הכמיהה לאחדות ישראל

בימים האחרונים שומעים הרבה על חיבורים אפשריים בין מפלגות, לכאורה ממניעים תועלתניים, אחוז החסימה המאיים או תועלת פוליטית אחרת כלשהי, אבל עובדה היא שהנסיונות לאחד בין שונים לכאורה, מתקיימים בשבועות שבהן קוראים בתורה את הפרשיות העוסקות בבניית המשכן ובעבודה בו. מה הקשר? ובכן המשכן נועד לתכלית אחת: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, שהקב"ה ישכון בתוכנו. וכאשר זה קורה במציאות, כאשר מתקיים היעוד וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, בתוך הלב של כל יהודי, מתאיינים ממילא כל ההבדלים שבין יהודים כי הפנימיות של כל אחד ואחת מאיתנו הופכת למשכן לקדושתו יתברך. וההבדלים שאמנם קיימים בין יהודי למשנהו, קיימים במעטפת החיצונית בלבד.

ועד כדי כך חשובה האחדות בין יהודים שהתורה מקדישה לה חמש פרשות ברצף, ובסה"כ 16 פרקים הכוללים 550 פסוקים! לשם השוואה, לסיפור הבריאה מקדישה התורה שני פרקים הכוללים 56 פסוקים בלבד. והמסר עבורנו הוא חד וברור: תכלית בריאת העולם היא העבודה שלנו ליצור מציאות של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וכך מנסח את זה המדרש תנחומא: אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ולכאורה, הקב"ה צריך דירה? זה מה ששואל (רטורית) שלמה המלך בתפילתו במעמד חנוכת בית המקדש שבנה (מלכים א, ח): [כז] כִּי, הַאֻמְנָם, יֵשֵׁב אֱלֹקִים, עַל-הָאָרֶץ; הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ--אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.



אכן הקב"ה לא צריך דירה, אנחנו צריכים מכיוון שלא קל לשמור על מודעות אלוקית מתמדת. שהרי גם מי שמודע לתכלית הזאת ומנסה באמת לחיות במודעות כזאת, הנה השינויים והלחצים שחווים במהלך החיים היומיומיים עלולים לבלבל ואפילו להסיט אותו לכיוונים אחרים ואף מנוגדים. לכך נועדו בניית המשכן, בית המקדש והעבודה בו, הם מציעים לנו דרך סלולה לשוב לכיוון הנכון, למודעות הנכונה. ומה עושים כאשר אין לנו בית מקדש פיזי, אזי (הושע יד, ג): ...וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ. ורש"י מסביר: וּנְשַׁלְּמָה פָרִים - שהיה לנו להקריב לפניך, נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו. אומנם העדר בית מקדש פיזי זה חיסרון גדול, אבל 'קלקלתנו זו היא תקנתנו', שכן כעת כל אחד יכול, לא רק הכהנים.

ברובד הנשמתי אנחנו מאוחדים
כאמור, חמש פרשות ברצף מקדישה התורה למשכן וכל מה שקשור בו, כולל חריגה קלה באמצע הפרשה הבאה עם סיפור העגל. הפרשה הראשונה, תרומה, עוסקת בבניית המשכן וכליו, השנייה - פרשת השבוע שלנו - עוסקת בבגדים המיוחדים לכהנים והכשרתם לעבודה, השלישית ממשיכה עם פירוט התרומה השנתית הקבועה לצורך הקרבנות, היא נותנת את המתכון לייצור הקטורת ומצביעה על האומנים שיבנו את המשכן וכליו. ברביעית ובחמישית מתואר הביצוע בפועל של עבודת המשכן תוך חזרה כללית על כל האמור בפרשות הקודמות. כאמור, בפרשה השלישית יש חריגה, סיפור העגל, אבל לכאורה גם בפרשת השבוע שלנו יש חריגה בולטת מהסדר של תיאור עבודות המשכן.



הפרשה בכללותה מדברת על בגדי הכהונה ועל הכשרת הכהנים לעבודה. והנה שני הפסוקים הראשונים בפרשה מדברים על הכנת השמן למאור (שמות כז): ...וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. [כא] בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי יְהוָה. נושא שהציווי אודותיו כתוב בספר ויקרא, וסיום הפרשה הוא (פרק ל): [א] וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. שזה לכאורה שייך לפרשת תרומה, שם כתובות ההוראות לבניית המשכן וכליו. מה פשר החריגה הזאת? מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שהמשכן והעבודה בו מכוונים לגמרי לעבודתו של יהודי לעשות לו יתברך דירה בעולם הזה, והעבודה היא בגוף וגם בנשמה.



באופן כללי העבודה במשכן היא עבודת היהודי בגופו, שהגוף עצמו יתקדש, ואת זה מייצגים הקרבנות מלשון התקרבות לה' עם כל הפרטים שאין כאן המקום להאריך בהם. ובאופן הכי טבעי, ברובד הזה, החיצוני, יש שונות גדולה באיכות העבודה וכו' בין יהודים. אבל יש רובד נוסף, הרובד הפנימי שבו כולנו מאוחדים ממש, זהו הרובד של הנשמה. ברובד הזה אין הבדל בין יהודי אחד למשנהו ואת זה מייצגים האור העולה מנרות המנורה, "נר ה' נשמת אדם" והקטורת שנועדה לריח בלבד. ושתי עבודות אלו, הטבת הנרות והעלאת הקטורת שולבו זו בזו מדי יום בבית המקדש. להורות כי ברובד הכי פנימי כולנו שווים. ואם יש בינינו הבדלים ואכן יש, זה רק ברובד החיצוני שעליו צריכים להתגבר.