משפטו של השודד-לכאורה מתקיים כרגיל בפני מושבעים, וזו הזדמנות לראות כיצד זה מתנהל באמת. בתיק דן השופט רוברט זלץ, הפותח באומרו למושבעים שהם יכולים לקבל תיקיות ועטים, לנהל רשימות שיילקחו מהם בסוף היום, יוחזרו לקראת דיוניהם על הכרעת הדין ויושמדו לאחר מכן; כולם מבקשים לקבל את מכשירי הכתיבה. בהמשך מתערב זלץ בנאום הפתיחה של התובע, כדי להסביר למושבעים בלשון בני אדם במה מואשם האיש. התובע פונה קצת אל הרגש של המושבעים בציינו, שהשוטר היה אחד נגד שלושה ושהוא נפצע באירוע.

קו ההגנה של הסניגורית הוא, שצילומי הווידאו של האירוע מתארים תמונה מזו שהציג התובע. הנאשם לא תכנן לשדוד את השוטר הסמוי, אלא בצורה טיפשית קפץ לתוך הקטטה כדי לקחת משהו לעצמו. "פניכם אומרים: מה ההבדל", היא פונה למושבעים, ומסבירה שהאישום מחייב להוכיח שמדובר היה בשוד מתוכנן. זלץ מתערב: "זה מה שהצדדים חושבים. אני אסביר לכם בסוף המשפט את החוק". הסניגורית ממשיכה: "אנחנו לא מבקשים סימפטיה אלא שתפעלו לפי החוק".

העד הראשון הוא הבלש שזיהה את הנאשם בצילומי הווידאו; השוטר הסמוי יעיד מאוחר יותר בדלתיים סגורות. הוא מסביר את מהות תפקידו, מהם נוהלי המעצר, כיצד הופקו הצילומים מזירת הפשע וכיצד נשמרות הראיות. הבלש מגיש את הסמים שנתפסו בידי הנאשם, לאחר שהמושבעים צפו בתמונות המעצר. בחקירה הנגדית הוא מאשר רק שלא נכח בזירה אלא זיהה את הנאשם רק בצילומי הווידאו.

מובן, שלעין הישראלית הדבר הבולט ביותר הוא שיטת המושבעים. קשה להבין אותה: האם במקרה של כאב ראש, נאסוף תריסר אנשים מן הרחוב ונשאל אותם האם לקחת אספירין או ללכת לסריקת מוח? מובן שלא; ואם ברפואה לא, מדוע במשפטים כן?

"המושבעים בודקים עובדות, הם לא מומחים בחוק", אומרת שופטת בכירה בבית המשפט העליון. "תפקידו של השופט הוא להסביר למושבעים את החוק ביחס לעובדות הנטענות: האם יש הגנה, מה צריך כדי לאושש אותה". את ההנחיות למושבעים נותן השופט אחרי שהוא מתייעץ לפרוטוקול עם עורכי הדין של הצדדים. "אני לא נותנת רמזים ואסור לגרום לכך שהמושבעים ינחשו מה דעתי", מדגישה השופטת.

ובכל זאת, עדיין קשה להבין את השיטה.

"כל יום, כבן אדם, אתה משתמש בניסיון ובהיגיון כדי לומר: אתה צודק ואתה לא, זה נכון וזה לא נכון. זה מה שאנחנו מבקשים מהמושבעים - לקבוע מה אירע, בהתאם לחוק ובהתאם להנחיות שניתנו להם. אסור להם להיות מושפעים ממה שקורה מחוץ לבית המשפט, ובמקרים מתוקשרים - לזה בדיוק נועד הליך בחירת המושבעים: כדי לוודא שאין להם דעה קדומה".

הערה על הליך בחירת המושבעים: כל צד יכול להתנגד לכל מושבע, אבל רק מהסיבות הקבועות בחוק. אפשר לטעון שיש לו דעה קדומה, שהוא אינו מבין במה מדובר או שיש לו מחסום של שפה; ההכרעה היא בידי השופט. בנוסף לכך, יכול כל צד לפסול מספר מוגבל של מושבעים בלא הצורך לנמק; בתיק רצח מדובר על 20 פסילות לכל צד.

נחזור לתוצאה של המשפטים. "במעט מאוד מקומות הייתי פוסקת בניגוד לעמדת המושבעים. פעמיים-שלוש חשבתי שהם טעו, מתוך 40 מקרים", אומרת השופטת הבכירה. ומדוע החוק מחייב הסכמה פה אחד של המושבעים? "זה חלק קריטי בשיטה. זה אמצעי ביטחון. הרשעה היא דבר משמעותי מאוד ויש לה השפעה קשה מאוד על חייו וחרותו של אדם, ולכן צריך אישור פה אחד של 12 מעמיתיך. אם אדם אחד לא מסכים - זה מצדיק זיכוי ומשפט אחד".

דעתו של אחד מעמיתיה דומה. "זו השיטה ההוגנת ביותר למציאת האמת. אני מקבל מדי שנה כרטיס ברכה משופט ביפן, שביקר כאן לפני כמה שנים והתפעל מהשיטה. לרוב המושבעים מקבלים את ההחלטות הנכונות, הם זהירים, שמים לב, מקשיבים, רושמים. ככל שהמשפט מתקדם, אתה רואה שהם יותר בעניינים.

"יש יותר דרמה במשפט עם מושבעים, אבל חלים אותם דיני ראיות. אם יש דברים שאסור להם לשמוע, אני מוחק את זה; אם זה רק שופט - אין מה לעשות, הוא שמע את הדברים. בגדול פסקי הדין של המושבעים עולים בקנה אחד עם החוק והעובדות. זו מערכת מאוד הגונה. אם עורכי הדין עושים מה שהם צריכים והשופט מדריך את המושבעים כמו שצריך - אתה מקבל תוצאה הוגנת. אם לא הייתי מאמין בכך, לא הייתי משמש בתפקיד הזה".

אותו שופט מגן גם על הכלל לפיו ניתן לערער רק על הרשעה ולא על זיכוי: "זה הוגן, כי ששופט אחד יהפוך פסק דין מזכה של 12 מושבעים - זה צעד עצום מבחינה הגיונית. אם בית משפט לערעורים מזכה, זה לא אומר בהכרח שהנאשם לא עשה את מה שייחסו לו, אלא שמסיבות משפטיות יש לזכות אותו. בית המשפט לערעורים יכול גם לומר שהמשפט לא היה הוגן ושיש לנהל אותו מחדש".