הקמת היאחזות נח"ל ביוטבתה בערבה

יחיאל ביטון (בנטוב) נולד במרוקו ב-1930, ועם עלותו ארצה ב-1948, שרת בנח"ל ולאחר מכן בהיאחזות עין רדיאן והתיישב יותר מאוחר בנגב. עד 1955 היה מרכז משק יטבתה, שנה לאחר מכן, ריכז את אזור הערבה מטעם "הסוכנות היהודית".

בנטוב הדריך במושבים מבטחים וביטחה, ועד אמצע שנות ה-60 ריכז ותכנן את הקמת היישובים במסגרת גוש מבטחים וגוש השבלים. תפקידו הציבורי הראשון בעיירת אופקים היה מזכיר "מועצת הפועלים" במקום (1966-1969). מ-1969 החל לכהן כראש המועצה המקומית של אופקים. עמד בראש המועצה בזמן קליטת פליטי ויטנאם בישראל ועשה נפשות בקרב עולים להתיישבותם בעיירה. דוד בן-גוריון הזכיר את יחיאל בנטוב, במכתב לשר הפיתוח דאז ד"ר דב יוסף, לאחר שנפגש עם בנטוב ביוטבתה ב-1953:

"שמחתי למצוא מרכז משק, בחור ממרוקו, ששרת בנח"ל ואינו יכול לזוז מהמקום גם אם ייעזב על-ידי האחרים. כבר מזמן לא נפגשתי עם חלוץ מעולה כזה. בחור זה הוא תפארת אדם, חלוץ מופתי, ואם כי אני בטוח שלא קרא מעודו גתה ולא שמע שמו, הריהו איש תרבות במובן העליון של מלה זו! למקום יש עתיד מזהיר שכן בראשו עומד אדם, יחיאל שמו, השקול בעיני כנגד כמה חלקות של נח"ל, ואשר בידיו האמונות והנאמנות אפשר למסור גורל המשק!".

עם עוזבו את תפקידו כראש המועצה המקומית אופקים (לאחר מכן קיבלה מעמד של עיר), עבר לפעילות כיועץ לממסד בנושאי חברה ורווחה וכן בנושאי התיישבות ועיירות פיתוח. ספרו האוטוביוגרפי נקרא "ארבעים שנה במדבר" בו הוא פורש את קורות פעילותו, יחד עם רעייתו, שהייתה לצדו לאורך כל התקופה, בנגב בכלל ובאופקים בפרט.

באוקטובר 1951 נפרד יחיאל (ביטון) בנטוב בשם "הגרעין המרוקאי" מקיבוץ עין-חרוד בהם שהו 9 חודשים "כמחלקת הכשרה חקלאית". לדאבון ליבם הם לא חולקו בענפים ולא הוכשרו מקצועית אלא שימשו ככוח אדם לצרכי סדרן העבודה. מכל מקום על סמך ההכשרה שקיבלו במשקים בהם שהו לפני עין חרוד ובקורסים שלמדו במסגרת הנח"ל הם החליטו לצאת ליישב את הערבה בחרדת קודש ובתחושת גאווה חלוצית.

ואכן, בשלהי אוקטובר 1951, הוחלט להקים היאחזות נח"ל 40 ק"מ צפונה מאילת בלב הערבה. לחברי הגרעין נאמר שבמקום קיימים שרידים של תחנת מעבר ומצודה רומית וכן שמצויים במקום מי תהום בשפע. במקום נמצאו דקלים מניבים שנבטו כנראה מחרצנים של עוברי האורח. בתקופה העות'מנית ובימי המנדט שימש המקום כמשטרת דרכים צנועה. לגרעין נמסר, כך על-פי בנטוב, שוועדת השמות הממשלתית החליטה לקרוא להיאחזות יטבתה על-פי השם המופיע בספר במדבר, פרק ל"ג.

וכך תיאר בנטוב בספרו את היום הראשון: "ב-28 באוקטובר 1951, בשעה שלוש לפנות בוקר, החל מסעו של חיל החלוץ של פלוגת הנח"לאים לערבה. הגענו לעין רדיאן לאחר 15 שעות נסיעה ארוכות ומייגעות. למחרת, בערב הגיע שאר הכוח. ביום ה-30 באוקטובר 1951, בעוד האורחים מגיעים במטוסים, נתקעו יתדות האוהלים, נערך מסדר, הונף דגל המדינה, נקראה פקודת יום ומעגל מסחרר של הורה העלה ענן אבק בלב הישימון".

שמו של המקום שונה כמה פעמים במשך שש שנות ההיאחזות: נחלאים ג' בערבה, נחלאים ג'-עין רדיאן, ונחלאים ג'-יוטבתה. במקום שהו בהתחלה 120 חיילים ואנשי צבא והתנהל ויכוח בין הגופים המעורבים בהקמה לגבי מטרת ההיאחזות: האם צבאית או חקלאית.

מטרת ההקמה עליה הוסכם - הייתה הקמת התיישבות ספר בערבה ועיסוק בדייג בים סוף כולל פעילות חקלאית וניסיונית בשטחי המקום בלא לקבוע כרגע האם יוקם שם בעתיד יישוב קבע. הגופים המעורבים ציפו כי לאחר שחרורם, וסיום הניסיונות החקלאיים, יראו הנח"לאים במקום את בית הקבע שלהם.

אל"ם משה נצר, מפקד הנח"ל קרא את פקודת היום בטקס העלייה ועמד על כמה הדגשים: הראשון, המדינה הטילה על הנח"ל את מצוות יישוב הנגב. יתר על כן, להיאחזות זו חשיבות מיוחדת - עליה לשמור על הדרך שפרץ צה"ל "במבצע עובדה" המקשרת בין באר שבע לאילת ועל הנח"ל לגונן עליה.

נצר צופה, כשם שראשי המדינה צופים כי האזור הכולל את חופי ים אילת, ומי יוטבתה (עין-רדיאן) יש בהם למשוך (להזעיק) עשרות ידיהם של חיילים עובדים שייחלצו לתפקידי ביטחון, להרחבת הדיג בחוף אילת ולהקמת יישובי קבע בערבה.

נצר הדגיש כי מטה הנח"ל בטוח שהחיילים העולים היום להיאחזות, לאחר שנת חיילות בנח"ל, יעמדו במשימה בכבוד. הצצה במגילת היסוד של היישוב תעיד על הציפיות של מייסדיו החיילים-נחלאים.

נביא קטעים מרכזיים מהמגילה המעידה על ציפיות ההנהגה מהצעירים ועל ציפיותיהם מעצמם:

"...מול הרי אדום ולא הרחק מחוף אילת - עולים חדשים ובני הארץ, מכל הגלויות וכל פזורי ישראל ממזרח ומערב, מצפון ומדרום, בפקודת צבא הגנה לישראל, נועדנו לתקוע יתד ראשונה להקמת יישוב חיילים. ידענו - מעטים יחידים אנו בשממה הזאת, רק צחיח סלע, צריח עיט ועין אויב לא רחוקה מכאן. אך שבעתיים ידענו את צו עמנו - צו חיינו: במקום שממה - שם גן חיים, במקום דומיית סלעים - צחוק לבבות, במקום עין עוינת מבט רעים. עינינו ליום שבו תעגונה אניות ישראל בחופי אילת ואנחנו השער דרכו תשלח תוצרת תעשייתנו ומחצבינו אל כל ארצות תבל. ידנו אחת עושה במלאכה והשנייה מחזקה בשלח".

ואכן, המוטיבים שבלטו במגילה היו א. עולים חדשים יחד עם בני הארץ במשימה לאומית-צבאית; ב. ראשונים להקמת "יישוב חיילים", לא דובר עדיין על יישוב קבע; ג. סכנה, האויב צופה בנו ועלינו לשמור על הדרך ולהישמר; ד. תפקידנו להיות השער לנמל אילת ממנו תייצא תוצרת ישראל, תעשיה וחקלאות למזרח. אנחנו נהייה עורפה החקלאי-יישובי של אילת וזו הצדקת קיומנו. ראשית יישוב הערבה עוררה ביחיאל מוהר ומשה וילנסקי התרגשות רבה והם כתבו עבור להקת הנח"ל בשנת 1954, את "אורות במדבר":

בליל ישימון בואך המדברה/ מקום השממה עוד תשאג באונה/ לפתע עלטת הלילה הוארה/ פלוגת חיילים חקלאים שם חונה/..ומסיים בשתי השורות האופטימיות: "מגבול אלי גבול עוד אורנו יגיה/ פלוגת נחלאים בישוב של מגן".

האורחים נסעו והנח"לאים החלו בהקמת אוהלים, סוכות מכפות תמרים, הונחו צינורות לשתייה והשקאה בשדות, והחיילים קיימו שמירה, סיורים ואימונים. חלקם יצאו לקורס דייג באילת וחלק אחר הועסק בהנחת צינור המים לאילת. ברוח חלוצית ועשייה זו כתב בנטוב בדצמבר 1951, בשם הגרעין, מכתב מפורט לחברי עין חרוד ובו תיאור אופטימי של העשייה בעין רדיאן ומודה לחברי הקיבוץ הוותיק שתרם להכשרת חלוצי הערבה.

בהדרכת אנשי התחנה לחקר החקלאות בבית דגן ומדענים ממכון ויצמן מרחובות, שנענו לקריאת הגרעין, הוחל בניסיונות חקלאיים. למרות הקשיים הרבים שהיו כרוכים בנסיעות למרחקים הגדולים באו כל הגורמים לעזרת הגרעין - הן ברכב (בדרכים ארוכות ומשובשות) והן בטיסות.

תחום חשוב מאוד היו בבדיקות טיב הקרקע, בהנחת צינורות להשקאת שטחים, בבדיקה ובניסוי של גידולי שדה, (ירקות, מספוא ומטעים) מכל הסוגים, המינים והזנים. ניטעו חלקות מכל הסוגים, המינים, והזנים.

למקום הובאו בעלי חיים שונים לבדיקת התאקלמותם במדבר: פרות, עיזים, עופות, ברווזים ושפנים. המסקנות שהוסקו בעקבות שנת ניסיונות היו מפתיעות. תקציב הניסיונות של שתי ההיאחזויות עין יהב ויוטבתה הלך וגדל ובשנת 1952 הגיע ל-40,000 ל"י.

לאחר שנה בהיאחזות פרסם בנטוב בעלון המקומי של עין רדיאן מאמר גדול ואופטימי שמסקנתו היא אחת: יש תנאים לקיום במדבר בתנאי שימצא גוף חלוצי גדול שיקבל על עצמו התחייבות - לבנות את בית הקבע שלו בעין רדיאן בקיימו חקלאות ותעשיה כאמצעי הפרנסה החשוב.

במאמרו סקר כל תחום חקלאי-ניסיוני. הוא קבע כי כמות המים בעין רדיאן מאפשרת הקמת משק חקלאי בגודל של משקי הצפון; תמרים ניתנים לנטיעה מכל הזנים (במקום היו כבר כ-300 עצי תמר פוריים). כרגע מגיעים ל 3-4 טון אך אם יורחב המטע, יגיע משק עין רדיאן לעשרות טונות של תמרים משובחים המבשילים קודם לתמרי עמק הירדן; בעלי החיים שהובאו למקום התאקלמו יפה.

120 עופות הטילו כ-100 ביצים ליום והתברר כי החשוב ביותר הוא לספק להן תזונה מתאימה; גידול הפרות מחייב בניית רפת אחרת הכוללת גגות צל לחום הקיץ בערבה; צאן יגודל ללא בעיות על בסיס אכילת הימלוח והחלפה וכן על מרעה בשטחים בהם גדלים צמחי המדבר; תעסוקה לא תחסר למתיישבים בעתיד. חלקם יועסקו במחצבי גבס, בפוספטים, במכרות הנחושת ובמי מרפא. חלקם יועסק בנמל אילת וחלקם בחקלאות במקום.

עליהם לראות בעין-רדיאן בית קבע ולא נקודת זינוק לבית אחר; לעניין זה לא חשובה צורת ההתיישבות - או קיבוץ או מושב או צורה אחרת. בסיכום קבע בנטוב: "חקלאות ומפעלים כלכליים אלה - מבטיחים קיום כלכלי וחברתי".

ראוי להזכיר שבנטוב בהמלצת המוסדות, יצר קשר עם עובדיה שמש, עולה חדש מעירק (אגרונום ודקלאי) ששהה במעברת עתלית וניסה לשכנעו לרדת ליוטבתה ולנהל את ענף התמרים. הלה נענה לאתגר, משפחתו עברה לאילת והוא יחד עם אנשי המחקר מהתחנה בבית דגן, ועם אנשי המקצוע מעמק הירדן ובמיוחד עם בנציון ישראלי איש קבוצת כינרת ושמואל סטולר, הגיעו להישגים בפיתוח הזנים והעלאת רמת היבול.

ראוי להזכיר כי יוסף ויץ העריך אז כי מטע של 80 עצי תמר בעל יבול ממוצע יכול להוות מרכיב מכריע בפרנסת משפחה אחת. ב-29 באוקטובר 1952 כתב בן-גוריון איגרת לאנשי הנח"ל ביוטבתה;

..."אני שולח לכם בשם הממשלה ובשמי ברכתנו הנאמנה...חבריי וגם אני התחלנו כמעט מבראשית וגרנו בחושות ובאורוות, אבל לא זכיתי להתחיל בלב ישימון כשהכול מסביב ריק ועקר וקודר. רק חול ואבנים וחצץ וערער בודד...שתילים ניטעו ונקלטו ותרנגולות ועיזים ופרות... מובטחני כי יום יבוא... והנגב השומם יופרח ויישוב גדול יתפרנס מהמחצבים ומהים ומאדמה ...מים סוף ועד ים-המלח..."

בנטוב הודה בגילוי לב כי אכן פרצו מריבות קשות בין חיילים למפקדים ובין אזרחים לחיילים ולמפקדים. גם הצבא לא טמן ידו והתעמת לא פעם עם הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות. בתום השנה עזבו אט אט את המקום רוב המתיישבים (חיילים ואזרחים) ונותרו על-פי בנטוב שלושה בלבד עד בוא גרעין הקבע.

בראשית 1954 הוחלט בקרב משרדי הממשלה לפרק את ההיאחזות למרות מאמצי ההסברה של בנטוב וחבריו בכל המשרדים והגופים המעורבים בנושא - שיש תקווה להקמת יישוב חקלאי של קבע במקום. המאבק על חלוקת מי יוטבתה היה אחד הגורמים לכך באשר משרד הפיתוח, בניגוד לסוכנות ולאנשי מפעל הנגב - סבר שחצי ממי יוטבתה חייבים להזרים לאילת ומחצית השנייה למכרות תמנע.

משמעות הדבר הייתה - מחיקת עין רדיאן מהמפה. בנטוב החליט בעקבות זאת לפנות ישירות לבן גוריון לאור הידידות הארוכה ששררה ביניהם החל משנת 1950 ולבקש את התערבותו כדי למנוע את פירוק ההיאחזות. במהלך השנים בנטוב ביקר אצלו כמה וכמה פעמים ובן גוריון שמח לשמוע מהצעיר היהודי מרוקני המשכיל על החיים היהודיים במרוקו ועל הניסיונות החקלאיים ביוטבתה.

בנטוב הזמין את "הזקן" לבקר וב-2 במרס 1953 הוא הגיע ליוטבתה במדים צבאיים ופולה לידו, מלווים על-ידי קצינים גבוהים. נערך להם סיור בהיאחזות (שכלל סיור בחלקות הניסיון של הירקות, חלקת המספוא, במטעים ובמטע התמרים, בלול, בדיר, באווזיה ובברווזיה), בן-גוריון גילה עניין רב וירד לפרטים. כמו-כן סיירו לאורך הגבול הירדני ושמעו על בעיות "הסתננות".

בלילה לנו בן-גוריון ופולה בחדרו של בנטוב. למחרת נמשך הסיור ובן גוריון הבטיח כי "אכן יקום פה יישוב". הלחץ על בן-גוריון למנוע את הפירוק גבר ופנו אליו עוד כמו משה נצר מפקד הנח"ל, פעילי ההתיישבות של "האיחוד", אשכול ואחרים. אשכול סבר שבהיאחזויות, שכבר הושקע בהן תקציב גדול ובוצעו עבודות תשתית ראשונית, יש להמשיך ולהחזיקן.

הצבא הזהיר שהוא עומד למרות הכל לפנות את המקום אך בכך לא קידם את תהליך האזרוח. עם זאת עמדתו זירזה את הקמת "הפלוגה המקובצת של האיחוד" שחלקה ירדה לעין-גדי וחלקה ליוטבתה. ליוטבתה הגיעו אם כן באוגוסט 1954, חמישה עשר בנים ובנות לחיות במקום לצד חיילי הנח"ל.

בן גוריון התלהב מהעובדה שהצעיר המנהל את ההיאחזות הוא ממרוקו והמומחה לתמרים מבבל ולמחרת הסיור כתב לשר החקלאות דב יוסף מכתב אוהד: "מרכז המשק, בחור ממרוקו, ששירת בנחל...ואינו רוצה לזוז מהמקום...כבר מזמן לא נפגשתי עם טיפוס חלוצי מעולה כזה, בחור זה הוא תפארת אדם, חלוץ מופתי, ...איש תרבות בסוגה העליון של מילה זו... והאיש השני - הוא קשיש, אולי כבן 50, אב לארבעה ילדים (משפחתו גרה באילת), עולה מבבל, אגרונום ומומחה לדקלים. למקום יש עתיד מזהיר. בראש המשק עומד בחור, יחיאל שמו, השקול בעיניי כנגד כמה מחלקות נח"ל...ואשר בידיו האמונות אפשר למסור בלב שקט גורל המשק..."

בתום הביקור לחץ בן-גוריון את ידי יחיאל בנטוב וביקש ממנו את תוכנית המשק לפיתוח המקום. כהקדמה לתוכנית כתב בנטוב כי הוא סבור שבתחילה יוכל המקום לפרנס 20 משפחות. לוח הגידולים שהוצע היה דומה לגידולי המשקים במרכז רק נדרשת שטיפת קרקע מהמלחים וטיובה בזבל אורגני וזבל ירוק.

במקום קבע בנטוב יש באר המספקת כ-350 קוב לשעה, אך בהעדר ציוד מתאים "מקורות" מנצלת ממנה רק 100 קוב שעה וליוטבתה הוקצו 1,500 קוב מים בלבד ליום. בן-גוריון עיין בתשומת לב בתוכנית בנטוב והשיבו במכתב קצר מיום 14 באפריל 1954. הוא הוסיף במכתב כי העביר התוכנית לשר האוצר, שר החקלאות, לשר הפיתוח ולמזכירות "איחוד הקבוצות והקיבוצים והקבוצות" (משם קיווה שיבוא גרעין הקבע) והביע בטחונו כי במהרה תיהפך יוטבתה ליישוב קבע.

ביומן בן-גוריון מיום 6 בפברואר 1954 נכתב כי הגיעו לשדה בוקר דיין ופרס לבשר על ההחלטה בדבר הקיצוצים ובשל כך הורדת היאחזות יוטבתה אבל הוסיפו, כי הצבא מתנגד.

מנהל חבל הנגב מתתיהו כהנוביץ, ביקר במאי 1954 במקום בלווית ש' מקלר, מ' בץ, י' פרידברג, א' אפריק ולאחר סיור יסודי במקום קבע כי "הוכשרו התנאים להעלאת גוף למקום זה" ולדעתו על המחלקה להתיישבות של הסוכנות לעשות כל מאמץ כדי ליישב את יוטבתה.

בימים שביעי ושמיני לספטמבר 1954 ביקרה במקום משלחת בראשות שר החקלאות גבתי, ומנהל תכנון המשק מיכה טלמון, חברי מזכירות "איחוד הקיבוצים והקבוצות", נציגי משרד הפיתוח, נציגי המרכז החקלאי ונציגי אגף הנער והנח"ל במשרד הביטחון.

ב-8 לספטמבר ביקר במקום ראש הממשלה משה שרת וערך במקום התייעצות עם שר החקלאות חיים גבתי. כתוצאה מסיורים אלה בוטלה ההחלטה בדבר פירוק יוטבתה וסוכם ש"האיחוד" יכין את גוף הקבע למקום. בינתיים יגייס הנח"ל כוח אדם והסוכנות תכין תוכנית משקית ותקציב ליישוב קבע.

בנטוב הגיש לכהנוביץ (מנהל החבל שתחילה פקפק ביכולת החקלאית של ההיאחזות ואף אמר פעם "כי ביוטבתה שופכים מים ומגדלים מלח") במרס 1955 מסמך המסכם את כל תוצאות הניסיונות שנערכו במקום וחש שעבודתו לא הייתה לשווא.

אחר שש שנות אחזקת המקום בידי הנח"ל ופלוגה מקובצת "מהאיחוד" הצטרפו חיילי נח"ל צעירים, האזרחים עזבו אט אט ובדצמבר 1957 הפכה יוטבתה (בהשראת מדריכיה מהתנועה הקיבוצית) לקיבוץ של קבע שהצטרף חודש לפני כן לתנועת "איחוד הקיבוצים והקבוצות".

אז כבר היה ברור שניתן לגדל בה את סוגי הירקות כמו עגבניות בצל, קישואים, מלונים, חצילים, פלפל וגזר בכמויות מסחריות. הירקות נועדו לשמש כאספקה טרייה לכל האזור מאילת ועד מכרות תמנע. תוך הסתכלות במקום ולימוד תנאי הקרקע והאקלים ניסו החיילים לגדל ירקות בחולות, ועל אף התנגדות מוסדות המחקר - הניסיון עלה יפה.

לאחר הגעת הפלוגה המקובצת באוגוסט 1954, נראה היה שמהלך האזרוח מתקרב. בן-גוריון לא הסכים עם רעיון של "פלוגה מקובצת" שנראה לו פתרון ארעי ותבע מקיבוץ אפיקים לשלוח ארבע משפחות למקום כבסיס להתיישבות הקבע. גם יוסף ויץ סבר שהתחלופה בכוח האדם לא תייצר נכסים ברי קיימא במקום.

ההתלבטות והמאבקים נמשכו עד לאזרוח בשלהי דצמבר 1957. בנטוב, שמשון בן יהושע ויותר מאוחר משה סלע היו מיושבי יוטבתה שסירבו לעזוב את ההיאחזות דחפו לאזרוח בכוח מסירותם וקשריהם להנהגה. אליהם הצטרפו וותיקי ההתיישבות בעמק הירדן ומדריכים חקלאיים ושמעון מקלר בראשם. בן-גוריון השתתף בטקס האזרוח ובירכם בקיצור: "תעזו, תתמידו, תצליחו".

ניתן לומר שחלומו של בנטוב, כולל תוכניתו משנת 1954 שנראתה אז כחלום רחוק, עמדו על סף הגשמתם. בנובמבר 1954 פורסמה ידיעה בעתון ידיעות אחרונות על כך שבן גוריון סירב לקבל מארגון "בני ברית" את פרס "חלוץ הערבה" והציע שהפרס יינתן ליחיאל בנטוב, צעיר מעולי מרוקו היושב ביוטבתה (עין רדיאן) שהוא סמל ומופת לחלוציות.

התשובה לשאלות שהצגנו בראש הפוסט הינה - קצב ההתקדמות בהקמת ההיאחזות ולאחר מכן יישוב הקבע הושפע מחד-גיסא, מהצלחת הניסיונות החקלאיים שהוכיחו כי ניתן לחיות על חקלאות במקום ומאידך-גיסא, הביורוקרטיה (הריבים בין הגופים הציישבים), המאבקים הפוליטיים בשמאל (מאבק בין התנועות המיישבות ובין משרדי מפ"ם ומפא"י שפעלו בנגב), ואי ההסכמה לגבי חשיבות אילת כיעד מרכזי בלעדי בערבה (מתנגדי גישת בן-גוריון בעיקר מתחום הצבא ומתחנות המחקר) - כל אלה עיכבו את הפיכת המקום ליישוב קבע ואף בשלב מסוים הוא עמד תחת איום פינויו המוחלט.