אריאל וולף, שחקן מוכשר ביותר (בחאן הירושלמי), נחון בסגולות נוספות שעדיין לא כולם נחשפו דיים אליהן. משום אהבתו למיתולוגיה היוונית ולמקורות תרבות נוספים, היצירות שהוא מחבר למחול, כמו "תיאורמה" שהתבססה על סרטו המיתולוגי של פייר פאולו פאזוליני - רוויות זיקה לפילוסופיות ותמות שהמקור תמיד שופע בהן. אך בנוסף לזאת - כשרונו ויכולתו הפנומנלית לפתח את הרעיונות מהמקור, ולבנות מהן המשך עתיר בדמיון, היורד למעמקי הנפש תוך בנית שפת מחול חדישה שכמותה לא נראתה כאן עד היום - כל אלה לוכדים את הצופים בנועזות, בשחרור הגופני מכל המעצורים, הפשטת השחקנים-הרקדנים מכל מעצורים נפשיים, כך שהקהל זוכה להיות שותף לקתרזיס..
מופלא כיצד ידע אריאל וולף לבחור קאסט כה מושלם: את הזמר בעל הקול הנפלא
אשוט גספריאן, שגם כששיחק והגה טקסט היה כה ברור וצלול, והופעתו המרשימה היא שפתחה ואף מסיימת את המופע. את
רותם כץ שהיפנט בסצינת הפתיחה המשווה את בני האדם לעדר חיות רעב ותאב, בעוד הוא עצמו עירום לחלוטין, ויפי גופו ושערו ממחישים יופי מהו. החלק הראשון של היצירה "אדיפוס המלך. טבע" מדגיש את התזה של הקשר בין האדם לטבע בצורה מאוד פיסית ומוחשית, גם אם ארוכה, אולי כדי להדגיש את הרעיון.
שם החלק השני "ספינקס. משתה", מצטט את הפילוסוף והמשורר היינה "כל תקופה היא ספינקס הזורק עצמו אל התהום ברגע שנפתרת חידתו". כמו-כן מוקרנים על המסך ברקע טקסטים מתוך "המשתה" של אפלטון. כאן צופה הקהל במשתה רב חושניות בהשתתפות כל הקאסט -
שרון שטרק, ישי בן-משה, נעמה פרייס, ירון מוטלה, שלומי ברטונוב (שהוא גם המוסיקאי שחיבר את המוזיקה המקוריתֿ ושותף של וולף ליצירה, רותי בורנשטיין, אורנלה בס סבן, אביב פנקס, רותם כץ, חן גבעתי ואשוט גספריאן. התנועה והמשחק של כל הקאסט כה מרשימים, כאשר מעל לכל כובשת את הבמה
לנה פרייפלד (שכה מצטיינת בהצגת "העבד" בת׳ גשר) בתפקיד הספינקס. בריקוד שלה, בהבעות העשירות ובתנועות הוירטואוזיות שלה, בסערת הגוף והנפש, היא מסמר החצי הראשון של המופע.
שני חלקי המופע הראשונים, המהווים כמחציתו, בנויים בעיקר על תנועה, בעוד החלק השלישי, "אדיפוס המלך. טבע האדם" מתמקד בחלק האחרון של הטרגדיה הקלאסית של אדיפוס, ומושתת על הטקסט של המחזה שכתב סופוקלס. כאן הסיפור אינו נתון לפירוש כל צופה לפי דמיונו, כמו במחצית הראשונה. כאן אדיפוס (
שלומי ברטונוב) כבר מלך כמה שנים טובות, לאחר שהרג את אביו האמיתי ונישא לאמו, יוקסטה, שילדה לו ילדים. הנבואה שהוא יהרוג את אביו בבוא היום וישא את אמו - התגשמה מבלי שידע את האמת על מוצאו. רק כשמביאים את הרועה שהציל את חייו כתינוק מועד למוות, והביאו למלך שאימץ אותו, וכשהוא נוכח באמת המזוויעה, הוא מסיים את הטרגדיה בכך שהוא מעוור את עיניו ויוצא ממסכת חייו אל העולם כאומלל עיוור.
את המלכה יוקסטה, אמו-רעיתו מגלת נפלא במלוא ההדר
שרון שטארק, שחקנית החאן הירושלמי. המוזיקה הנפלאה של שלומי ברטונוב יחד עם קטעי המוזיקה שצרף, והוסיפו כה הרבה לאוירה ולקצב; התלבושות שעיצבה
ורוניקה שור, הכה שונות בכל חלק בהצגה - ססגוניות, עשירות בחותם שהן מטביעות על כל שחקן. כך היא עשתה שימוש בטוגות היווניות, ובאלמנטים קישוטיים כסממני המלכות. את המלך קראון מגלם
ישי בן-משה, את הנביא תרזיאס מגלמת
נעמה פרייס, את הרועה -
חן גבעתי, ואת ראש המקהלה מגלם בצורה מלכותית
ירון מוטולה השחקן המרשים המנוסה. ברקע מצויה אמרתו של זיגמונד פרויד, המנתח את מאבק האדם בשדים שבנפשו, מאבק שאין לצאת ממנו ללא פגע.
ההתעמקות בנפש האדם באפילוג, מצוטטת מס.ט. קולרידג׳, ומהווה רובד נוסף המאפיין את ההיבטים הנפשיים הקושרים את הכוריאוגרפיה הכה ווירטואוזית של אריאל וולף למהות העומקים הנפשיים שבה.
גם אם זה נשמע פילוסופי, אין לחשוש מצפיה במופע, השונה מכל מה שרואים במחזותינו, למעט יצירתו של אבשלום פולק "קראמפ" המחברת אף היא את התיאטרון למחול. בזאת מוקפץ המחול הישראלי לרמות שלא נודע בהם עד היום, כשאריאל וולף מרעיף את כשרונותיו הרבים לתוך היצירה, ויוצר שפת מחול חדשה, עשירה יותר, מלאת דמיון, משוחררת ומלהיבה. מומלץ בחום. 
במרבית המחקרים על-אודות מלחמת העצמאות לא העריכו כראוי את תפקידה של בריטניה בסיוע למדינות ערב לפלוש לארץ ישראל 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
