בין מציאות לתעתוע, אהבה מעולם אחר

רבות כתבו על אהבה, ועדיין יש לשירה כוחות לחתור במערבולת הגלים, לרגש מחדש, להפתיע. שושנה ויג מרַגשת אותנו בספר שירה חדש, והשם טומן בחובו ציפיות לשבירת גבולות. שירי אהבה בספר שנקרא 'הרואין' מזמינים אותנו לסערת חושים, שפורצת מחסומים. נכון, יצאו לאור בימים אלה, עוד שני ספרים בשם זה - הרואין - אבל בשיריה של שושנה ויג יש ייחוד וסוּפה פואֶטית, קשה להתעלם ממנו.

בטרם נגיע לנושא סעֲרת החושים וההתמכרות, נתחיל במוטיב חציית הגבולות שהוא מרכזי בשירֶיה. זה מוטיב החוצֶה את עלילת העל הפנימית בספר שירים זה. המשוררת עוברת גדֵרות כדי להגיע אל מושא האהבה שלה, ואנו נחשפים לכך בשיר הפתיחה 'חלום ראשון' - עמ' 7 - וחיש מהר אנו מזהים את התובנה, שאנו חיים בחוקיות אחרת.

חָלַמְתִּי עָלֶיךָ

לִפְנוֹת בֹּקֶר

כְּמוֹ בַּחֲלוֹמוֹת הַטּוֹבִים

חָלַמְתִּי עָלֶיךָ

וְהָיִיתָ כָּל כָּךְ בָּרוּר.

עָבַרְתִּי גְּדֵרוֹת

לְהַגִּיעַ אֵלֶיךָ.

פָּנֶיךָ הַטּוֹבוֹת

הִזְמִינוּ אוֹתִי לְאַהֲבָה.

חָלַמְתִּי עָלֶיךָ,

מְאַהֵב מִן הַחֲלוֹמוֹת.

נוֹתַרְתִּי

פְּעוּרָה.

תְּהוֹם.

הִתְעוֹרַרְתִּי.

המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון ניסחה מהי שירה בצורה מאוד ציורית: "אם אני קוראת ספר וחשה כּפוֹר בכל גופי, עד ששום אש לא תוכל לחמם אותי, אני יודעת: זו שירה. אם אני חשה, כאילו הסירו ממני את ראשי, אני יודעת: זו שירה. אלו הן הדרכים היחידות לדעת זאת, וכי יש דרך אחרת"?

שושנה ויג מטלטלת אותנו לאהבה שוברת גבולות, מערבבת בין חלום להקיץ. באהבה שכזאת אין מקום לסימני דרך, סימני זיהוי, גבולות של זמן: המאהב הוא אדם 'ללא פנים', הזמן חסר גבולות - "כמה ימים, כמה שעות, כל הזמן בתוכי', מזג האוויר לא צפוי, "מאי הפכפך". הרי לנו 'חלום שני' עמ' 8 שמצטרף כמו קרון סהֲרורי לקרון הראשון:

חלום שני

בַּחֹם שֶׁל חֹדֶשׁ מַאי הַהֲפַכְפַּךְ

הִתְאַהַבְתִּי בְּגֶבֶר,

אִישׁ לְלֹא פָּנִים,

אִישׁ מְלֵא רוּחַ.

כַּמָּה אֲוִיר הוּא מִלֵּא אוֹתִי.

וְהוּא אָהַב אוֹתִי

כַּמָּה יָמִים,

כַּמָּה שָׁעוֹת.

כָּל הַזְּמַן

בְּתוֹכִי.

תּוֹקֵעַ בִּי יְתֵדוֹת,

מְחַבֵּר אוֹתִי.

באהבה שמציגה ויג בספרה אין לדמויות חלק בחוקיות המוכֶּרת, הדמויות בעלילה הפואטית הסועֶרת אינן משתלבות בשגרה המקובלת. זו אהבה חוצָה ימים וזמנים, אהבה קוסמית: בשיר שנקרא 'אהבה מדברית' - עמ' 9 - דמות האהובה פורצת מרחקים, היא מגיעה עד האופק:

בִּדְיוּנַת הַחוֹלוֹת הַקּוֹסְמִית

שׁוֹכֶבֶת אֲנִי,

וְעוֹרִי בּוֹהֵק בְּגוֹן זָהֹב.

שְׂעָרִי מִתְגַּלְגֵּל עַד לָאֹפֶק.

האהובה נֵיחנה בכוחות קוסמיים, עיניה הן המאוֹרות, יש בהן כוח להאיר דרכים:

וְעֵינַי מְלַטְּפוֹת אֶת פָּנֶיךָ,

מְאִירוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ.

אנו אכן בעולם אחר, בארץ אחרת, אותה ארץ אגדית שנקראת 'ארץ לעולם לא': עיניה, שידעו לסמֵן דרכים ולהגיע אל המטרה, יש לאֵל ידן לכבוש גם את מצולות הים, והכול במתח המתמיד, המחשמל - בין חֲלום לעֵרוּת,: 'עד אשר אני מתעוררת'.

האהבה בנהירה לעולמות טהורים, נקיים: הכיוון הוא למדבּר, אותה ארץ בראשיתית, פיסת אדמה נקייה משיקולים זרים, רחוקה מסימני אֶגו. זוהי הארץ הטהורה ביותר. רק שם יש סיכוי לאהבה זכּה: האוהב מחכֶּה לה שם -"נח על ההרים/ בְּארץ לעולם לא". כך מספר לנו השיר: 'אל ארץ החלומות' עמ' 10:

עֵינַי בִּמְצוּלוֹת הַיָּם

טוֹבְעוֹת עָמֹק

עַד אֲשֶׁר אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת,

וְכַפּוֹת יָדֶיךָ מַמְתִּינוֹת לִי.

אִם אֵלֵךְ לַמִּדְבָּר

אֶל אֶרֶץ הָאִלְּמִים אֶפְגֹּשׁ בְּךָ,

נָח עַל הָרִים

בְּאֶרֶץ לְעוֹלָם לֹא.

ב"ארץ לעולם לא" אין גבולות בין חלום להקיץ, בין דמות הישן לבין דמותו הערה, האהובה משוטטת כפולת מראה, כפולת זהות, והעולם האמִתי הוא 'נדודי החלומות':

הנה קטע מתוך 'פגישה לילית' עמ' 11:

מַשֶּׁהוּ מֵעֵבֶר

מָשַׁךְ אוֹתִי מִמִּטָּתִי,

וּכְשֶׁהֵקַצְתִּי בְּמַחֲצִית הַלַּיְלָה -

פְּלִיאָה.

נַפְשִׁי הָרְחוֹקָה יְשֵׁנָה,

וְעוֹד מַאֲמִינָה הִיא

שֶׁגַּם אֲנִי פֹּה יְשֵׁנָה.

הִמְתַּנְתִּי כַּמָּה רְגָעִים,

וְחָזַרְתִּי אֶל נְדוּדֵי הַחֲלוֹמוֹת

מְקוֹם פְּגִישָׁתֵנוּ.

מי שקורא את מסכת החיפושים התזזיתית של האהובה אחר האהוּב שלה, אינו יכול שלא לחוש בין השורות, את מסע החיפושים המיתולוגי במגילת שיר השירים: גם השורה 'ועוד מאמינה היא/ שגם אני פה ישנה' קרוב ברוחו למגילה: "אני ישנה ולבי עֵר/ קול דודי דופק", שיר השירים, פרק ה, פסוק ב.

החיפושים ברחובות אחר האהוב זכוּרים לנו ממגילת שיר השירים: "אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי, ביקשתיהוּ ולא מצאתיהוּ", שם פרק ג, פסוק א. וראו נא מה כותבת המשוררת במסע החיפושים הנואש אחר האהוב הקוסמי שלה בשיר 'חיפוש' עמ' 13:

אֲחַפֵּשׂ אוֹתְךָ בָּרְחוֹב

אֶמָּלֵט מֵעַצְמִי,

בִּכְתֹנֶת לַיְלָה לְבָנָה,

אֶל זְרוֹעוֹתָיו הַחוּשָׁנִיּוּת שֶׁל הַלַּיְלָה הַזֶּה.

מוטיב הכתונת כְּסמלה של האהובה מוכר לנו משיר השירים:

"פשטתי את כותנתי איכָכה אלבשֶנה", פרק ה, פסוק ג.

המרדף אחר האהוב הוא חיפוש רוחני, שאינו נגמר. "ביקשתיהוּ ולא מצאתיהוּ". ובשיר של שושנה ויג:

אֵצֵא אֶל הָרְחוֹב,

וְהִנֵּה תַּמְרוּר אֵין מוֹצָא

וְאַתָּה בִּלְתִּי נִרְאֶה

כְּמוֹ הָרוּחַ הַפִּרְאִית.

האהבה היא כוח בלתי נראֶה, קשה לאהובה להגיע אל המטרה הסופית, וכך בשיר השירים: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתֶחְפץ", שיר השירים פרק ג, פסוק ה.

האם הדרך אליו פתוחה, היכן המנעול, היכן המפתח. בשיר השירים המילים המסחררות סוחפות את האהובה, וכך הפסוק מתאר את האהובה המחפשת: "קמתי אני לפתוח לדודי וידיי נטפו מור עובר על כפות המנעול" - פרק ה, פסוק ה.

בשירה של שושנה ויג האהובה חשה לכוּדה, האהבה סוגרת עליה, והמפתח בידיו של האהוב המסתורי, הקשֶה להשגה, אביר החלומות שלה מוביל אותה לִסערה של טירוף חושים:

אֲנִי בַּכְּלוּב הַקָּטָן

שֶׁסָּגַרְתָּ עָלַי וְהַמַּפְתְּחוֹת בְּיָדְךָ

וְאַתָּה מְנוֹפֵף בַּצְּרוֹר לְפָנַי.

הַטֵּרוּף הַזֶּה

מְנַפֵּץ אוֹתִי

לִרְסִיסִים קְטַנִּים

וְאוֹתְךָ?

האהובה בשיר השירים מוצאת עצמה מוכּה, פצועה וחבולה, מטורפת מרוב רצון להתחבר לאהוב שלה, והַמשיכה הזו שובֶרת כל מחיצה: "הכּוני פצעוני נשאו את רדידי מעליי", שיר השירים, פרק ה, פסוק ח.

וכאן בשיר של שושנה ויג מסלול משיכה שובר מחיצות, כך בפרק 'חוקי המשיכה' עמ' 14:

כִּשְׁנֵי מַגְנֵטִים עֲצוּמִים

נִמְשַׁכְנוּ זֶה אֶל זוֹ

והסיום בשיר זה מנפּץ מחיצות, מטלטל עולמות:

כְּשֶׁנִּפָּגֵשׁ

רְעִידַת עוֹלָם.

אֶפְשָׁר אַחֶרֶת?

הכול קוסמי: כוח משיכה, רעידת עולם, מגנטים עצומים חובקֵי עולם. ולכל זה משתרבב מוטיב כפל הזהויות: כפל הדמויות וכפל המראות הופך את השירה של שושנה ויג, לסיפור קיצוני על גבול השיגעון. בשיר השירים מדובר בסיפור שמתרוצץ בין עולמות, ובסיפור שלפנינו אנו מיטלטלים בחזיון תעתועים: האהובה נדמית לעתים כחיזיון כפול - גם ערה, גם ישנה. האוהב מתקרב ומתרחק, ולעתים קיימת תחושה, שיש אהובה אחרת בסביבה, הנאבקת על חסדיו של האהוב המתעתע: כך ב'חלום שלישי' עמ' 15 מראה רפאים קורע את העולם לגזרים, חוצה את המציאות השלמה, ואנו בוהים במראות מעולם של הזיה, סיוט, ביעותים: דמות מתעופפת, מכונית לבנה, שמלה לבנה, סירה לבנה. הכל סוחף את האהבה הקיצונית הזו ללידה חדשה, לעולם חדש:

בַּחֲלוֹמִי

אִשָּׁה מִתְעוֹפֶפֶת בִּתְאוּנָה

יְשִׁירוֹת אֶל תּוֹךְ סִירַת הַצָּלָה

הַמְּכוֹנִית לְבָנָה

הַשִּׂמְלָה לְבָנָה.

הַסִּירָה הַלְּבָנָה

כְּמוֹ יוֹלֶדֶת אוֹתָהּ

אֶל עוֹלָם חָדָשׁ.

הִיא נֵעוֹרָה

וְגַם אֲנִי.

שָׁאַלְתִּי

"מִי הָאִשָּׁה?"

וְאַתָּה הֵשַׁבְתָּ

"אַתְּ בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדַעַת?"

הפיצול בין הדמויות הופך את האהבה לעולם שלם מצד אחד, ושבור מצד שני. המתח בין ההרמוניה לפיצול מוסיף נופך של חושניות, איבוד שליטה, שיכרון. זו הדרך חסרת המעצורים לַמפץ הגדול. האִשה היא הפרי האסור והיא גם המפתה. באותו גן עדן אבוד הַטעימה מן הפרי אכן מזכירה את הגירוש מן הגן במקרא, וכאן יש טעימה, שמובילה לִפריצת דלתות, למפּץ שמימי - וכך נגלית האהובה הכפולה, האהובה שאינה יודעת מה זהותה: בבית זה נחשף לפנינו המיתוס הישן בלבושו החדש בשיר 'פיצול' עמ' 17:

פֵּרוֹתַי אֵינְךָ טוֹעֵם

וּבַלֵּילוֹת אֲנִי מִתְפַּצֶּלֶת

לִשְׁתֵּי שׁוֹשָׁנוֹת

אַחַת כָּאן וְאַחַת שָׁם

תָּמִיד מְעַנֶּגֶת.

מה פלא, שבסוף השיר הזה אנו עדים להתפוצצות קוסמית, שֵבר גדול שצופן בחובּו את המגע, החיבור, הדרך לכתיבת המיתוס הזה ביחד, לא במרדף זה אחרי זה:

תָּאֵר לְךָ, מַפַּץ שְׁמֵימִי

יָצִיף אֶת מַלְכוּתִי

לוּ רַק נָגַעְתָּ בְּעוֹרִי.

וְכָעֵת

אֲנִי מַמְתִּינָה לְמַגַּע אֶצְבָּעֲךָ

עַל אֶצְבָּעִי

שֶׁנִּכְתֹּב בְּיַחַד.

האהבה הזו, שכל כולה פיצולים ושברים, ערות ושינה, מנעולים ומפתחות היא האהבה הקוסמית האולטימטיבית, הקרוסלה הזאת היא השלמות: אין כאן גן עדן של ורדים וסיפור מתקתַק: יש כאן חיפושי דרך, אהבה מסחררת וחוצה גבולות. אין דרך להגיע לשלם ולנאצל וליופי המספק את הנפש אלא דרך עולם התעתועים. הלב מרגיש עֶדנה, דווקא בעולם שבּו הכל מתפרק לחלקים קטנים. הפרק 'משוואות בלתי פתורות' עמ' 19 מספר בווידוי חושפני את הסיפור:

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּחַלֵּק אוֹתִי לַחֲלָקִים קְטַנִּים

צְלִילוֹת לְעֹמֶק הַטֵּרוּף,

פָּחוֹת מִזֶּה אֵינִי רוֹצָה.

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּמְתַּח אוֹתִי

כְּמוֹ נַעֲרַת גּוּמִי

עַד אָלַסְקָה

פָּחוֹת מִזֶּה אֵינִי רוֹצָה.

בשיר הפתיחה ראינו את האהובה נפרֶשת עד האופק, וכאן נפרצים כל הגבולות, ועולם הדמיון של 'ארץ לעולם לא' הופך לעולם של 'אלף דמיונות':

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי

בְּאֶלֶף דִּמְיוֹנוֹת

אֶל מִילְיוֹן הַדְּיוּנוֹת

המצלול מספֵּר הכול: דיונות, דמיונות. עולם המדבר נוגע באינסוף. הזעקה של האהובה היא לַמרחבים העצומים, לאהבה הגדולה מכולן: אין לה חפץ באהבה קטנה בעולם אפור, היא רוצה את האהבה חסרת המעצורים, שתימתח עד הקצוות, עד מעֵבר לאופקים:

תִּקַּח אוֹתִי אֶל הַחֲלוֹמוֹת

לִרְגָעִים קְטַנִּים שֶׁל שִׁיר,

פָּחוֹת מִזֶּה אֵינִי רוֹצָה.

זאת אהבה שאין בה שגרה. לפנינו רוטטת אהבה שכָּל ייחודה הוא בהיסחפות, באיבוד הזהות, זוהי אהבה עם מוכנות להתפצל לכמה זהויות, אהבה שמוכנה להתרסק לחלקים קטנים. אולי זה המחיר לכבוש את האינסוף, להציף אותו בכל האנרגיות האצורות בה. בשיר 'התמכרות' עמ' 20 נאמרת האמת כולה:

אֲסוּרָה אֲנִי בָּרֶשֶׁת הַמְּחַבֶּרֶת בֵּינֵינוּ.

אֵינִי רוֹצָה לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמֶּנָּה.

הַהִתְמַכְּרוּת הַזֹּאת

הִיא שֶׁמֶשׁ חַיַּי

בשיר 'פרומתאוס' עמ' 22 היא מעניקה לשירה הקוסמית שלה גם ממדים מיתולוגיים, ואכן מוטיב האש נשאב מן המיתוס למגילת האהבה המטורפת, שירת אש, עיצוב מחדש של שמש העולם. והאהבה הזו רוצה את הנצח, אהבה השואפת להיות מגילה כתובה ומתחדשת, מגילת אהבה עדי עד, כל הזריחות והשקיעות יקומו מכּוחה:

תַּבְעִיר אֶת אֵשׁ הַתָּמִיד

אֵשׁ הַזְּרִיחוֹת וְאֵשׁ הַשְּׁקִיעוֹת.

קַח אוֹתִי בַּהַבְטָחָה

אֶל הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּלֶּהָבוֹת.

וְאַתָּה, הַאִם לִבְּךָ בּוֹעֵר

אוֹ רַק אֶצְבְּעוֹתֶיךָ עַל הַמִּקְלֶדֶת?

ובשיר 'מראות', עמ' 24 אותה ארץ של מסֵכות ואלף זהויות וחזיונות תעתועים מעניקה לאהבה השבורה והמתעתעת את כל תאוותה, את היכולת לגעת באינסוף -

כך בשיר 'מראות':

אֵין לְךָ פָּנִים וְכָל הַפָּנִים שֶׁלְּךָ מְרוּחִים עַל הַגּוּף שֶׁלִּי.

אֵין לְךָ צוּרָה וְכָל הַצּוּרָה שֶׁלְּךָ נִדְבֶּקֶת אֵלַי.

אֵין לָנוּ שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת וַאֲנַחְנוּ עֲדַיִן מְחֻבָּרִים.

אַתָּה רוֹצֶה שֶׁנִּהְיֶה אֶחָד

שׁוּב וָשׁוּב אַתָּה מְחַלֵּק שְׁנַיִם בְּאֶחָד

וַאֲנִי מְקַבֶּלֶת חֲצִי מִמְּךָ

אַתָּה מְקַבֵּל חֲצִי מִמֶּנִּי

וַאֲנִי לֹא רוֹאָה אֶת הַסּוֹף

רַק אֵינְסוֹף

רַק אֵינְסוֹף

בשיר 'חלקיקי אושר' עמ' 25 נפרשים החלקיקים, כאילו היינו במאיץ החלקיקים האלוהי, ובשיר 'חיבור' עמ' 26 אותו קליידוסקופ של חלקים קטנים מוביל למראֶה מצמרר של אֱמת והשתקפות, מציאות ובבוּאה. אהבה שיודעת להתמודד בין כמיהה שהיא כל כולה יש גדול לבין התבטלות עד אין: במפץ הגדול יש גם תחושה, שהאהבה אינה קיימת כלל:

גּוּפִי אֵינוֹ צָרוּב בְּגוּפְךָ

זוֹ רַק בָּבוּאָתִי

הַמִּתְנַפֶּצֶת בְּאַלְפֵי מַרְאוֹת

מַבָּטִי אֵינוֹ בְּדִמְיוֹנְךָ

זוֹ רַק הִשְׁתַּקְּפוּתִי

שֶׁנֵּעוֹרָה בְּכָל רֶגַע

ושיר השירים החדש מבקיע את כל העולמות:

"אֲנִי מְחַבֵּק,

אֲנִי אוֹהֵב,

אַתְּ בְּדָמִי,

אַתְּ בְּרוּחִי,

אַתְּ כָּל חַיַּי,

אֶתֵּן אֶת כָּל שְׁנוֹתַי עֲבוּרֵךְ".

האהובה מצפה לבריאה חדשה, להיות מציאות אחרת, מציאות נבראת, רק כך תדע שיש בה חיים אמתיים, והשיר 'תשוקה' עמ' 33 לוקח אותנו למחוזות התשוקה האמִתית:

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּחְפֹּר בִּי מִנְהָרָה

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּצֹּר בִּי הַר

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּחְדֹּר בִּי לָעַד

רַק כָּךְ אֵדַע חַיִּים

האם החיים האמִתיים קמים מן ההזיה, מן הטירוף, מאותם חזיונות תעתועים כפולי מראות, כפולי פשרים? השיר 'הרואין' עמ' 35 חושף בפנינו שהאהבה אליו היא כשאינו נמצא, האהבה משמעה חיפוש מתמיד, לחוש את הרטיבות שלו כשאינו קיים, זו הכמיהה המוחלטת:

בַּבֹּקֶר אֲנִי רְטֻבָּה מֵאִי הֱיוֹתְךָ

מְלֵאָה בְּטַל אַהֲבָתְךָ.

יְרֵכַי כְּמֵהוֹת אֵלֶיךָ

זְרָמִים מְטַיְּלִים

מִכַּף רַגְלִי עַד קָדְקוֹדִי.

חֹם גּוּפְךָ הַבִּלְתִּי נִרְאֶה

מִתְמוֹסֵס כְּהֶרוֹאִין בְּגוּפִי.

מה פלא, שכמיהה זו הופכת לחידה, שאין לה פתרון - ובשיר 'כמיהה' עמ' 38 אנו נוגעים בשפת החיבור הזו, שאין לה פֵּשר בעולם שבו המושגים ידועים ומובנים: מציאותם של האוהב והאהובה אינה מובטחת, אינה ודאית. ייתכן, שהכול מתקיים רק בעולם שיש לו חוקיות אחרת, חוקיות החלום, משהו ברוח הפסוק משירת רחל: "ואולי לא היו הדברים מעולם":

כְּשֶׁתָּקוּם בְּבֶהָלָה

תִּשְׁאַל אוֹתִי

הַאִם זוֹ אֲנִי

אֶצְלְךָ בַּחֲלוֹם.

בשיר "תחזיר אותי" עמ' 40 אנו חשים, כמה האהבה הזו קשה מנשוא. לאחר חיפושים קשים ודרך תעתועים ותחושה של מיצוי האהבה, יש גם תשוקה לזכור את נקודת ההתחלה, את הגבול שממנו הכל התחיל:

תַּחְזִיר אוֹתִי לְשָׁם

לַמָּקוֹם שֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּךָ

תָּשִׁיב אוֹתִי לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאתִי.

המשוררת רוצה להגיע למהותה האמִתית, ואין דרך לעשות זאת, רק באמצעות היעקרות משרשרת החלומות המסויטת: היא פונה לאהוב ב'בקשה' עמ' 41:

אֲנִי מְנַסָּה לְהוֹצִיא אוֹתְךָ

דּוֹחֶפֶת, דּוֹחֶפֶת

וְאַתָּה מִתְקָרֵב

מִתְקָרֵב

מִתְקָרֵב

וְלֹא מַגִּיעַ.

לֵךְ, לֵךְ

אַל תַּחְזֹר

תַּחְזִיר אוֹתִי לִנְקֻדַּת הַמּוֹצָא

מבחינתה האהבה האינסופית הזו היא סוג של התמכרות, האוהב הוא סַפּק ההרואין, סוחר הסמים שהטריף אותה - וכך בשיר 'מכורה' עמ' 42:

אַתָּה סוֹחֵר הַסַּמִים שֶׁלִּי,

אַתָּה הַדְּרָאג דִּילֶר שֶׁלִּי,

אַתָּה הָעֲבַרְיָן לְעִנְיְנֵי הָאַהֲבָה

שֶׁמִּסְתּוֹבֵב אֶצְלִי בַּמֹּחַ

האם תגיע האהובה למרגוע? יש בה תחושה, שתוכל לשוב לזהותה האמִתית, רק לאחר שכל הגלים הצבעונים האלה, הסהרוריים האלה, יחלפו - ולעתים האהבה האמתית מבקשת את זמן הבדידות: כך בשיר 'שחרור' עמ' 43:

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּעֲזֹב אוֹתִי לְנַפְשִׁי

אֲנִי רוֹצָה לְאֶרֶץ לְעוֹלָם לֹא

לִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא דָּרַכְתִּי בָּהֶם -

בִּלְעָדֶיךָ.

אבל כמו בסרטים המתוקים, שבהן דבר לא חלף עם הרוח, גם כאן, התשוקות הן נגדיות. מצד אחד בקשה לשוב לעולם הישן, לדמותה הקודמת, ומצד שני דחף בלתי פוסק לשוב לאותו עולם שיש בו איבוד גבולות, מעצורים, התמכרות לסם אהבה משכר ב'תחנונים' עמ' 44:

אֲנִי רוֹצָה אוֹתְךָ

בְּכָל מָקוֹם

גַּם עַכְשָׁו

וְלַעֲזָאזֵל

הַשֵּׁנָה.

לַעֲזָאזֵל הַכֹּל

אוּלַי בִּפְלוֹרִידָה

אוֹ בְּקָלִיפוֹרְנְיָה

תְּזַיֵּן אוֹתִי

עַל הַמִּרְפֶּסֶת וְנָצוּף

כְּמוֹ בְּהוֹלִיווּד,

אֲהוּבִי."

בשיר 'רצונות' עמ' 49 זעקה זו קורעת לב:

אֲנִי רוֹצָה דָּם

אֲנִי רוֹצָה אֵשׁ

אֲנִי רוֹצָה אִישׁ!

בלי כל זה היא נותרת עם מחסור נורא, וכך בשיר 'אצבעות' עמ' 50:

לוֹקֵחַ לִי כַּמָּה שָׁעוֹת

לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֶל הַגַּעְגּוּעַ.

והשיר 'פגישה' עמ' 52 ממחיש זאת במילים קסומות:

אֲנִי רוֹצָה אֶת הַתְּשׁוּקָה הַזּוֹ

שֶׁלְּךָ בֵּין הַסְּדִינִים,

חַיָּה כָּזֹאת שֶׁלֹּא נִשְׁבֶּרֶת

אֶהְיֶה אַף אֲנִי.

הגעגוע שב כמוטיב חוזר בין התקרבות לבין ריחוק, וכך בשיר 'מידות האהבה' עמ' 57:

וְאִם תְּשַׁכְנֵעַ אוֹתִי שֶׁאֵין כְּאַהֲבָתְךָ

אַמְשִׁיךְ לִמְדֹד אוֹתָהּ

אַמְשִׁיךְ לָתוּר אוֹתָהּ בַּמֶּרְחָבִים

וְאִם תֵּלֵךְ יוֹם אֶחָד

אֶתְגַּעְגֵּעַ

השיר נע בין דמיון למציאות, בין התרסקות לחיבור. כיצד יוכלו להתחבר כשהעולם משטה בהם, כשהכול נע בין שקר לאמת?

הדרך לכך היא בשיר 'בוא' עמ' 53 שמנסה לשמור על המציאות, ומצד שני ליצור את 'שפת השקר' שבה יידעו שניהם כי יש עולם של שקר, ומצד שני יש להם סימן זיהוי, שיזכיר להם מתי הם אמִתיים. מוטיב זה של שקר וסימן לזהות האמתית הנסתרת - מוטיב זה לקוח כמובן מן הסיפור של רבי נחמן מברסלב על התבואה שמובילה לשיגעון. זה השיר שלה:

בּוֹא נְשַׁקֵּר

וְנַשְׁאִיר לָנוּ רַק אֶת נַפְשֵׁנוּ

מִחוּץ לַמֶּרְחָב

אַהֲבָה אַחֶרֶת

מִחוּץ לַגָּלַקְסְיוֹת, מִחוּץ לַזְּמַן

אֲנִי וְאַתָּה יֵשׁוּת אַחַת

נְשָׁמָה אַחַת מְחֻבֶּרֶת לָעַד.

בסיפור של רבי נחמן מברסלב, יש בקשה לשמור על אותו אות סודי ומשותף, אות שיזכיר לשניים מי הם מֵעבר לעולם השקר:

במשל של רבי נחמן מברסלב, 'המשל מהתבואה' - יודעים המלך ומשרתו, שהעולם הולך לקראת אובדן זהות, התבואה תגרום לכולם להיות משוגעים. הם משאירים אות על המצח. זה סיפורם של האהובה והאהוב בשיר של שושנה ויג: הם חיים בעולם שיש בו מצב קיומי של זהות והסתר זהות: גיבורי המשל על התבואה בסיפור של רבי נחמן, טיכסו עצה כיצד לחיות בעולם שהפך פניו: עולם של אנשים, שהפכו למשוגעים.

בשיר של שושנה ויג האוהב והאהובה מתייסרים בין מציאות לדמיון, והמטרה הסופית, היא להנציח הכול, להפוך עולם סחרחר של חיפוש ותעייה לשירת שיר השירים נצחית: האוהב והאהובה הם משל על אמנים המתייסרים בקשר ביניהם, בכמיהה שלהם, בשאיפה שלהם להבנת ייחודם בעולם שאיבד את דרכו.

כשיש תחושת ריחוק וקרבה כה מטורפים, יש בהכרח ניסיון לחפש צופן משותף.

בשיר 'איפור' עמ' 64 היא אכן מנסה לברוא עצמה כנימפה שעולה מן הים, והקשר ביניהם מושתת על היכולת שלו לאתר את שביל הגעגועים, שביל התשוקה זה לזה:

כְּשֶׁאֲנִי עוֹלָה מִן הַיָּם

הִנְנִי שָׁבָה אֶל כֵּס מַלְכוּתֵנוּ,

וְאַתָּה בּוֹדֵק בִּכְחַל עֵינַי

אֶת פַּס גַּעְגּוּעַי.

יש כאן רומן סוער שבין חלום למצב של ערוּת, בין אמת לשקר, והמשוררת זועקת ומבקשת לעגון במציאות ודאית, לדעת שהיא מוצאת מנוח, נוחתת בתוך עולם אמִתי - 'אהבה מטורפת' עמ' 67:

"אֲנִי רוֹצָה לְהִתְעוֹרֵר

בְּחֵיקְךָ

נִסְעֶרֶת

מְדַמֶּמֶת

וצעקתה שוברת רקיעים:

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּגִּיד לִי:

"אֲנִי אֲמִתִּי

אַתְּ לֹא מְטֹרֶפֶת."

זו אהבה שונה מכל אהבה אחרת, סוג של תחושה, שהעולם המתעתע הזה מעניק לאהובה יכולת לגעת באהבה אסורה, ב'מים גנובים ימתקו', וכך ב'שיר טיפות' עמ' 78:

שְׁמֹר אוֹתִי

בִּמְקוֹמוֹת הַמִּסְתּוֹר

אֵינִי רוֹצָה שֶׁנֵּדַע אוֹתָנוּ

וְכַמָּה מְתוּקִים הַמַּיִם הַגְּנוּבִים.

אבל בשיר 'הרגע הזה' עמ' 86 יש רגע קשה מאד,

ברור לה, שמציאות כה מטורפת מזמינה שֵׁבר וניפוץ חלומות -

יָבוֹא הָרֶגַע הַזֶּה

שֶׁבּוֹ אֶשְׁכַּח מִי אַתָּה

וְאַתָּה תִּשְׁכַּח מִי אֲנִי.

ורגע השבר והניתוק אכן יוביל לייסורים, כל רגע יורגש:

הַנִּתּוּק הַזֶּה

כּוֹאֵב רֶגַע, רֶגַע.

ברור לה, שהאהבה הזו חצתה גבולות וכבשה פסגות, וקשה לה לחיות במתח בין הרצון לשלווה ולזהות קיימת, לבין שיטוט בעולם של שירים, עולם שמציף אותה בגעגועים אינסופיים, וכך בשיר 'אולי' עמ' 92:

אוּלַי חָלַפְנוּ מֵעַל הַשִּׂיא

אוּלַי חָלַפְנוּ מֵעַל הַר הַהִימָלָיָה

אוּלַי דָּהַרְנוּ בִּמְכוֹנִית פּוֹרְשֶׁה בִּכְבִישׁ מָהִיר

אוּלַי הִמְרֵאנוּ אֶל שִׂיא הַשִּׂיאִים

והיא מסיימת במילים כובשות:

אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי עֲדַיִן לֹא מַרְגִּישָׁה

אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי עֲדַיִן מִתְגַּעְגַּעַת לְמָה שֶׁלֹּא הָיָה:

הָאוֹרְגַּזְמָה הָאֱלֹהִית שֶׁלִּי.

בחלוף הימים, בחלוף הכאבים - תבוא ותנצח התחושה הזו, הרצון שהכול ישוב, שהאוהב ישוב, שישוב בעוצמה האור הגדול - כך בשיר 'נפילה' עמ' 94:

וְהִנֵּה

הָאוֹרוֹת נִדְלְקוּ

כְּאַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת.

שַׁבְתָּ.

ובשיר 'השיר שלנו' עמ' 104 יש אותה ציפייה, לעגון בחוף, להפוך את מחול האהבה האינסופי לשיר גדול ונצחי, אבל לגעת באותו חוף מבטחים:

כְּשֶׁאֲנִי צוֹעֶקֶת אֶת הַחֹפֶשׁ שֶׁלִּי

אַתָּה פּוֹתֵחַ אֶת דֶּלֶת הַבַּיִת לִרְוָחָה

שֶׁאֵצֵא אֶל אֲוִיר דִּמְיוֹנִי

כַּמָּה פְּעָמִים עָזַבְתִּי אוֹתְךָ

בְּנִשְׁמָתִי הַתּוֹעָה הַמְּרַחֶפֶת

עַל פְּנֵי רוּחוֹת וְשֵׁדִים

וְאַתָּה כְּמוֹ אִישׁ מִכּוֹכַב הַמְּחִילוֹת

מֵכִיל אוֹתִי

וְרַק אֵלֶיךָ אֲנִי שָׁבָה

לְחוֹף הַמִּבְטַחִים.

הספר "הרואין" הוא מסע מטלטל בין ערות לשינה שבו המשוררת נוטלת את הקורא למסע פנימי בעולמה, מושא תשוקותיה ואהבתה המתעתעת, בסופו של הספר נשאר הקורא בתחושה מתקתקה מרירה. נותרת אותה תחושה של ציפייה למשהו שלא הושג, טעם של עוֹד. במחסור הזה יש משהו מצופֶן השלמות האמתית.