורכי דין שלהם, אלא...לעזור להם בהשתרשותם...נוכחנו שהמוסדות הזרימו כספים רבים מאוד לביסוס ההתיישבות החדשה...אי-אפשר להעביר עולים מן האונייה ישר למקום למקום היישוב החדש ולומר להם זוהי ארץ-ישראל, כאן עליכם לחיות... אפילו ממקום הימצאם הם רואים את אורות הערים הקרובות והרחוקות...".

לטענת ראובן רמת חייו של העולה במעברה (כל שכן עולים בעיר) ותעסוקתו, והגעתו לשיכון - מהירה יותר וטובה יותר מאשר המצב בכפרי הנגב החדשים. משום כך טען ראובן יש להוריד את רמת החיים בעיר ולהקל בכך על קליטת העולים בכפרים. על הממשלה להניע יותר משפחות "מהעיר אל הכפר" ולהשתמש בסמכותה נגד הענקת זכויות יתר לעיר על פני הכפר ובכך לתבוע מהעולה המתיישב יתר צניעות בדרישותיו.

לדבריו, לא התנועה שלחה את הבנים המתנדבים אלא הייתה זו החלטה אידאולוגית שלהם כדי לסייע לעולים ולקשור אותם לאדמה ולעבודה חקלאית לצמיתות. הוסיף ראובן כי המתיישבים לא ישבו בכפרים מבלי שהממשלה תיתן להם "פיתיון" בדמות בית, שדה, או סלילת תשתיות. הוויכוח נמשך ואשכול הציג את ההתקדמות ביישוב הכפר בתקציב ובכמות המתנדבים. עם זאת נשלחה ברכה ל 160 בני ובנות המושבים שיצאו לא מזמן להדריך בנגב ובפרוזדור ירושלים לקראת שנת 1955.

בשלב הראשון עמדה התנועה הקיבוצית (על שלושת מרכיביה האידאולוגיים) בצד וחששה מלהצטרף לתנועה מסיבות פוליטיות בעיקרן. דבריו של מיכה מקבוצת גבע הציגו את התנגדות תנועת "האיחוד" לעשייה זו, את החשש לאבד את הבנים וחשפו את החשדנות שגילו ראשי מפא"י ותנועת המושבים כלפי המתנדבים מזרמים קיבוציי אחרים. במשך הזמן עשייתם ופעילותם שכנעה את ראשי "האיחוד" להסיר התנגדותם ולהוכיח שמטרת צעירי התנועה הקיבוצית כולה היא ראשונה במעלה - סיוע בקליטת העולים במושבי הנגב.

מיכה טען שההליכה נועדה לעורר את הנוער השאנן בקיבוצים הוותיקים. משה מגניגר קבע כי ההתנדבות היא המשך התרומה של הנוער שלאחר מלחמת העצמאות ואריק מנהלל, בשם בני המושבים, קבע כי ההליכה למושבים עם האישה והילדים הייתה אפקטיבית ביותר. עוד דיברו צעירים מעין חרוד, מגבע ומתל יוסף ועלתה הצעה שיש לחייב כל חוזר צבא בשנתיים הדרכה במושב עולים. לא פעם התעמתו בכינוס הורים שביטאו את עמדת "האיחוד" שחשש לגורל בניו מול בניהם שביקשו להיות חלוץ לפני המחנה. מסמך המסכם את הדיון בתל יוסף היה ברוח הבנים וקבע שיש להתחיל במשימה בימים הקרובים.

ב-11 בדצמבר 1954 התקיים בבאר שבע דיון בו השתתפו נציגי תנועת המושבים ובני איחוד הקיבוצים והקבוצות ובו נטען כי נוצר כבר שיתוף פעולה פורה בין שתי התנועות והכנס נועד לציין הצלחה זו בחגיגיות. בני האיחוד הדגישו כי ההתנדבות אינה מעשה יוצא דופן אלא המשך ישיר לאידאולוגיה הקיבוצית שתמיד האמינה בהיחלצות לעשייה התיישבותית.

על אף שבינתיים רק מאתיים צעירים נחלצו לטובת מושבי הנגב, כתב נתן אלתרמן בטור השביעי (מיום 26 בנובמבר 1954) שיר הנקרא "בני המושבים": "מה קרה? - לאט הרבה, בני הארץ בני כפר/ את הצעד שקלו בדיון יסודי - וצעדוהו, זינקו מנופם המואר/ משפתם, ושירם ונירם משכבר/ אל אפילו וסובכו של העם היהודי..."

בכינוס השתתף אריה אליאב שהיה טרוד בהקמת חבל התיישבות חדש - חבל לכיש והוא הפציר בצעירים להתנדב גם לשם. חבר קבוצת שילר קרא לתלמידים למרוד בהוריהם ובמורים להעביר את תלמידי י"א- י"ב למושבים כדי שילמדו חצי יום ויעבדו עם העולים חצי יום. נחמן מגבע הזהיר מפני כישלון שליווה את השח"ל ומשום כך יש להתנהל ביסודיות ובשיקול דעת ונציג כפר יחזקאל ואחרים הזהירו מפני הקמת "עוד תנועה חדשה" שתיהפך לכלי פוליטי ותפספס את מטרותיה.

בתום הדיון אושר מסמך שקבע את דרכי הפעולה והצביע על עוד אזורים נוספים כיעד להתנדבות הקיבוצית - חבל לכיש והגליל. בן-גוריון ציין ביומנו מינואר 1955 שצעירי כנס באר שבע דיווחו לו "שבקיבוץ הארצי" יש תסיסה של הבנים כנגד ההנהגה המבקשים להתנדב ואילו "בקיבוץ המאוחד" - שקט.

בינואר 1955 נפגשו נציגי התנועה בביתו של בן-גוריון עם ראשי המדינה והסוכנות היהודית לשיחה לילית ארוכה ומתישה. המוטו של הבנים היה: המפתח להצלחה ביישובי העולים בנגב הוא בהמשך הביסוס (ביסוס פירושו אמצעים, תקציב, תשתיות בעיקר חשמל, מים לנטיעות עצי פרי, דרכים, חינוך, בריאות ועוד). לדעתם רק הגדלת שטחי ההשקאה עבור ירקות ומטע יבססו את המושב, אחרת - הם יחפשו פרנסה "בעבודות חוץ" והמושב יתפרק.

הוויכוח התלהט לאור דרישת "חבל הנגב" והסוכנות ובגיבוי הממשלה לקצץ 35% מתקציב מושבי הנגב. הבנים המתנדבים טענו שמקצצים בתקציב משום שמנצלים את העובדה שהמושבים החדשים לא יכולים "לשבות". אשכול טען כנגדם שהקיצוץ נובע "ממפולת" בתרומות המגבית היהודית המאוחדת ופנחס ספיר המנהל הכללי של האוצר, ירד לפרטי התקציב, תמך בקיצוץ והזהיר מפני פשיטת רגל.

בן גוריון שאל את אשכול בצורה ישירה האם ניתן "לגלגל" עוד שמונה מיליון ל"י ובכך להציל 300 המושבים החדשים וכן שאל את החבורה בה היו גם גיורא יוספטל ופרץ נפתלי האם ניתן להטיל את משימת ההתיישבות על הצבא או לחלופין על תנועות הנוער? בני המושבים הזהירו כי אם לא יושג התקציב הם יגורשו על-ידי המתיישבים בחרפה.

יוספטל הצטרף לאשכול וטען שהתקציב קוצץ משום שצריך לדאוג לאנשי המעברות ולהמשיך לבנות עבור העולים האמורים להגיע בגלים בעוד כמה חודשים. יוספטל העריך כי לאנשי התנועה "מהעיר אל הכפר" אותה רוצה בן-גוריון להמריץ ולרדת לנגב אפשר להבטיח ביסוס משק תוך 6 שנים ובניית בית קטן תוך שנתיים. בן-גוריון סיכם כי ניתן להעלות על הקרקע 50 אלף יחידות בחקלאות במשך 10 השנים הבאות.

בשלהי הדיון דחק בן-גוריון באשכול ושאלו מהו הגבול הדרומי להתיישבות מבחינתו והאחרון התחמק מתשובה ישירה וענה בסגנונו ההומוריסטי: "בכל מקום שאפשר ליישב יהודי פשוט, לא משוגע". בן-גוריון כנראה לא אהב את התשובה לאחר שכבר חי תקופה מסוימת בשדה בוקר ונוכח כי הנגב הדרומי ניתן גם ניתן להתיישבות חקלאית.

אם ננסה בכמה שורות לענות על שאלות הפתיח הרי שניתן לקבוע כי ההתנדבות מצד הבנים במושבים הוותיקים ובקיבוצים שירדו לנגב נעשתה בתום לב ברוח "כור ההיתוך נוסח מפא"י" וכלל לא בהיבט פטרוני. הבנים הונעו על-ידי בן-גוריון בלהט הקבוע שלו ליישוב הנגב ומתוך מטרה סמויה להשיג אלקטורט למפא"י ביום הבחירות המתקרב.

יתר על כן המנהיג ביקש לחסום במהירות את דרכה של מפ"ם וקיבוציה להתנדבות זו ורצה באמצעות הצלחת המבצע החדש לכפר על כישלון השח"ל. תרומת הבנים הייתה סמלית בעיקרה אך ככאלה שחיו בשטח ובאו במגע יום-יומי עם העולים ידעו בדיוק לדווח לאשכול, לספיר, ליוספטל ונפתלי על הצרכים האמתיים של העולים, ובעיקר על הצורך בביסוס (קרקע, מים, מטע, בית) מצב אשר ימנע מהעולים לחפש פרנסות מחוץ למשק החקלאי ("עבודות חוץ").