אפקט המראה - מכירים?

פעם אחת כפרי אחד התארח במלון בעיר. על הקיר, בכניסה ללובי של המלון, התנוסס ראי גדול, אולם הוא לא ראה ראי מעודו. והנה הוא רואה ש'האיש שמעֵבר לראי' (זו הייתה, כמובן, דמותו שלו שהשתקפה במראָה) מזעיף אליו פנים. כעוּס ונזעם פנה הכפרי למנהל ושאל: "האם זוהי קבלת הפנים שלכם"?

המנהל הבין מיד במה מדובר, והציע לכפרי לחייך אל 'האיש שבמראָה'. וראה זה פלא: 'האיש' חייך אליו בחזרה.

נשמע כמו בדיחה? אבל הכפרי הזה הוא כל אחד מאיתנו. כשאנו מחייכים - העולם מחייך אלינו בחזרה, ולהפך, פנים חמוצות שלנו יֵעָנוּ בפנים חמוצות גם מהסביבה.

על כך כבר הצביע שלמה המלך, הֶחכם מכל אדם "כמים הפָּנים לַפָּנים - כן לב האדם לָאדם". בפרשת בשלח מסופר על בני ישראל, שהיו צמאים במדבר ולא יכלו לשתות מים "כי מָרים הם, על כן קרא שמה מָרָה".

בחסידוּת מפרשים כשאדם חוטא, מטֶבע הדברים הוא משליך את חטאו ואַשְׁמָתוֹ על אחרים "הפוסל-במוּמוֹ פוסל", כדברי חז"ל. נראֶה לי שאפשר להרחיב פירוש זה גם לתחושה הפנימית של האדם וּלמצב רוחו. ברגע שאדם חש ממוּרמר, הוא משליך את מרירותו על העולם כולו. והכֹּל נראה לו עָכוּר.

לעומת זאת כשאדם במצב רוּח טוב, שָׂמח וּמחייך, הוא רואה את כל העולם בעַין טובה וּבמשקפיים ורוּדוֹת. כל העולם מחייך אליו. כך לדעתי ניתן להסביר את 'שיר המעלות' (תהילים) - רוצים לראות את המעלות בָּנוּ וּבזוּלתינו? תהיו שמחים.

המתכון לשמחה - לשיר שירי קודש, המביאים להתעלוּת, לשמחה לִרְגיעה וּלשלוות נפש, ולמבט חיובי ואופטימי על הסביבה. כי אחרי הניגונים נמשכים הלבבות.

נעשה ונשמע

במתן תורה (פרשת יתרו) נאמרו כל ישראל פה אחד: "נעשה ונשמע". בניגוד למה שהיינו חושבים קודם נעשה, ואחרי זה נשמע ונבין. זהו עיקרון התנהגותי יסודי המוּנח ביסוד קיום המצוות, כפי שהצביע עליו ספר החינוך: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". דרך המצוות (מצווה מלשון צוותא, חיבור) אנו מתחברים לפנימיותינו, לנשמתינו ולאלקינו. המצוות משפיעות עלינו לטובה. הן מגבשות את זהותינו וּמעצבות וּמעצימות את אישיתינו.

פתגם השבוע: עבד ה' הוא לבד חופשי (מהשעבוד ליֵצֶר ולתאוות).