השבת בבתי הכנסת נפגש הקהל עם שתי שירות גדולות - "שירת הים" (שמות ט"ו 1-19), הנמצאת בליבה של פרשת השבוע פרשת "בשלח" והפטירו בהפטרת השבוע ב"שירת דבורה" (שופטים 1-31). בסיום שירת הים בפרשת השבוע מוזכרת שירה קצרה שנאמרה על-ידי אישה "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה ...אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאן כָּל הַנָּשִׁים אֲחָרֶיהַּ בְּתֻפִִּים וּבִמְחוֹלוֹת. וַתַּעַן לָהֶן מִרְיָם שִׁירוּ לה'..." (שמות ט"ו 20-21).

מקום של כבוד מעניקה פרשת השבוע וההפטרה לשירות' כשמקומן של הנשים מובלט בצמרת המנהיגה והמנווטת. אין זכר ל"קול באישה בערווה" אלא אנחנו חשים קול ערב של אישה, קול ערב של נשים, ששירתן זוכה להערכה רבה.

סיפורן של נשים ופעולות משמעותיות, הנזקפות לזכותן של נשים בסיפור המופלא של יציאת בני ישראל ממצרים, מחייב אותנו לתהיות ולשאלות לנוכח העדרן של נשים בצמרת המנווטת והמנהיגה אותנו כיום במציאות חיינו.

פעולות נשים היו מאוד משמעותיות בנפתולי ההיסטוריה של היציאה מעבדות לחרות. מכאן חובה שהן תהיינה מעוגנות גם בדפוסי חיינו כיום. כשם שהן ליוו והשפיעו על ההתרחשויות של היציאה מעבדות לחרות, הן חייבות למלא תפקיד חשוב גם בשדרת ההובלה של חיינו החברתיים והמדיניים כיום.

"בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה י"א). ישראל הפך לעם במהלך השעבוד במצרים בזכותן של נשים, נשים צדקניות, שהיו באותו דור. את סיפורן של הנשים חובה עלינו להאדיר בחיי היום יום שלנו. כי מה שחוללו על ערש קיומנו כעם, הן בוודאי יכולות לחולל גם במציאות חיינו כיום.

נערה עצמאית

שש דמויות של נשים ממלאות תפקיד משמעותי ומשפיע בחייו של משה, מי שנשא על גבו את נטל משימת השחרור מעבדות מצרים והמעבר לחיי עם בן-חורין.

ללא עיקשותה של אישה - מרים אחות משה - קשה היה לראות איך היה נחלץ משה מאימת הכיליון. לולא אזרה אומץ מרים כצופה - "לְדֵעָה מַה יֵעָשֶׁה לוֹ"? (שמות א' 4) לא היה חוזר משה מאי שם מחיק המוות ב"דּומָם שָׁטָה תֵּיבָה קְטַנָּה עַל הַיְּאוֹר", הוא לא היה נחלץ מהלא נודע והנסתר, ועולה על מרכז הבמה העברית, מגיע למעמד של הנהגת עם וחילוצו מחיק העבדות.

מרים אינה רק ממלאת תפקיד של אחות-ילדה. היא נערה בעלת שיעור קומה, דעתנית, לוחמת על דעותיה נגד סביבה שהרימה ידיים. בשמות רבה א' מסתתר לו סיפור, החובק בחובו את דמות מרים, המתגלית כנערה עצמאית בדעותיה, נערה בעלת שיעור קומה ערכי ומוסרי.

בשמות רבה א' הנערה הדעתנית מרשה לעצמה אפילו להתריס כלפי אביה, הנוהג כשאר האבות, עבדים כנועים, המגרשים את נשותיהן בהיותן בהריון מפאת אימת השלטונות.

מרים פונה אל אביה כתלמידה חכמה בהסבר לוגי הלכתי עם רגישות אנושית - "אבא גזרתך קשה משל פרעה, פרעה גזר על הזכרים, ואתה גוזר על הזכרים והנקבות". הצעקה וההתרסה לעבר אביה - להשיב את אמא הביתה מעלה את דמותה של מרים כדמות מופת, שמן הראוי שנכבד אותה, לא רק כדמות ספרותית, אלא כמודל לתפקידי מנהיגות בימינו.

בתו של אלוהים

בזכות עקשנותה של מרים ואנושיותן הרבה של המיילדות, פועה ושפרה, שאינן שועות לפקודת פרעה, הוענקו למשה ורבים כמוהו חיים.

מלשון התורה לא ברור אם שפרה ופועה הן עבריות. ילקוט שמעוני ליהושע ט' מונה אותן כנשים נוכריות, חסידות עמי העולם, שבזו "ליחידה של משרד הפנים המצרי" המתנכל לזרים, הן הפרו הוראותיו ופקודותיו, כי הן לא עמדו במבחן מצפונן.

התעוזה של הנשים - יוכבד האם, מרים האחות, המיילדות פועה ושפרה - מלוות את משה ברגעי בואו לאוויר העולם. תרומה רבה יש לאישה החמישית - לבת פרעה - שנחלצה להצלת תינוק, שידעה כי "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב' 6). למרות שידעה, כי נשקף לה עימות עם היחידה המשטרתית של אותו משרד הפנים מלכותי הפועל בפיקודו של אביה.

בת פרעה אינה מצייתת להוראות ולפקודות הממשל, שהיא בשר מבשרו, כי לא עמדו במבחן מצפונה כאדם וכאישה. בתמורה לכך העניקה לה מסורת ישראל את השם "בתיה" - בתו של אלוהים. בויקרא רבה א' אנחנו קוראים את דברי ר' לוי - "אמר לה הקב"ה ואני קורא לך בתי". ובילקוט שמעוני מוזכרת בת פרעה כאחת מתוך תשעה שזכו להיכנס לגן עדן חיים.

כשם שתושייתה של בת עם זר, שהמרתה צווי שררה בארצה, נתנה למשה חיים, כך אנחנו רואים את תושייתה של אישה זרה במדבר, בת כהן אלילי, האישה הששית בסיפור משה, כמי שסוככת עליו ומחלצת אותו מכל אימה וצרה.

מקום מכובד

לציפורה רעייתו מקדיש המדרש מקום מכובד. מדרש יפהפה מספר לנו על ציפורה, כמי שסוככה על משה וחילצה את בנו ממות בהחלטתה לימול אותו - "וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ", בכך חלפה הסכנה לחיי הנער.

שש הנשים בחייו של משה התמודדו עם מצבים קשים מנשוא. מצבים מסובכים ובלתי צפויים, ותמיד השכילו להגיב בחוכמה ובתושייה. נשים, שהמרו צווי שררה של שלטון וממשל. נשים, שחלקן נתנו במעשיהן ביטוי למרי אזרחי מול כוח דורסני של ערכי מוסר. חלקן היו עבריות וחלקן בנות עמים זרים.

הייתה כאן אחווה של נשים עבריות ושל נשים בנות עמים זרים, שכולן פעלו מתוך סולידאריות ואחווה אנושית גדולה. לכבודן של נשים אלו אני שר "רוֹנוּ גִּיל זֶה בְּנֵי אֱלוֹהַּ, בְּנֵי אָדָם אַחִים הֵמָה" (מתוך שירת המקהלה בסימפוניה התשיעית של בטהובן).

שירת אחים ואחיות, בה כולם-כולן ראויים-ראויות לתפקידי הנהגה.