הפילוסופיה של השחיתות

הרוב המוחלט של האנשים המצטרפים למערכת הציבורית - לממשלה, לצה"ל, לאקדמיה ועוד - עושים זאת כדי לדאוג לעצמם ולא כדי לדאוג לכלל. קל וחומר אלה העומדים בראש המערכות. האבות המייסדים בנו את המערכות האלה כך שהם ומקורביהם יוכלו לחלוב אותן עד שיקרסו, ומכאן שהעומדים בראש הם האיום הגדול ביותר על המערכות שאותן הם מנהיגים, מנהלים ומדברים גבוהה-גבוהה על טובתן ועל החזון המוביל אותם.

דוד בן-גוריון, למשל, בנה ועיצב את המערכת הפוליטית של ישראל, כך שבימיו כמעט רק חברי הגוש שהוא עמד בראשו, חברי ההסתדרות הכללית בעלי "כרטיס אדום", יכלו להתפרנס מהשירות הממשלתי ורק תומכיו ומקורביו יכלו להתקדם לתפקידים בכירים. למרות ססמת השוויון של הציונות הסוציאליסטית, הבכירים קיבלו משכורות ותנאי עבודה משופרים מאוד כדי שחס וחלילה לא יבגדו במי שקידם אותם. על-פי הטיעונים שנשמעים היום בשיח הישראלי, מייסד המדינה הוא שבנה את המערכת המושחתת.

הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר טען "בעל הכישרון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. גאון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאחרים אינם מסוגלים אפילו לראות". לפי זאב ז'בוטינסקי, שהעדיף פעולה על פני תובנות עמוקות ופילוסופיה, גאון הוא "גלגל המנוף של ההיסטוריה".

כאלה היו נביאי ישראל; וגדול מכולם היה שמואל, שלפני ישעיהו, יחזקאל וירמיהו חזה את הסתאבות המונרכיה הישראלית שעדיין לא נוסדה, את חורבן בית המקדש הראשון שעוד לא נבנה, את קריסת הריבונות העברית שעוד לא גובשה ואת הגלות בטרם תמה ההתנחלות.

כ-3,000 שנים לפני שהלורד אקטון הבריטי קבע ש"כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט", הזהיר שמואל את בני ישראל שהשלטון משחית, והשלטון המוחלט משחית באופן מוחלט. כך חזה שמואל את היהדות, שבלא מערכת חיסון עברית הוליכה את היהודים לשואה. העם ביקש מלך לשם ביטחון, שינהיג אותו למלחמה בפלישתים, ושמואל הבין שבמציאות הפוליטית של אומה ריבונית לא ניתן לקיים את המגבלות שהטיל משה רבנו על המלכים.

הוא תקף בלא מורא את חוסר הריאליות של משה והזהיר כי ביטחון העברים יקרוס דווקא במלוכה; שכן מלכם עתיד לאיים על חרותם ועל חייהם יותר מאויב חיצוני. הוא ראה בעיני רוחו את מה שנסתר מעיני משה רבנו.

שמואל היה שופט-פילוסוף, איש מעשה ואיש הלכה. הוא העדיף את שלטון החוק על פני עוצמתו של השליט. הוא הושיע את ישראל, אך לא חרג מגבולות הכוח, כפי שחרגו כל המלכים הטוטליטריים שאותם ביטא לואי ה-14 כשאמר: "המדינה היא אני". העם רצה עגל זהב אימפריאלי, נוצץ מבחוץ וחלול מבפנים, שעתיד למצוץ את לשדו ולהניע בו תהליכי קריסה, כפי שקרסו כל האימפריות.

"אותי מאסו ממלוך עליהם"

חוקת התורה של משה השלימה את השלב הראשון במיזם היהדות של אברהם אבינו והייתה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להשלמת מיזם העבריות. על-מנת להשלים את מיזם העבריות היה על השבטים להתלכד לעם אחד, להשתלט על ארץ כנען, להתנחל בה ולחיות על-פי חוקת משה.

בתורה נאמר: "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּו עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּו וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהייתה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

בברייתא המובאת בתוספתא של מסכת סנהרין ובתלמוד הבבלי נאמר: "היה רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה".

מתברר שכבר בתורת משה יש ויתור על ייחודיות עם ישראל, ומתאפשר לעברים להיות ככל הגויים ולבחור מלך עם לא מעט תנאים ומגבלות. כאן נרמזת הסתירה שבין התחום היהודי-אמוני-דתי לבין התחום העברי-ריבוני-פוליטי. מטרת הוויתור הייתה לאפשר לעם לכונן ריבונות חזקה וממשל יעיל, כדי לנטרל אויבים חיצוניים. מטרת התנאים והמגבלות הייתה למנוע מהשלטון להוות איום פנימי על העם. העתיד הראה שלא ניתן ליישב סתירה זאת, אלא בימות המשיח שהן במציאות הריאלית - אוטופיה. ב-40 השנים שבהן בילו השבטים במדבר הם אכן שינו את אופיים והפכו מגלותיים, שכל עניינם לשרוד כיחידים, לחברה צבאית השואפת להשיג ריבונות בארץ המובטחת. במצרים כפו עליהם השלטונות את חוקיהם, אך בארץ כנען הם לא היו שומרי החוקים שניסח להם משה. לא המנהיגים והשליטים ולא הציבור הרחב. הצבא, שכונן משה, כבש חלקים מארץ ישראל וגיבה את ההתנחלות, אך השבטים לא הצליחו להתגבש לעם אחד ולהשיג ריבונות על גבולות ההבטחה, שעליה הוסכם בין אברהם לפרעה. חילוקי הדעות ביניהם היו כה רבים, עד שבניגוד להרשאה בספר דברים ולהנחיה בפרשת ג' המצוות בברייתא, הם לא ביקשו להם מלך.

בספר שופטים מנוסחים שני מאפיינים של תקופת ההתנחלות. הראשון: "ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'". משמע, לא קיימו את חוקת משה והתרחקו מהיהדות. מכאן ש"עיני ה'" הן "שלטון החוק" כפי שהוא מובן היום, עם כל השוני במקור הסמכות. המאפיין השני של תקופת ההתנחלות הוא: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". משמע, לא גיבשו מדינה ריבונית המסוגלת לנטרל איומים ולפיכך לא השלימו את המהפכה העברית כפי שנוסחה בברייתא הנ"ל. התוצאה: מלחמות בלתי פוסקות בעיקר עם עמים אחרים, אך גם בין השבטים ובמחיר גבוה ביותר.

על-מנת לנטרל איומים חיצוניים החליטו ראשי השבטים להשלים את המהפכה העברית בדרך לא יהודית, אך עברית, ולהמליך עליהם מלך "ככל הגויים". הרצון למלך מלמד שהם לא הפיקו את לקחי העבר שסוכמו במשל יותם: שליטים פוליטיים אינם בהכרח אנשי המעלה, אלא הם לעתים קרובות, בהתנהגותם, משפל המדרגה. במילים אחרות, הם לא יעמדו בתנאים שנוסחו בתורה; והלקח השני הוא ששליטים פוליטיים דווקא יפגעו בתורת משה, יזיקו לעם ולא יושיעו אותו. מכאן שהשליט מאיים על הציבור שעליו הוא שולט יותר מכל איום אחר בשל רצונו לשרוד על חשבון המערכת.

למרות זאת, "ויאמרו לו (לשמואל) כי מלך יהיה עלינו והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". מכאן שנטרול איומים חיצוניים ומלחמות הם המניע העיקרי לכינון שלטון פוליטי, המסכן אומנם את שלטון התורה (החוק) אך מסייע לנטרול איומים חיצוניים. מחבר ספר שמואל ביטא את משמעות כינון מלכות לישראל בדברי ה' לנביא: "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם".

מסקנה: אף שהאידיאל היהודי הוא למזג שליטה ושלטון החוק, שהיא נגזרת של הדיכוטומיה הבסיסית, רוח וחומר, המציאות ההיסטורית מלמדת שכמעט לא ניתן לממשו. השליטה נוטה להפר את שלטון החוק, והחוק בלא שליטה אינו יכול לקיים מדינה, בייחוד במלחמות. הדוגמה היחידה למימוש האידיאל הפוליטי בתולדות העם היהודי היא שלטונו של משה רבנו על-פי חוקי התורה, ב-40 שנות הנדודים במדבר. וגם משה חטא ונענש.

התנגדות שמואל לכינון מלוכה בישראל, כי היא מבטאת גם התרחקות מן האמונה וגם התרחקות מחוקי התורה, מגלמת בתוכה נבואה על סוף הריבונות העברית ועל חורבן הבית, וממילא על הגולה, כבחירה מועדפת שמוותרת על הריבונות ועל העבריות למען היהדות. מדובר בבחירה טרגית שנחזתה כבר על-ידי אברהם: בלא ריבונות יש סכנה ליהודים, וממילא ליהדות. בן-גוריון וחבריו אנשי העלייה השנייה ביקשו להתגבר על הסתירה הטרגית המובנית הזאת על-ידי עיצוב אדם חדש וחברה חדשה בארץ ישראל על-פי המודל של הקיבוץ. הם האמינו כי המודל שלהם איננו אוטופי אלא ריאלי, ובארץ ישראל הם יכוננו חברה שתהיה אור לגויים. הם טעו בגדול, ומאיגרא רמא של חזון הם חוללו בירא עמיקתא של חברה מושחתת, שבה איש הישר בעיניו לוקח לעצמו. במערכות הבחירות בעבר אחת הססמאות הייתה "מושחתים נמאסתם". עד מהרה התברר שבעלי הססמאות דיברו על עצמם.

לפיכך יש לחזור לשמואל הנביא ולהבין כי כל שלטון משחית וכל שלטון מוחלט משחית לחלוטין, גם בימין וגם בשמאל, גם במערכת הפוליטית וגם במערכת בתי המשפט. רק כשנבין זאת, נוכל לתכנן אמצעים לצמצם את התופעה, כי לבטל אותה לא ניתן.