מאז תקופת הקלאסיקה היוונית, בה הומרוס הנציח בשירתו שהפכה נצחית, את ההיסטוריה היוונית, כאשר אגד לתוכה את המיתולוגיה הקלאסית, שבהמשך הפכה תוך שינוי השמות למיתולוגיה היוונית. משום השימוש בצורת כתיבה פואטית, זכו "האיליאדה" ו"האודיסיאה" לחיי נצח, והן מזינות ומפרות את המחזאות, הקולנוע והספרות עד לימינו ובכלל.
שירה בת זמננו, בניגוד לפואמות הנשגבות שהותירו לנו גדולי השירה העברית
חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי וזלמן שניאור, זורמת עם השינויים בשפה העברית, שעברה שינויים גדולים במאה השנים האחרונות. מלבד השירה והפיוטים של התפילות, הנהגות באותו טקסט בכל רחבי העולם מזה אלפי שנים, השינויים בעברית מאז חזרתה של העברית כשפת עמנו עת חזר למולדתו, הם ענקיים. הביטויים ישירים יותר, הפסוקים קצרים, עד כי לעיתים מילה הופכת לשורה, כשהמלך של קיצור והפשטת השפה הוא חנוך לוין.
יפעת גדות בספרה "שלמה עם שבר" מצליחה בשיריה לגעת בלב כל קורא, ולרגש אותו, מתוך יכולת החשיפה שלה עד לעומקי הנפש. חשיפה הלוקחת את הקורא לתחומים הצפונים עמוק בלב כל אחד, בין אם עבר כאלה מצבים כמותה, ובין אם לא בדיוק. המשוררת איבדה את אביה ואת בעלה האהובים בתוך שנה אחת, והכאב שלא חלף, גם לאחר שנים, מוצא את ביטויו בקסם של שירים, המוצאים ביטוי כה פיוטי ועם זאת - כה חודר ומטלטל. כך הוא השיר שמתוכו נבחר שם הספר:
שבר
אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן אוֹתִי
כִּי אֲנִי לֹא שְׁבוּרָה
אֲנִי שְׁלֵמָה עִם שֶׁבֶר
שֶׁבֶר גָּדוֹל
לְאֹרֶךְ כָּל הַגּוּף
מֵהָרֹאשׁ וְעַד לָרַגְלַים
וְהוּא כָּל כָּךְ שָׁלֵם בְּתוֹךְ הַגּוּף שֶׁלִּי
הַשֶּׁבֶר
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד עוֹד
בֵּינוֹ
לְבֵינִי
לעומת התאור של השבר הבלתי פוסק, השירה מעניקה לה את האור - בשיר
אהבה
הָעֵצִים שֶׁלִּוּוּ אֶת פסיעותנו בַּדֶּרֶךְ
הֵאֵטּוּ אֶת קֶצֶב הַחַיִּים
וּפְעִימוֹת הַצְּעָדִים
תַּאֲמוּ לְרֶגַע
לְקֶצֶב צְמִיחַת עֲנָפֵיהֶם
העושר הרגשי הטמון בכל שיר בספר זה, מצייר בכל שיר ושיר פן אחר של מגוון הרגשות הקיימים בקרב כל אחד, עמן הקורא מתאחד וחש כמו היו אלו מילותיו-הוא. גם היאוש, שבגללו המשוררת כותבת את השירים, מפנה מקום לאופטימיות ומעניק את הכוח הנפשי להמשיך ולא להתייאש באמת. כי היאוש והעצב הם רק אורחים בנפש האדם, לא שליטיו הבלעדיים.
ומתוך אלה צומח הכוח לראות את הטוב שהיה פעם, ושעוד יגיע בהמשך. כי החיים הם כמו מאזניים - בהם פעם טוב ופעם רע. ושומה על כל אחד לא לאבד את שיווי המשקל, לשנס מתנים ולשלוט בגורלו ובמצב רוחו. וכתיבת שירים היא מוצא אחד מתוך כמה, לשנות באחת את מצב הרוח ולהתעלות מעל פגעי הזמן.
הטבילה מדי פעם בספר "שלמה עם שבר" היא ככמוסה מרגיעה הן לכותבת והן לקורא.
