המעשה והכוונה

בדרך כלל מקובל שכאשר יהודי עושה משהו טוב, חיובי, זה טוב בלי קשר לכוונה שהייתה לו במעשה שעשה. זה נכון בכל מצווה, ועם זאת הכוונה הנכונה משנה את איכות המצווה, מעלה את המעשה הטוב למדרגה גבוהה יותר וכך גם משפיעה על העושה לזיכוך נפשי ורוחני. זה הוא הכלל במצוות שבין אדם למקום, כגון לימוד תורה, הנחת תפילין וכדומה. עד כדי כך שחז"ל קובעים כי (ברכות יז/א): אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמיים. והם אומרים את זה בהתייחס לתסכול שעלול לחוות מי שעסוק בפרנסתו ואין לו זמן ללמוד תורה כמו אותם חכמים שלומדים תורה רוב שעות היום בעוד הוא עובד בשדה ובקושי מצליח למצוא זמן וכוחות ללמוד פרק פה פרק שם.



לעומת זאת במצוות שבין אדם לחברו, למשל בצדקה וחסד שעושים עם הזולת, הכלל הוא הפוך: אחד המכוון ואחד שאינו מכוון, ובלבד שירבה במעשי חסד. הרעיון הזה מתבטא היטב בסיפור שהיה ברוסיה לפני כמאה ושבעים שנה; יהודי עשיר החזיק בית הכנסת אורחים, והולכי הדרכים - שרובם הגדול לא יכלו להרשות לעצמם לשלם עבור אכסניה, ידעו שאצלו אפשר לקבל ארוחה טובה ומיטה לישון בלי לשלם. הוא עצמו הרגיש טוב עם עצמו בפעילות הזאת והעובדה הזאת הציקה לו, חשב שהסיפוק שיש לו ממעשי החסד פוגמים באיכות המצווה. חשב שהסיפוק שלו מוכיח שהוא לא באמת עושה מצווה אלא נותן כי כיף לו לתת. הלך להתייעץ עם הצדיק והתשובה היתה: אבל העני שבע באמת.



כלומר, במצוות שבין אדם לחברו התוצאה - שהיא החוויה של המקבל, היא הקובעת את איכות המעשה, וכאן שהעניים אכלו לשובע, נתקיימה בכך המצווה גם אם מי שעשה אותה חווה סיפוק אישי כתוצאה מהחסד שעשה. לכן ההלכה היא שאם אין לאדם מה לתת לעני, צריך לפייסו בדברים, לתת לו הרגשה טובה, וזה חסד מעולה. ואם נתן צדקה לעני (רמב"ם, מתנות עניים, י, ד) בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. לסיכום החלק הזה יוצא שמה שחשוב בחסד שעושים עם הזולת זה להיטיב עמו, שהזולת ירגיש טוב. ולא נורא אם גם העושה ירגיש טוב באותו מעשה של חסד. והנה בפרשת השבוע הקב"ה מבקש שנתרום לו ודווקא מתוך כוונה לשם ה'.

הנותן מקבל הרבה יותר

(שמות כה) [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. והתכלית היא: [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. בפסוק הראשון מפרש רש"י שהתרומה כאן צריכה להיות לשם ה': וְיִקְחוּ-לִי, לשמי. וכאן מתעוררות כמה שאלות שלא לכולן נוכל להתייחס במסגרת זו. א) לכאורה צריך לומר "ויתנו לי" תרומה. ב) אם התכלית היא וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, לקב"ה יש בעיה לממן את זה בעצמו? וגם, למה כאן חשוב שהתרומה תהיה "לשמי"? לשאלה הראשונה משיב כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שהפנייה מתחלקת לשתי קבוצות; הקבוצה הראשונה הם הגבאים שצריכים לאסוף, לקחת מהתורמים והקבוצה השנייה הם התורמים שמתבקשים לתרום בהתנדבות, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ.



ולשאלה השנייה, לקב"ה אין שום בעיה לממן לעצמו בית אם זה מה שהוא רוצה, אם זו התכלית. אבל התכלית האמיתית היא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. הרי הקב"ה מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ו) והוא ודאי לא צריך בית גשמי לעצמו. אנחנו צריכים את הבית הזה כדי שהקדושה תשכון בתוכנו, ואנחנו צריכים להשקיע כדי שזה יקרה. כי לא די בכך שהקב"ה יוריד אלינו את אור הקדושה, הוא עשה את זה, ובגדול, בהר סיני, אבל מיד אחרי שהסתלק האור האלוקי מההר הוא חזר להיות ככל ההרים, חסר משמעות רוחנית עבורנו. ועובדה זו בולטת מאוד לעומת קדושתו הנצחית של הר-הבית, קדושה שנתקבעה בו כתוצאה מההשקעה האדירה של דוד המלך ברכישת ההר ושל שלמה בנו בבניית בית המקדש.



לפי זה מה שמפרש רש"י "לי לשמי" הכוונה היא שצריכים לתת לטובת העניין, בלי אינטרסים, בלי כוונה להרוויח משהו. שרק אז הנתינה הופכת ללקיחה, רק כך הנותן מקבל/לוקח הרבה יותר ממה שהוא נותן. בשכל האנושי זה לא כל כך נתפס, אנחנו רגילים לעמוד על המשמר, שלא ינצלו אותנו, שלא ניתן יותר מהמינימום ההכרחי, אבל האמת היא שככל שנותנים יותר מקבלים יותר, באין ערוך יותר. שמישהו יספר את זה לפוליטיקאים, שבדיבורים הם שמים את האגו בצד ובמעשים - אותו אגו שהונח בצד מונע מהם לאחד כוחות. פרשת השבוע מנחה אותנו לנטרל לחלוטין את האינטרסים, לבטל לגמרי את האגו, כי זו הדרך היחידה להגיע לתכלית של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.