ארה"ב היא מדינה מסודרת ובדרך כלל יש בה שילוט ברור המכוון את המבקר למחוז חפצו. אבל בבניין פריצקר שבאוניברסיטת קולומביה, אין שילוט כזה לכיוון משרדי Columbia Journalism Review, אותו מפרסם בית הספר הנודע לעיתונות מאז 1961. מתברר שיש לעלות תחילה למשרדי בית הספר שבקומה השביעית, ומשם יוכל האורח להיכנס למערכת השוכנת מאחורי דלת מאובטחת בקומה השמינית.

קצת מוזר כאשר מדובר במערכת של כתב עת אקדמי, אני מעיר בפתח השיחה עם העורך הראשי, קייל פופ. רק כדי להבין: תפקידו הקודם של פופ היה העורך הראשי של The New York Observer, שבועון (וכיום אתר אינטרנט) שבבעלות ג'ארד קושניר; קודמתו בכתב העת, ליז ספייד, היא כיום עורכת בכירה בניו-יורק טיימס, כך שמדובר בפרסום רציני ובתפקיד משמעותי. אבל למה מאחורי דלת נעולה ובלי שלט? משום שכתב העת וכותביו קיבלו בחודשים האחרונים איומים מצד מי שהכתיבה הביקורתית על הנשיא דונלד טראמפ לא מצאה חן ביניהם. ואם התקשורת האמריקנית מגיעה למצב בו כתב עת אקדמי סופג איומים - יש בעיה.

אני פותח את השיחה עם פופ בבדיחה עליה אחזור בהמשך השבוע. אדם שואל את חברו מה שלומו. עונה החבר: במילה אחת - טוב; בשתי מילים - לא טוב. אז מצב התקשורת האמריקנית - במילה אחת או בשתיים? "זו מדינה גדולה מאוד ומדיה היא הרבה דברים", משיב פופ ובכך מסביר בנימוס שההשוואה לא ממש חכמה. "וושינגטון פוסט וניו-יורק טיימס שונים מאוד מטלוויזיה מקומית, ששונה מאוד מעיתונות מקומית".

ובכל זאת, פופ מצליח לתת מבט-על: "בהכללה, לפני 2016 התמונה העסקית הייתה קודרת לכל סוגי התקשורת. היא השתפרה מעט, כי הייתה עלייה בעניין הציבורי וחלקית גם במספר המנויים, אבל חזרנו לאותן שאלות בסיסיות: מי ישלם תמורת חדשות, במיוחד אם אתה מחוץ לניו-יורק, וושינגטון ואולי לוס אנג'לס. הפרסום, גם בדפוס וגם באינטרנט, ממשיך לצנוח ואין סימן שזה ישתנה. אנשים לא משלמים תמורת פרסום בדפוס, נקודה. ואילו הפרסום בדיגיטל כל כך זול, שזה לא מספיק.

"הייתה הערכה שגידול בקריאה יגדיל את הפרסום, אבל יש המון תוכן ויש המון מידע, והרוב קוראים חדשות במדיות החברתיות. אם אתה מסתמך רק על פרסום - גורלך נחרץ. זו הבעיה של העיתונות המקומית: אין להם שום חלופה להכנסות, אין הכנסות של ממש ממנויים ואין להם תוכן ממומן וחסויות".