ברוב ראיונות העבודה מביעים המועמדים התלהבות מן האפשרות שיצטרפו לאותו מקום עבודה. אבל קשה להאמין שזה מה שישמעו תריסר חברי מועצת המנהלים של הבנק העולמי כאשר יופיע בפניהם מועמדו הצפוי של הנשיא
דונלד טראמפ לתפקיד נגיד הבנק: דייוויד מלפאס, כיום סגן שר האוצר לעניינים בינלאומיים. מלפאס תיאר את הבנק כחלק ממוסדות בינלאומיים שהם "בטלנים ענקים, היוצרים הררים של חובות בלי לפתור בעיות".
דעותיו של מלפאס מבוססות על שני עמודי תווך, מסביר אקונומיסט: הוא שמרן השונא ביורוקרטיות גדולות שאין חבות דין וחשבון לאיש, והוא עוין לשאיפות הבינלאומיות של סין. הבעיה היא, ששני העמודים הללו מצויים בסכנת התנגשות.
כמו הרבה שמרנים, מלפאס אינו אוהב מוסדות ממלכתיים שאינם צריכים להתמודד בשוק החופשי. חוסר החיבה הזה מתעצם כאשר מדובר במוסדות בינלאומיים שאינם כפופים לשום ממשלה. מלפאס טען שהבנק העולמי ודומיו מעדיפים את הצמיחה שלהם עצמם על פני טובתם של לקוחותיהם. בשנה שעברה הסכים הבית הלבן להגדיל את הונו של הבנק העולמי רק בתנאי שהוא ירסן את המשכורות ויטיל מגבלות נוספות על מתן הלוואות.
האמת היא – טוען אקונומיסט – שהבעיות בתפקודו של הבנק העולמי נמצאות באחריות הממשלות המנהלות אותו, לא פחות מאשר באחריות עובדיו. בכינוסים כמו של G20 לא יכולים ראשי המדינות להתאפק מלהזמין את הבנק ליטול חלק ביוזמותיהם, בין אם מדובר במאבק במחלת האבולה ובין אם מדובר בהסדרת הסחר האלקטרוני. והוא כמעט לעולם אינו מסרב. מלפאס עצמו רוצה שהבנק העולמי ישתתף בבחינת החובות הממשלתיים – משימה חשובה, אך כזו שתוסיף לאלו המוטלות עליו.
כאמור, מלפאס מודאג גם מהתעצמותה של סין. הוא מתח ביקורת חריפה על "מיזם הכביש והחגורה" שלה, שמטרתו להקים תשתיות מסין ועד אירופה. לדעתו, סין מעניקה הלוואות יתר למדינות חלשות, בונה פרויקטים בכוונות זדון באמצעות חברות שבבעלותה ולבסוף משתלטת עליהם כאשר אותן מדינות לא יכולות לפרוע את ההלוואות.
רבים מהשותפים לדעתו של מלפאס בנוגע למלכודת החובות שמניחה סין, רוצים שהיא תעבוד ביותר שיתוף פעולה עם המלווים הבינלאומיים ותאמץ את הנהלים שלהם. אבל מלפאס נשמע דו-ערכי לגבי רעיונות כאלה. בחודש דצמבר הביע בפני הקונגרס דאגה מפני פניותיה של סין לבנקים רב-לאומיים לפיתוח, ואף ציין במפורש את מעורבותו של הבנק העולמי בפרויקטים שלה. דומה שבניגוד לרוב המשקיפים, מלפאס חושש שמא סין תלמד יותר מדי מהמוסדות הבינלאומיים.
כאשר ג'ים יונג-קים הודיע בחודש שעבר שהוא פורש מראשות הבנק העולמי – שלוש שנים לפני המועד – היו שקיוו שיתנהל מאבק ירושה ראוי. נמאס להם מהנוהג המיושן לפיו אמריקני עומד בראש הבנק העולמי ואירופי בראש קרן המטבע הבינלאומית. אבל עד מהרה התברר, שמועצת המנהלים של הבנק תדבק בנוהג הזה, כל עוד טראמפ ימנה מועמד "אמין".
האם מלפאס הוא מועמד שכזה? לדעת אקונומיסט, הוא אדם שנשיא רפובליקני היה ממנה בעבר. הוא דובר ארבע שפות ושירת שלושה ממשלים. הוא טעה בכמה שאלות כלכליות גדולות, במיוחד לפני ואחרי המשבר הפיננסי של 2008 – אבל טעויות לרוב לא פוגעות במעמדם של חברי האליטות. לאחר שהכריז שהרב-לאומיות הלכה "ממש רחוק מדי", מלפאס יצטרך להתאמץ כדי לשכנע את מועצת המנהלים שהוא "מעריך את שיתוף הפעולה הבינלאומי" כפי שדורשים אחד מתנאי הסף למשרה. הוא יוכל לטעון שרב-לאומיות היא דבר טוב, בתנאי שלא מגזימים בה.
מינויו של מלפאס יחדש את חששותיה של סין ולפיהם המוסדות הבינלאומיים לא ממש סופרים אותה. אבל מקבלי ההחלטות בבייג'ינג יכולים להגיע למסקנה שהוא פחות מסוכן מבחינתם בבנק העולמי מאשר במשרד האוצר האמריקני, במיוחד אם הוא ינסה לצמצם את סמכויותיו של הבנק. מתנגד תקיף לסין עשוי להוביל את הבנק למאבק יקר מול פנקס הצ'קים הפתוח שלה. מי שישים בראש מעייניו את החיסכון, עשוי לקצץ בתקציבו ובשאיפותיו של הבנק. מי שקרוע בין שניהם – כמו מלפאס – לא יעשה דבר.
