א. אין שמחה לאיד

למרות שאיני מאוהדי מפלגת העבודה, וגם לא הייתי מעולם, לא שמחתי לאידה כשהתפרסמו תוצאות הבחירות המקדימות. על מצבה העגום של העבודה, בעיניי, תעיד העובדה, שבחמשת המקומות הראשונים, כנראה, הריאליים לגביה, נמצאים רק שני אנשים ראויים: שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ. למרות ששניהם אינם כוס התה שלי, ולמרות שהם חסרי ניסיון (אך עתירי-ניסיון, בהשוואה לנמצאים בחמישייה הראשונה של העבודה), אני מעריכם, ואצטער אם לא יהיו בכנסת.

ובאותו העניין אני תמה האם אלה ימיו האחרונים של אבי גבאי בראשות הרשימה. מאחורי גבו כבר עוסקים בכירי העבודה במאמצים להציל את עצמם - גם באמצעות חיבור אפשרי למרצ, שגם היא, כמו העבודה, מגרדת בסקרים את אחוז החסימה. בכך, כדי להישרד, תאבד מפלגת העבודה את שאריות דרכה הייחודית, ותיטמע במפלגה שמאלנית, שוויתרה על יומרתה לשלוט, ונדונה להישאר באופוזיציה.

ב. 'טעם המערכה'

בימים שמפלגת העבודה גוועת לנגד עינינו, מציע ד"ר א"ר, ידידי, לבדוק איפה סטתה המפלגה מדרכה. הוא הפנה את תשומת-לבי למאמר המכונן, 'טעם המערכה', שכתב משה בילינסון, שהיה עורך 'דבר', בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח (1936-1939), והיה נר לרגליהם של לוחמי תש"ח, וכוחו יפה גם בחלוף שמונים ושלוש שנה.

"שישים יוֹם ויותר נמשכת המערכה הכּבדה. בשלוֹשים וארבעה חללים, בעשׂרות פצועים, באלפי פליטים, במאות דונמים תבואה, בּרבבות עצי-תרבות עלתה לנו. איוֹם החשבון. דבר וחצי דבר לא נמחק ממנו, דבר וחצי דבר לא נסלח ממנו ולא נשכח ממנו ..." - כתב בילינסון, שהיה מראשי ההוגים במפא"י, ב-ג' בתמוז תרצ"ו (23.6.1936). "אך אם לא שישים יום ויוֹתר, אלא פי כמה תימשך המערכה, אם בקורבנוֹת נוֹספים, אם בחלק גדול יוֹתר של יצירתנו תעלה לנו - האם לא נעמוד בה? אחרינו: עבדות וניווּן. לפנינו: קוֹממיוּת ועצמאות. זאת היא המערכה. עד מתי? כך שואלים. עד מתי? עד שכוחוֹ של ישראל בארצו ידוּן למפרע לתבוסה כל התקפת האוֹיב, באשר הוא שם; עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר בכל מחנות האויבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישׂראל בארצו, כי הכרח-החיים אתו ואמת-החיים אתו, ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה [ההדגשות שלי - אב"ץ]".

ואם למישהו הדברים האלה מצלצלים כמו 'קיר הברזל' של זאב ז'בוטינסקי - יש לו עין בוחנת ואוזן רגישה.

ג. אזעקה

מעבר לשוד המתמיד של קופת רשות הטרור בידי ראשיה, מוקדשים מיליוני דולרים, שמקבלת הרש"פ מרמאללה, לעידוד רצח יהודים. הרש"פ שילמה בשנת 2018, לפחות, 230 מיליוני שקל למשפחות מחבלים. כך קובע עו"ד מוריס הירש במחקר שעשה עבור מכון "מבט לתקשורת פלשתינית". מחקרו מבוסס על נתונים, שנאספו מדוחות של ארגוני שמאל, של הרש"פ ושל שב"כ. בנוסף, שילמה רש"פ בשנת 2018 כחצי מיליארד שקל למחבלים אסירים ולמחבלים משוחררים.

איתמר מרכוס, מנכ"ל "מבט לתקשורת פלשתינית", מדווח, כי יותר מ-13,656 משפחות מחבלים מתוגמלות כספית, בנוסף לכששת אלפים מחבלים, שמקבלים משכורות בקייטנות שב"ס. לדבריו, "זו צריכה להיות אזעקה לישראל ולעולם".

ד. אג'נדה

אחת הדרכים למצוא נימות נסתרות בדברים, שנכתבים ו/או נאמרים, הנה ניתוח תוכן, שמאפשר להיכנס לעומקן של כוונות הכותבים/נואמים, ולגלות בהן פנים נסתרות. עסקתי בזה הרבה בכמה ממחקריי. לכן, התלהבתי מאוסף ציטוטים, ששלחה לי קטי, ידידתי, ובו כל אימת שערבים רוצחים יהודי - הוא 'הרוג'; וכל אימת שנהרג ערבי - הוא 'נרצח'.

"למישהו עדיין יש ספק מהי האג'נדה של התקשורת"? תמהה קטי בסיפא של מכתבה.

ה. מהרו לראות

אם עדיין לא ראיתם את הסרט 'הפרד' עם קלינט איסטווד - מהרו לראותו. כך ממליץ ד"ר צבי לניר. איסטווד ביים את סרט, ומשחק בו את הדמות המרכזית. זה סיפורו האמיתי של בלדר סמים בן תשעים (מזכיר את הספר והסרט, 'האיש בן המאה שקפץ מהחלון ונעלם'). "זה הוא מותחן קומי משובח, אך לא בשל כך אני מפנה אתכם לסרט", כותב לניר. "לכו אליו על-מנת לחזות בסיפורו האישי של קלינט איסטווד כמי שממשיך לממש, בדרכו-הוא, את 'עת התבונה' של חייו גם בגיל מופלג. "איסטווד מצליח בסרט זה לתת זריקת מרץ אלימה לז'אנר ההוליוודי של סרטים העוסקים בזקנה. "כבר בסרטי הקאובויים של בחרותו הוא ייצג דמות נחושה, שהייתה לה התעוזה, בשרמנטיות אישית מיוחדת לעמוד על דעתו ולקחת שליטה על חייה ...

עתה, בשנות האלפיים, כשהוא כבר בעשור התשיעי של חייו, הוא מציג לנו דמות אייקונית של אדם, הנוטל שליטה על חייו במצבי הקיצון של הגילים המאוחרים של החיים. "הוא לא מנסה להסתיר את דמותו כמזדקן, אך מדגים כיצד ניתן להזדקן מבלי להיות זקן. גופו מזדקן אך נפשו ממשיכה לפרוח ואף ביתר-שאת ... הוא מגלה לנו כי דווקא בסתיו חיינו אנחנו יכולים להימצא בשיא יצירתנו. איסטווד הוא זקן השבט הקטן, אך ההולך וגדל לאחרונה, של שחקני ובמאי קולנוע שממשיכים ליצור בגילים המתקדמים של החיים.

אין עוד אף קולנוען שבגיל כזה משכיל להישאר כל כך רלוונטי, ולהפתיע אותנו כל פעם מחדש בחדשנותו הגואה". 'הפרד', כנראה, לא יזכה להצלחה כמו סרטיו הקודמים של איסטווד, כי במתכוון הוא סרט מינורי, הנע בין שני קצבים ורובדי עומק. לכאורה זה סרט פעולה על עלילותיו של בלדר סמים, אך העלילה הזו משמשת את איסטווד בעיקר על-מנת להפנות את הצופה פנימה, לא רק של הפרסונה הקולנועית אלא גם אל האני הפרטי שלו. זהו סרט חשבון נפש של איסטווד על עצמו.

"איסטווד, שהדמויות האייקוניות המוקדמות שלו היו של גברים נטולי משפחה, והוא עצמו הרבה לעבוד ולקיים פעלתנות רבה ומערכות יחסים חיצוניות על חשבון הזמן שלו עם אשתו ועם שמונת ילדיו, מגלה ב'עת התבונה' של חייו את מרכזיות המשפחה ואת המחיר הרגשי, שהוא שילם על החיים שחי בלעדיהם. הוא עושה את חשבון הנפש עם עצמו ומה שבאמת חשוב לו עתה בחייו ומנסה לתקן את מה שעדיין ניתן לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי. "בניגוד למסר הרווח של הגילים המאוחרים בחיים כתקופת הזקנה, תקופה שבה הכל פוחת - לא רק כוחנו הגופני, אלא גם היכולת השכלית, הרגשית והחברתית שלנו. ושבה אנו הופכים לפחות רלוונטיים לחברה ולנטל לה, הוא מדגים בסרט ובאישיותו את פוטנציאל האפשרויות הגלומות בעת התבונה, לטיפוס לפסגות חדשות עם משמעויות חיים אישיות חדשות. "בכך הוא מציב תמונת מראה אייקונית בפני הצופה, איך הוא בוחר לחיות את חייו בגילים המתקדמים. "ומה אתך"? חותם לניר את דבריו.