ספר שמות הוא אכסניה לסיפור שני האירועים הדרמטיים המכוננים בהיסטוריה של עם ישראל - יציאת מצרים ומעמד הר סיני. גאולת הגוף משעבוד לאימפריה הסוגדת למונומנטים של אבן וגאולת הנפש מתועבת האלילות. בין שני אירועים אלה הציב נותן התורה דמותו של גוי הלא הוא יתרו אשר משיא עצות, עוד לפני מעמד הר סיני, לחתנו, משה רבנו, בסוגיות שהיום הם חלק מדיסציפלינה אקדמית הידועה בשם מדעי המדינה.
רבות דנה הספרות הפרשנית בשאלת זכותו של גוי זה, אשר לא רק שנקראה פרשה על שמו אלא, ובעיקר בשאלה המהותית של הזדקקותו של משה לעצתו של יתרו באשר להסדרים מדיניים. וכי לעצתו של גוי זה צריך משה "איש האלוהים"? וכי לא ידע כבר במי מרה שעתיד הוא לקבל מייד את פרוגראמת החיים של עם ישראל הכוללת בתוכה גם את עקרונות ההסדרים המדיניים כגון "שפטים ושוטרים תתן לך" ו"שום תשים עליך מלך"?
הצבתו של יתרו בצומת כה חשובה בין גאולה להתגלות מלמדת, בין שאר הספקולציות הפרשניות הלגיטימיות, כי התחום הציבורי/מדיני לאורך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל לא יהיה נתון, בכל עת ובכל מצב, לסמכותה של מה שקרוי "דעת תורה" ובוודאי שלא יהיה מוגדר תמיד בהגדרות הלכתיות. יתר על כן: ניתן יהיה לאמץ, ולו רק באופן תיאורטי, גם תבניות שלטון ומנהל אוניברסאליות, שהרי עצם משמעות התהוות דברי הימים, היא שינויים הכרחיים ותמידיים של נורמות ומבנים ציבוריים/מדיניים, שאינם יכולים להיות נתונים לרגולציות הלכתיות.
האם דיני מלחמה שבתורה, למשל, רלוונטיים למלחמת טילים מודרנית? האם יש לערב היום, ובוודאי שבהעדר סנהדרין, "דעת תורה" בענייני מלחמה הן במישור הטקטי והן בזה האסטרטגי (ואפילו אם הייתה קיימת סנהדרין הרי שבמלחמת מצווה פוסק הרמב"ם, ולא רק הוא, כי המלך כופה את העם לצאת למלחמה ואינו צריך ליטול רשות מסנהדרין)? וכן, האוטונומיה הקהילתית של היהודים בימי הביניים לא הונהגה על-ידי רבנים אלא על-ידי פרנסים הדיוטות ששיקוליהם נבעו מתוך תפיסתם את המציאות החברתית והפוליטית הספציפית ולא מתוך קטגוריות הלכתיות (המושג "דעת תורה" לא היה קיים אז) אשר ספק אם בכלל היו רלוונטים למציאות אז.
ואכן נקבע גם בספרות הרבנית בזמן ההוא כי מי שנתמנה פרנס על הציבור "אפילו קל שבקלים הוא כאביר שבאבירים" (המקור הוא במדרש קהלת). ואם כך הם פני הדברים והעולם הפוליטי הריאלי נשלט על-ידי קטגוריות אוניברסאליות המיוחדות לו אין מניעה לקבל עצות גם מהגוי יתרו בבחינת "וקבל האמת ממי שאמרה".
ככל הגויים
לא רק עולם המעשה של מדינת ישראל אלא גם התיאוריה הפרשנית של כמה ממפרשי הכתובים הידועים והמקובלים בעם ישראל לאורך הדורות מאמצת מבנים מדיניים אוניברסאליים כלגיטימיים גם לגבי עם ישראל.
התורה מצווה בספר דברים: "כי-תבוא אל-הארץ, אשר יהוה אלוהיך נותן לך, וירשתה, וישבת בה; ואמרת, אשימה עליי מלך, ככל-הגויים, אשר סביבותיי שום תשים עליך מלך, אשר יבחר יהוה אלוהיך בו". התורה אינה שוללת את הלגיטימיות של בקשת העם למלך "ככל הגויים" אלא שהיא מתנה זאת בנורמות התנהגות מסוימות של המלך. הרמב"ם פוסק כי מינוי מלך הוא מכלל מצוות עשה, ויש לקיים זאת. לעומתו טוענים פרשנים אחרים כגון הספורנו שמינוי המלך אינו מהלך חיובי, ופרשן מפורסם כמו דון יצחק אברבנאל העדיף משטר רפובליקני על פני מלוכני שכן במהלך חייו הכיר את המשטר המסואב בחצרות ספרד ופורטוגל לעומת המשטר ברפובליקות האיטלקיות שהיה נתון, יחסית, לסוג של ביקורת ציבורית. מבחינתו יוצאים ידי חובת "שום תשים עליך מלך" גם בהקמת משטר רפובליקני.
הנצי"ב מוולוז'ין, מחשובי ההוגים היהודים בעת החדשה שחי ופעל במאה התשעה עשרה היה עד ל"אביב העמים" ולהתפתחות הרעיון הדמוקרטי, ומתוך מה שראה אצל יתרו המודרני הסיק שיוצאים ידי חובת "שום תשים עליך מלך" גם במשטר דמוקרטי, אם זה רצון העם.
בדרשותיו (דרשה י"א) מציג רבי נסים גירונדי (הר"ן) בן המאה הארבע עשרה תזה מעניינת המסבירה את ההבדל הפונקציונאלי בין השופטים למלך. הראשונים נועדו לדון על-פי דיני התורה ואילו המלך דן באותם מקרים שקצרה יד דין תורה לפסוק בהם כגון במשפטי רצח החסרים את תנאי העדות וההתראה שבלעדיהם אי-אפשר לחייב את הרוצח על-אף קיומן של ראיות חותכות לחייבו. כאן דרושה המלוכה ומשפטיה ל"תיקון הקיבוץ המדיני", כדברי הר"ן. והוא מסיק כי "ונמצא שמנוי המלכות שווה בישראל וביתר האומות שצריכים לסידור מדיני". הווי אומר ניתן גם ללמוד משהו מיתרו כשהעניין הוא "קיבוץ מדיני", היינו סדרי מדינה.
כנגד מה נכתבים דברים אלה? כנגד חברים, פעילים, עסקנים וחברי כנסת של מפלגות דתיות אשר מקובל עליהם שסדר היום וההחלטות הפוליטיות שלהן, אף אלו שאינן אידיאולוגיות או הלכתיות במובהק יהיו כפופים ל"דעת תורה" של הרב או חבר הרבנים המוחזק אצלם כסמכות שלאורה יש ללכת גם בתחום המדיני. ובעיקר אמורים הדברים על-רקע פרישתם של השרים בנט ושקד מ
הבית היהודי ועל-רקע הרהורי האיחוד של רסיסי מפלגות הימין הדתי. נראה לי כי "דעת תורה" המוטלת על הפוליטיקאים או המוזמנת על ידם משבשת שיקולים פוליטיים אסטרטגיים אשר מטבעם שייכים לאותו תחום מדיני שבו עצתו של יתרו יכולה להיות רלוונטית יותר מגזרתם של רבנים, גדולי תורה ככל שיהיו, אך עניים בדעת חברתית-פוליטית.
חכמי הדור
מיומנות פוליטית אינה חופפת לגאונות תורנית. סמכות הלכתית גבוהה ככל שתהיה אינה בהכרח בעלת רגישות למורכבות הפוליטית הדורשת התייחסות גמישה ומשוחררת מציוויים אידיאולוגיים נוקשים. לא כל הרבנים ניחנו בכישורים אלה, וכנראה שגם לתופעה זו מתייחסים חז"ל במושג "תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו". נבלה מטמאה את הנוגע בה והוא יכול להיטהר, אך תלמיד חכם שאין בו דעת עלול להזיק לציבור נזק שאין לו תקנה.
ידועה בעניין זה דעתו של הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל מי שהיה ראש ישיבת הר עציון. במאמרו "אם דעת אין, מנהיגות מנין"? הוא מצטט מקרה מהתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין (דף ה עמוד ב) על תלמיד חכם שחיתוך דיבורו הלקוי הביא את שומעיו לידי טעות בהלכה, ומסיק מכאן הרב ליכטנשטיין כי "ולכאורה הדברים הם קל וחומר: אם אדם אינו רשאי להורות בשל חיתוך דיבורו, שאינו רהוט, ועשוי להביא את שומעיו לידי טעות, תלמיד חכם הפוסק הלכה על-פי דעת תורה בדברים שאינו מבין בהם דבר, על אחת כמה וכמה"!
ואפילו מייסד חסידות חב"ד "האדמו"ר הזקן" "בעל התניא כתב ב"אגרת הקודש" (סימן כ"ב): "מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? מעולם לא שמענו ולא ראינו אדם מישראל שנדרש לחכמי הדור במילי דעלמא" (בענייני העולם סתם שאינם קשורים בדת) דהיינו, גם לשיטתו יש לפנות למומחים בעניינים לא תורניים ולא לחכמי הדור, וכמובן הנחיה זו כוללת גם את התחום המדיני.
המנהיגים והעסקנים של המפלגות הדתיות יודעים להגדיר את האינטרסים של הציבור שבשמו הם מדברים, ויודעים להתוות את האסטרטגיה לקידום אינטרסים אלה. אין הם נזקקים לייעוץ תורני בעניין זה. אומנם התייעצות עם רבנים אינה פסולה ואף יכולה להיות לברכה, ובתנאי שרבנים אלה אינם מציגים רק "דעת תורה" אלא גם דעת רחבה ושאין לראות בעצותיהם פסיקה הלכתית מחייבת.
