לא רק הודאת שווא

הרשעת חפים מפשע הינה חמורה משתי סיבות. ראשית, מאדם חף מפשע נשללת חרותו לשווא, בעוד שהעבריין הינו עדיין חופשי. במיוחד חמורים הדברים כשמדובר ברצח.

היו מספר מקרי רצח שעוררו עניין תקשורתי. הידוע שבהם הוא רצח רחל הלר, שיוחס לעמוס ברנס, שישב בכלא על לא עוול בכפיו עד שחרורו ועליו נכתבו הספרים: רצח רחל הלר: אנטומיה של חקירה (הוצאת עדנים 1978) מאת ברוך לשם, מי שהיה דובר המשטרה וספרו הוא קולו של הממסד עבורו עבד. השני היה ספרו של חוקר המשטרה עזרא גולדברג: האמת על פרשת ברנס (הוצאת עידנים 1983), והשלישי הוא של שלמה ולדמן: עמוס ברנס מאבקו של חף מפשע (תמוז 2003). לכך ניתן להוסיף פרקים מספרי חוקר המשטרה, החוקר הפרטי מיכאל רז (שטינקריצר): מדינה במחדליה, מאבק ונקודת מבט של קצין משטרה לשעבר, שנמנה עם "חוקרי זיגל" (1990), למשפט ברשע, זיכרונות חוקר פרטי של עו"ד בנימין זיגל (1994), דמי אחיך, על שלטון הקליקות ובעיית הצדק במדינת ישראל (2000).

בעשור האחרון עסקה התקשורת בסולמאן אל עביד, שהורשע באונס וברצח חנית קיקוס, שגם אביה לא האמין באשמתו, ובשנים האחרונות ביוסף קסטל, עליו שודרה הסדרה "האזרח ק", כמו גם בחמשת מורשעי דני כץ, שזכו לסרט תיעודי.

אבל את תשומת הלב, מזה יותר מעשור, מושך רומן זדרוב (שגם זכה לככב ב"ארץ נהדרת") שעליו יצא לא מזמן ספרה של רעייתו אולגה זדורוב: האיש שלא היה שם (איפאבליש הוצאה לאור, ספטמבר 2018). אגב, גם ספר על אימא של תאיר ראדה (שמיוזמתה, לחקירה לאמת, הפעילה חוקר פרטי - אלכס פלג), יצא באחרונה ולפני מספר שנים יצא ספרו עוכר השלווה של חיים סדובסקי - לתפור חף מפשע - מדוע. אדם מודה ברצח שלא עשה? (הוצאת שדה, 2010).

אגב, לא רק בעשורים האחרונים יצאו ספרים על מורשעים, שנטען שהם חפים מפשע. ספק אם כיום מישהו זוכר את ספרו של עיתונאי בן ה-23 בשם דן מרגלית: הסדיסט, סיפורי חיים מאחורי משפטים דרמטיים (הוצאת "מד", 1961 (!)), שהכותרת על כריכתו קבעה "חיים שמחון לא רצח את מירה ארצי". מגב הספר אנו למדים ש"נחשפים לראשונה, תוך כדי קריאה מרתקת ודרמטית סודות כמוסים, המוכיחים בבירור כי חלק מעדויות התביעה התבססו על שקרים וכי אחד העדים הראשיים של התביעה נגד שמחון, הואשם זה עתה בניסיון אונס".

מלכת הראיות

לאחר שנים, הופיע בתוכנית הטלוויזיה, שכה זוהתה עם דן מרגלית - "ערב חדש", בנו של הרוצח (שהיה בעל מלון) שסיפר שאביו הודה על ערס דווי שרצח את מירה ארצי. הודאה זו נתפסת בעלת משקל, אבל הודאות בדרך כלל, כשמדובר בחדרי חקירה או בבית המשפט, הינן חשודות, וכבר קבע פרופ' בועז סנג'רו ש"ההודאה שהיא מלכת הראיות הפכה לקיסרית הרשעות השווא".

סנג'רו (פרופ' למשפטים העומד בראש החטיבה למשפטי פלילי ולקרימינולוגיה) הוציא בשנת 2014 ספר מטריד במיוחד בעל הכותרת: הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם (הוצאת כתר). בספר הוא אינו עוסק רק בהודאות שווא אלא במגוון של תופעות המביאות להרשעת חפים מפשע: עדויות ראייה מוטעות, עדויות שקר, ראיות מדעיות מוטעות ומטעות, טעויות של שופטים, תפיסות תפקיד לא נכונות של חוקרים ותובעים, הסתרת ראיות הפועלות לזיכוי, בידוי ראיות, ייצוג גרוע על-ידי סנגורים, עסקות טעון ועוד.

מאמר זה יתמקד בסוגיה אחת ומרכזית: הפיכת מערכת החוק, ממערכת לצדק למערכת לשימור כבודה העצמי. בכך במקום לתקן טעויות, ושיבושים, כמו גם את מעמד ההודאה, היא הביאה בהכרח לקרימינליצזיה עצמית, העולה מהספרות שתובא במסגרת סקירה זו.

ברנס הוזכר ולא בכדי. חוקר המשטרה, וכיום החוקר הפרטי מיכאל רז, הקדיש שנות מאבק רבות למענו, כמו גם איש המשטרה יצחק קרן והחוקר הפרטי שלמה ולדמן, שכתב את ספרו. רז אף לקח את ברנס לבדיקת פוליגרף שהוכיחה שהוא לא רצח את רחל הלר וכי ראש צוות החקירה, שבניגוד לטענה המשטרה שלא היה בשחזור, אכן היה בו, והיכה את ברנס, ללא השארת תיעוד לכך.

השופט העליון חיים כהן, ביקר את ברנס לאחר שנים בבית כלאו, וביקש את סליחתו על שטעה בדחיית ערעורו. "מצפונו ייסר אותו ולכן ביקש ממנו מלחתום על בקשה לחנינה. ברנס סירב לחתום מכיוון שהוא חף מפשע - מי שמבקש חנינה למעשה מודה באשמה. ברנס דרש זיכוי באמצעות משפט חוזר שיוכיח את חפותו בגלוי ולא בסתר. השופט שלא יכול להיעתר לבקשתו חתם בעצמו (!) על בקשת החנינה וברנס שוחרר מבית הכלא" (מיכאל רז - דמי אחיך, על שלטון הקליקות ובעיית הצדק במדינת ישראל, עמ' 15-16).

עיוות דין

בשנת 1981 פנה ברנס לשר המשפטים משה ניסים, ליועץ המשפטי לממשלה – יצחק זמיר וביקש משפט חוזר. בעקבות מאבקו הציבורי של חוקר המשטרה עזרא גולדברג, שגרס שרחל הלר נרצחה על-ידי רוצח סדרתי (שרצח גם נשים נוספות: אורלי דובי ודפנה כרמון, שעל רציחתן יושבים עדין שניים שהורשעו ברצח דני כץ) וכתב את הספר - התקיים דיון בכנסת ב-4.8.93 שבעקבותיו התקבלה הצעת פרופ' דוד ליבאי (שכיהן אז כשר המשפטים), לתיקון 22 לחוק בתי המשפט "שהוסיף עילה חשובה לעריכת משפט חוזר, לפיה כל אימת שהתעורר חשש של ממש כי בהרשעת אדם יש עיוות דין, כי בחשש כזה כדי שנשיא ביהמ"ש העליון יוכל לצוות על עריכת משפט חוזר" (רז, עמ' 16).

עם איסוף העדויות וההוכחות לחפות ברנס הוגשה בקשה למשפט חוזר אך היא נדחתה על-ידי השופט לוין, ולכן נסעו רז וולדמן לירושלים להיפגש עם חיים כהן בביתו. "אני יודע שנעשה לברנס עוול נורא... אך אין ביכולתי לעזור", הודה בפנינו בצער. ואז כפיצוץ של רימון, ממשיך וכותב רז "מהשיחה הבלתי פורמלית שהתפתחה ביננו הסתבר לי, שהיה דוח שב"כ, שהוכיח את חפותו של ברנס, אך דוח זה נעלם" (מעניין לציין שגם ביחס לחמשת מורשעי רצח דני כץ טען השב"כ שהם לא רצחוהו על-רקע לאומני וכלל לא, ככל הנראה, מידע שהוסתר מהסנגוריה). "לא יתקנו את העוול שנעשה לו", קבע בהחלטיות השופט כהן, "יוקרת המערכת המשפטית לא תאפשר משפט חוזר ועשיית צדק" (שם, עמ' 17).

חשוב להדגיש שאין שלטון החוק והמשפט מרחף בחלל העולם. אין מדובר אך ורק בעקרונות ובערכים אלא מדובר בממסדים פוליטיים להם יש אג'נדה, סדר יום ודרך התנהלות כמו כל ארגון באשר הוא ממסד.

למשטרה כארגון יש דרך התנהלות בפיצוח פשעים המכוונת להשגת הודאה. רצח אכזרי של חיילת בת 19 עורר סערה ציבורית והביא להקמת צוות חקירה בראשות חנה חדד, שפוזר לאחר שהגיע למבוי סתום, כלומר לאי קבלת הודאה מהחשוד יורם ביכונסקי שהיה חברה של הלר. חדד לא הסכים לצרף לצוות את פקד יהודה אלבז "הוא עובד עם הידיים ולא עם הראש" (מיכאל רז- דמי אחיך, על שלטון הקליקות ובעיית הצדק במדינת ישראל), מה שהסביר את השתתפותו בצוות החדש של שאול מרכוס, באשר זה "נהפך אצל סנ"צ מרכוס יתרון שיביא להצלחה בכל מחיר. למעשה מתברר שאופי הרכב הצוות קובע ומכריע את גורל החקירה בחדרי החקירות ולא בבית המשפט" (שם, עמ' 36).

אלימות החוקרים הינה פונקציונלית לתפקודם, ורז מצטט בספרו את ניצב תורג'מן שבראיון עמו (27.6.86) אמר "בתקופתנו רבו המקרים של שימוש באלימות כלפי נחקרים, זה היה נחשב לחברמני להכות" (רז, מדינה במחדליה, מאבק ונקודות מבט של קצין משטרה לשעבר שנמנה עם "חוקרי זיגל" עמ' 85. פירוט מקרים, שם עמ' 84-90). ההסבר הינו פשוט: מכות, ולעיתים עצם המעצר, גורמים לחשודים להודות בדברים שלא עשו, אם ורק כדי להפסיק את הפגיעה בהם. ההודאה מביאה להרשעה. כלומר, להצלחת חוקרי המשטרה היכולה להיות מתורגמת לקידום. על משמעות פיצוח הרצח אומר חוקר המשטרה חנא חדאד "סביר להניח שדרך כזו ותוצאה מעין זו הייתה בוודאי גורמת לקידום דרגות גבוהות יותר ולתפקידים בכירים יותר, אך בעיני לא הייתה חשיבות לעניין הדרגה אלא עמדה בפני שאלת "אמת" ו"שקר" (רז, למשפט ברשע, עמ' 334).

רושם עגום

סוגיה זו אינה חדשה. על מידת חומרתה ניתן ללמוד מדברי השופט חיים כהן, כבר בשנת 1978, שלאחר ערעור מסוים ציין ש"התחלתי לפקפק במקצת, שמא הגיע הזמן והמלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי השוטרים. שאלתי את עצמי אם על-ידי השימוש השיפוטי אשר אנו השופטים עושים בראיות, ולו גם כשרות מבחינת דיני הראיות שהושגו על-ידי חוקרים פושעים, אין אנו עושים עצמנו שותפים לאחר המעשה לפשעיהם". סוף-סוף אין החקירה המשטרתית כולה אלא הליך הכנה למשפט, ויש בפשעי החקירה כדי להטיל צל כבד על הליכי המשפט הבאים בעקבותיה... הרושם העגום הוא שהמקרים הולכים ורבים, וחומרתם הולכת ומחריפה. השוטרים מצפצפים על הביקורת הנמתחת עליהם מפי השופטים ואינם מקיימים הוראותיהם, ואין פוצה פה ומצפצף (השופט חיים כהן, פס"ד 369/78 אבו מדיג'ם נגד מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 376, עמ' 3) (זדורוב, עמ' 136).

בסוגיה זו טוען מיכאל רז דברים נחרצים גם נגד המשטרה: "האם נענשו חוקרי פרשת מע"צ שהשתמשו בשיטות "אותן לא שיער השטן" (ע"פ 28/59 מפי כב' השופט זלמן שניאור חשין המנוח) על-מנת להוציא הודאות שווא ולהרשיע חפים מפשע תוך הטעיית בתי המשפט ?לא! הם קודמו לתפקידי מפתח במשטרת ישראל! האם נענשו חוקרי פרשיות מוטי בן עזרא, ואליעזר בנגייב לאחר שגרמו להרשעת חפים מפשע ושוחררו מהכלא לאחר שהתגלו הרוצחים האמתיים? לא! תובעת אחת קודמה לשופטת"! (רז, דמי אחיך, עמ' 151).

השגת הודאה היא שעמדה ועומדת במרכז החקירה. לכן אין צורך לחפש מצאים פורנזיים, כך גם לבדוק שערות שנמצאו בזירת הרצח של תאיר ראדה, שטרם נבדקו מאחר שהתקבלה הודאה על רצח מרומן זדורוב.

להרשעה צריך בנוסף להודאה דבר מה נוסף. הבעיה נעוצה בכך שגם שחזור בעייתי מספיק לכך. כל מי שצפה בסרט "השחזור" של ברנס יכול להבין מיד, שלא הוא הרוצח המשחזר את צעדיו. כך גם במקרה של רומן זדורוב. עליו מעירה אולגה זדורוב את ההערות הבאות: "השחזור התחיל בכניסה לבניין שבו התרחש הרצח. כך נמנע מרומן להציג את מסלולו משער בית הספר ועד לבניין. כזכור, הוא קבל שק דבק ממעסיקו והלך לכיוון המקלט שבו עבד. החוקרים התעלמו משק הדבק שהיה אמור להיות בידיו של רומן בעת כניסתו לבית הספר ומהזמן הדרוש להליכה מהשער למבנה" (עמ' 71).

"וזה עוד לא הכול", מבהירה הכותבת "בשחזור רומן הדגים את עצמו "צועד אחרי המנוחה" - דבר העומד בסתירה מוחלטת לעדותו של התלמיד שראה את תאיר עולה במדרגות" (עמ' 72). "וכאן מגיע הקטע שאולי הוא המקומם ביותר - רומן אפילו לא ידע היכן בדיוק התבצע הרצח"! זו קביעה מדהימה ובלתי נתפסת, וזדורוב ממשיכה וכותבת "במהלך חקירותיו הבין רומן שהרצח בוצע בקומה השנייה, אך כיוון שמבנה בית הספר מורכב ממדרגות המובילות לחצאי קומות, וכיוון שרומן לא הכיר כל כך את הקומות העליונות, הוא לא ידע שבפועל הרצח התרחש בשרותי הבנות שבקומת הביניים. וכך רומן הדריך את השוטרת שגילמה את המנוחה לעלות במדרגות ולפנות ימינה, בעוד ששירותי הבנות היו בכלל משמאלו" (שם, שם).

שינוי פקודת הראיות

בהקשר זה אציין שיש תיעוד לכשל זיהוי השירותים בספר המחקר הביקורתי שכתב חיים סדובסקי על הפרשה, המהווה לא רק כתב זיכוי לרומן, אלא כתב אשמה למשטרה ולתביעה ולבית המשפט שהרשיע אותו, ובכזה חופן את תחלואי מערכת "שלטון החוק" במספר רבדים (פירוט בהמשך). זדורוב עומדת גם על זיהום חקירת השחזור כשלאחר סיום השחזור מציינת את שאלת קצין אגף החקירות והמודיעין של המחוז הצפוני במשטרה, אברהם שי, ש"התערב, ולנגד עיניו ואוזניו של רומן נשאלה השאלה: "הוא (רומן) עבר לתא הסמוך"? כשאנטולי השיב בשלילה, ניתנה הוראה להחזיר את רומן לזירה, כדי שידגים כיצד יצא מהתא... וזה לא הכול!", מחדדת זדורוב סוגיה נוספת, "אם תאזינו היטב לקלטת השחזור, תוכלו לשמוע את אותו מפקד בודק אם רומן התייחס לשערות שהתגלו בזירה, ומישהו אחר נשמע מהסה אותו, "ששש...". מכאן ברור שקביעת המחברת ש"בחירתו של המפקד שי להגיע לשחזור זיהמה את ההליך התקין ושיבשה אותו. האם התערבותו הפעילה, לאחר שהשחזור הסתיים, אין בה כדי לשלול את השחזור כולו" (זדורוב, עמ' 79)?

חזור פסול זה שימש את הדבר מה הנוסף. מכאן ברור מדוע תנועת "עשות משפט - להפחתת מעמד ההודאה" (קודם "חזקת חפות") הגיעה למסקנה שיש צורך בשינוי פקודת הראיות בדרישת הסיוע להודאת הנאשם כך ש"לא יורשע אדם על-פי סעיף זה, אלא אם כן נמצאה בחומר הראיות ראייה עצמית בדרגת סיוע, המסבכת את הנאשם בביצוע העברה".

חקירת המשטרה היא התחנה הראשונה בהליך. אומנם השגת הודאה כבר בשלב זה מייתרת למעשה את המשך ההליך וההרשעה במשפט היא בגדר עובדה מוגמרת. התחנה השנייה היא הפרקליטות. התנהלותה בהרשעת זדורוב מגחיכה את שלטון החוק. כך למשל עולה מדברי ראש המכון הפתולוגי ד"ר חן קוגל ש"התובעת בתיק רצח הנערה תאיר ראדה, עורכת הדין שילה ענבר הסתירה מבית המשפט את עמדתו המקצועית של ראש המכון לרפואה משפטית... ומנעה ממנו להעיד בנושא בפני השופטים". קוגל סיפר לנציב הביקורת על התביעה, השופט דוד רוזן ש"שוחח עם ענבר בזמן קצר לאחר שחקרה את ד"ר מאיה פורמן כעדת הגנה לטובת רומן זדורוב. חקירתה של פורמן עסקה באחד הפצעים שנמצאו על גופתה של ראדה, שנגרמה לדעת פורמן מסכין משוננת, וענבר הטיחה בה בביטחון שקוגל חולק על דעתה המקצועית. לאחר מכן, עוד בזמן ניהול המשפט ולפני הגשת הסיכומים בתיק, שוחח קוגל עם ענבר ואמר לה כי בניגוד לטענתה בבית המשפט, הוא תומך בעמדתה המקצועית של פורמן. אולם אף שקוגל הבהיר לה את עמדתו, ענבר לא הביאה את הדברים לידיעת השופטים, דבר שיצר את הרושם שקיימת מחלוקת בעניין" (רויטל חובל: "ראש המכון הפתולוגי: התובעת בתיק זדורוב הסתירה את עמדתי מביהמ"ש", הארץ מיום 18.10.17).

לסוגיה זו יש לצרף את מאבק התביעה במינוי מאיה פורמן כמנהלת "היחידה לרפואה משפטית פתולוגית", כשפרקליט המדינה שי ניצן זוכה לתיאור כמי ש"מסונוור משיכרון הכוח המאפיין את הפרקליטות", בעוד היועץ המשפטי לממשלה "החרה החזיק אחריו"... "בהוכיחו שוב את חוסר התבונה שבהפקרת שני כובעים על ראש אחד – גם ראש התביעה הכללית וגם היועץ המוסמך למשרדי הממשלה, שעל פיו יישק דבר" (בעז סנג'רו "פרקליטות שיכורת כוח" הארץ מיום 28.9.14). (על תובעים או יותר נכון תובעות שסרחו כותב רז בספרו - דמי אחיך, עמ' 151. בפרשת רצח תאיר ראדה מקדיש סדובסקי בספרו פרק להתנהלות הפלילית של הפקליטות בתיק זה: "פרקליטות המדינה מכשילה ביודעין את בית המשפט העליון בסיוע ממלכת הראיות", סדובסקי, עמ' 64- 72).

יש לציין, שמטענות פרופ' סנג'רו עולה צורך בשידוד מערכות יסודי, אבל בכל מקרה ברור שיש צורך בפיקוח על הפרקליטות. הקמת נציבות הביקורת על הפרקליטות מסמנת לכאורה כיוון שיש בו תועלת. אולם כשמאבקו של רפי רותם (חושף השחיתות ברשות המיסים) מעלה תמיהות על תפקוד: המשטרה, הפרקליטות, ומבקר המדינה, דומה שיש להרהר ואף לערער על קיומו של "שלטון החוק".

חוסר אמינות

התחנה השלישית היא שופטי בית המשפט. דברים קשים כותבת זדורוב בהקשר זה: "העובדה הבאה תעיד יותר מכל על חוסר הבקיאות המביך בתיק: השופט בנימין ארבל, שצורף להרכב בשלב גביית הראיות הנוספות (ולא השתתף בדיון בבית המשפט המחוזי, במשפט שבו רומן הורשע לראשונה), תיאר את הודאתו של רומן באופן שגוי לחלוטין – בין השאר הוא כתב שרומן פגש את המנוחה ליד דלת השירותים (והרי רומן, לפי עדותו, לפי השחזור ולפי גרסת התביעה, צעד אחריה במדרגות), דחק אותה לחדר השירותים (בהודאה סיפר רומן שעקב אחריה עד לתא השירותים, לא הכניס אותה לשם בכוח), ולאחר המעשה הוא טיפס אל תא השירותים השכן (בשחזור, כפי שוודאי זכור לכם, קפץ רומן מעל דלת התא), והכי מדהים - השופט ארבל כתב שהעקבות שזיהה ירון שור (מומחה הטבעיות של המשטרה) על מכנסי המנוחה תואמות את היציאה לתא השכן!...מדובר בהוכחה חד-משמעית לכך שהשופט שכלל אינו מודע לעובדות המוצגות בתיק יכול לחרוץ את גורלו של אדם לשנות סבל רכות בכלא" (זדורוב, עמ' 84).

זו לא הנקודה היחידה ביחס לשופטים. השופט יצחק כהן (שלימים הודח מכס השיפוט בשל הרשעה בהטרדה מינית) כתב את פסק דינו בצורה שעוררה תשומת ליבו של מומחה לתקשורת (שאין זדורוב מציינת את שמו) שכתב עת קרא את פסק דינו של כהן וכתב "האינטואיציה שלי אותתה על חוסר אמינות (אני בטוח שאיני היחיד). לא חשתי שהכותב מתאמץ מדי להיות ניטרלי, מפוכח, שקול דעת... (ומה שהתברר מניתוח פסק הדין) ש"המחבר האמתי של פסק הדין הוא בעל רגשות עזים לדברים שנכתבו. אין שום אפשרות להניח שמחבר הוא אדם אוביקטיבי שפשוט מביא עמדה על ביצוע פשע כפי ששופט אמור להיות. המחבר הוא אדם שהשקיע בכתיבת 14 עמודים כדי לתאר אירוע מינורי וחסר חשיבות כמו ריב סתמי בין רומן לאחיו שנים רבות קודם לכן. נוסף על כך, המחבר הקדיש לא פחות מ-15 עמודים להשתלחות אישית נגד מומחה המז"פ אלכס פלג.

גם בקריאה החוזרת שלי את פסק הדין התקשתי להאמין ששופט הגון מסוגל להשתלח כך במומחה עתיר ניסיון... ההסבר שלי, קשה ככל שיהיה, הוא אחד: פסק הדין רובו ככולו, נכתב על-ידי אדם שקיבל במה לשכתב את ניצחונו - אדם מוטה, נקמן, שונא וכועס". אבל עוד היא מוסיפה טענה חשובה ומעוררת תדהמה -"לפי כל הסימנים, הפרקליטות היא זו שהתוותה את פסק הדין, העניקה את הפרשנות ואת כל חומרי החקירה הסלקטיביים ויצקה לתוכו את השקפתה כאילו מדובר ב"אמת". בכל פסקה במסמך הארוך ניתן לזהות את השפה של עמדת התביעה. זו האמנות שהזכירה התובעת שילה ענבר לרגל פרישתה, וכך אמרה: "לכתוב טיעון משכנע, להציג צד, זאת אומנות, כשעושים את זה טוב...". היא יודעת היטב על מה היא מדברת. זו בהחלט אומנות הכתיבה, יצירת הגיון מתקבל על הדעת. לאב בית הדין (יצחק כהן), ששימש במשפט זה כחותמת גומי, לא נותר אלא להוסיף הערות ביניים וסיכום קלוש" (זדרוב, עמ' 153-154).

מן הראוי להתייחס בקצרה לפרשת הכאת אחיו של זדורוב ולעדות פלג, טרם אפנה להתייחסות לשופטים המרשיעים. א. אחיו של רומן, איגור, העיד על התקרית במשטרה ואמר בראיון לתקשורת "גם לי סיפרו במשטרה שהוא הכה אותי קשות וממש הייתי מופתע"...."לא נפצעתי ולא שום דבר..." אמר איגור לחוקרים "פשוט בכיתי. איגור כעס שרומן שבר לו מטקה ועל המכות שקיבל. הוא סיפר להורים על העניין תוך כדי "ניפוח" הסיפור, כדי שהם יכעסו על רומן, והם אכן כעסו" (שם, עמ' 149).

מומחה פרטי

ב. אלכס פלג, שהוא כיום חוקר פרטי, היה שנים רבות ראש מעבדת מז"פ ניידת ת"א, כשתפקידו האחרון במשטרה היה עוזר ראש המחלקה לזיהוי פלילי. על ניסיונו הרב מצטטו סדובסקי בספרו - "ערכתי עשרות אם לא מאות שחוזרים במסגרת תפקידי בזירות רצח". ועל סרט השחזור הוא אמר לסנגור הדברים הבאים: "מסרט השחזור אני מתרשם שהנאשם לא ידע פרטים מוכמנים שאותם הרוצח היה חייב לדעת. הנאשם סיפק את מה שהחוקרים עצמם ידעו, אבל הוא לא תרם גם לא מידע קטנטן אחד. מניסיוני נראה לי כאילו מישהו ביים את השחזור. הוא לא ידע להצביע על החתך העמוק בפרק ידה השמאלית של המנוחה, הוא לא ידע על ניר הטואלט הספוג בדם שנמצא באסלה, הוא הראה קפיצה מעל הדלת בעוד שהעקבות מראות מסלול בריחה שונה של הרוצח, הוא לא ידע כיצד נפגעה המנוחה בגרונה והוא לא ידע כיצד ואיפה נמצאה המנוחה" (סדובסקי, עמ' 375).

אבל כשמומחה משטרה עובר להיות מומחה פרטי, זה כבר סיפור אחר מבחינת התביעה וגם מבחינת השופט יצחק כהן בבמקרה זה. קו ישיר מחבר בין התייחסות התביעה לעדויות קוגל ומאיה פורמן הנעשות שלא במסגרת המכון הפתולוגי (בו שלט עושה דברה של הפרקליטות פרופ' יהודה היס), אלא במסגרת מכון פרטי שאינו עובד בשירות התביעה.

בחזרה לשופטים. השופטים בבית המשפט בנצרת היו: אב בית בית הדין יצחק כהן, וכן השופטים חיים גלפז (שעליו כותב ד"ר יוסף צ'רניק בפייסבוק מיום 9.10.6 שאין תיעוד למינויו כשופט בבית המשפט המחוזי בנצרת) ואסתר הלמן. גלפז ניפטר בשנת 2011 ואת הערעור הראשון על פסק הדין מחזיר בשנת 2013 בית המשפט העליון לאותו הרכב, כשגלפז מחולף בשופט אחר- לבירור טביעת הנעל והסכין.

החזרה לדיון נוסף באותו הרכב מקורי היא ללא כל ספק כשל במערכת המשפט, באשר ספק אם הרכב שקיבל החלטה מסוימת ישנה את עורו. הרי אם יעשה כך יעיד על עצמו שטעה בהכרעתו, דבר שלא מצופה להתקבל, לא רק מהאדם הסביר, אלא גם לא מארגון, במקרה הזה ההרכב המשפטי.

באוקטובר 2014 הוגש ערעור שני לאור: טענה על תדרוך זדורוב, עקבות נעלים של אדם נוסף וההתנהלות מול המדובב וב-23.12.15 ברוב של השופטים: יצחק עמית וצבי זילברטל ובהתנגדות יורם דנציגר (שהגדיר את הזיכוי כפסיעה מהרשעה) מורשע שוב זדורוב. הרשעה ברוב יחסי של 2 מול 1 היא בגדר הרשעה עם הטלת ספק, מה שאמור לזכות נאשם. הרי אין מדובר בהליך פוליטי של "שלטון הרוב", אלא בהליך משפטי, ואם יש שופט שדעתו היא דעת מיעוט, פירוש הדבר שיש מחלוקת ויש ספק ולכן לא יכולה להתקבל הסכמה להרשעה.

גיבוי בלתי מוגבל

שופט בית המחוזי שלי טימן אמר באחד הראיונות לאחר שפרש: "פעם אמרתי לשופט בהרכב שאני רואה בעייתיות בראיות בתיק. אפילו לא דיברתי על זיכוי, והוא אמר לי, 'אתה יודע מה יעשו לנו פה אם נזכה?'"(הערך "שלי טימן", ויקיפדיה). במקום אחר הוא התבטא על שופט ש"היה מקבל את התיק, ועוד לפני הקראת כתב האישום כבר התחיל לנסח את פרטי כתב האישום בהכרעת הדין, כשברור לו כבר שמדובר בהרשעה" (סדובסקי, עמ' 68).

דברים אלתו מתקשרים לטענה, שערוץ קידום שופטים מהתביעה גורם לקבלת שופטים עם אורנטציה להרשעה, אולם זו סוגיה העומדת בפני עצמה ואינה קשורה מהותית לתחלואי מערכת החוק מסיבות קרימינליות.

לסיום אציין שגם המערכת הפוליטית עלולה להיות מעורבת על-ידי לחצים. הזעזוע שנגרם מרצח רחל הלר הביא לכך ששר המשפטים חיים צדוק היה נוכח בעת המשפט, מעשה שלא ייעשה ובנוסף לכך היו גם לחצים נוספים, כפי שמציין מיכאל רז בספרו - "לחצם של ראש הממשלה, שר המשפטים ושר המשטרה, יחד עם הגיבוי הבלתי מוגבל שנתן המפכ"ל לצוות החקירה של מרקוס. כל אלה היו סיבות שחרצו לשבט את גורלו של ברנס" (רז, מדינה במחדליה, עמק 101).

תמונת שלטון החוק ניצבת מול עיננו במלוא קלונה. האם תוכל החברה האזרחית בישראל לגרום לשינויה?