אחד הניסיונות הפחות מוצלחים להמצאת משמעות לשאלת הקיום היהודי המתחדש במדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי, הוא מתן משמעות חדשה ומפולפלת למושג "ישראליות". ניסיונות אלה, המתיימרים להיות חדשניים, חותרים להקנות תוכן לאומי
אמורפי ואוניברסלי לדמותם וזהותם של אזרחי ישראל. בעשותם כן, פועלים היזמים לשייך לצרוף הנ"ל, אותו הם קושרים קשר מלאכותי לטריטוריה הארץ-ישראלית, משמעות של ישות לאומית חדשה. דרך תהליך זה הם מבקשים לפתור בעיות לאומיות וחברתיות דוגמת היחסים בין יהודים לערבים או דתיים וחילוניים.
בעיני אלה הם ניסיונות סרק מיותרים. ישראליות איננה מונח לשוני חדש ובוודאי לא המצאת "עם חדש". זהו לכל היותר מבנה דקדוקי הקושר בין מדינת ישראל למי שהוגדרו כאזרחיה.
הציונות, שנגזרת משמה הנוסף של ארץ-ישראל "ציון", גם היא לא נועדה להמציא עם או קהילה חדשים, אלא תנועה לעצוב פתרון מדיני בן-זמננו, לבעיית העם היהודי, אחרי 2,000 שנות גלות. דווקא הגלות היא שהוכיחה שהעם היהודי הוא פנומן חברתי. הוא העם היחיד בעולם, ששרד בגלות 2,000 שנה ולא איבד את מאפייניו הבסיסיים: אמונה, תרבות, שפה, היסטוריה לאומית וזיקה לְמולדת, ממנה גורש בכוח הזרוע ואליה נמנע ממנו לשוב אף זאת בכוח הזרוע. הקמתה של מדינת ישראל על-ידי התנועה הציונית כהמשכה הטבעי, היא הגשמת המטרה הראשונה והדחופה שלה, חרף העובדה שקמה באיחור של מספר שנים ולא מנעה את שואת מלחמת העולם ה-2. כשקמה מדינת ישראל, נתנו לכך האבות המייסדים ביטוי מפורש במגילת העצמאות, שהגדירה את זהותה כ"מדינת הלאום של העם היהודי". זהות זו מאפיינת את שורשיה, שפתה, סמליה, תרבותה וכלל זיקותיה לטריטוריה בה היא מחזיקה כריבון.
התפיסה המקורית של היהדות נגזרה מהחומש ועוגנה לאורך השנים בתנ"ך ובספרי קודש מאוחרים יותר. עם זאת, מבחנה האולטימטיבי בוסס על שימור הקשר עם מושג "בורא עולם" וציווייו. שייכותו של יהודי לעמו ולמדינתו מעולם לא הותנתה באמונה צרופה וביישומן המלא של מצוות הדת, אלא בהתנהגותו האנושית. היהדות ראתה תמיד שתי פנים של יחס היהודי לעולם: בינו לבין אלוהיו - קשר אישי ובלתי אמצעי ובינו לבין הממלכה והחברה בתוכן הוא חי - "...בין אדם לחברו". צירוף אידאלי של השניים הוא שלימות
1 שיש לחתור אליה והשגתה היא בגדר ימות המשיח. על חתירה לשלימות זו מצֻווה היהודי מאז ומעולם ולדעתי הוא מצווה עליה גם כיום. בקיום שתי המהויות בצוותא לא הייתה סתירה והדבר נחשב יעד נכסף בעבר הרחוק. אין ביניהן סתירה גם כיום וערכן ראוי באותה מידה גם בעולם המודרני.
משמעות תפיסה זו לדידי היא שיהודי יכול להיות חרדי, חילוני או כל דבר ביניהם והוא עדיין יהודי "כשר". תמהיל השלימות האישית הוא מצב נזיל, שהיהדות חותרת להניעו לעבר השלימות האוטופית. במציאות הטרוגנית, שהיא המציאות השכיחה, אל לפרט להתערב ביחסי הפרטים האחרים אל אמונתם. הוא מצֻווה על "ואהבת לרעך כמוך" בכדי למצוא את שביל הזהב של החיים היום-יומיים המשותפים, שהוא יכולת קיום מתוך סובלנות של החברה בה הוא מבקש להתערות.
סיבת הקיום
את אי-ההבנה הבסיסית של עקרונות אלה משקפים התבטאויות וכתבים העוסקים בשאלות הקיום בצוותא במדינת הלאום היהודית של חרדים, דתיים, חילוניים ואתאיסטים. אחד ממאמרים אלה, שמציג זרם המחפש, ללא שום צורך או תכלית אמיתית, דרך חדשה ופורמלית להגשמת קיום זה, הוא "מהדתה ליהדתה"
2 של מיכל ברמן. בכותרת המשנה למאמר נכתב: "המקצוע 'תרבות יהודית-ישראלית' מאפשר לתלמידים לעמוד מול המפלגות הדתיות ולדבר על יהדות מתוך ידיעה ושייכות, לא מתחושת נחיתות". קריאת המאמר בשלמותו מבהירה שהכותרת הנ"ל היא הצגה מלאכותית של הבעיה וגם של פתרון כביכול. שכן, אינך משנה מהותם של דברים רק על-ידי כך שאתה משנה את שמם.
יהדות היא יסוד וסיבת הקיום שלנו כאן ומי שכופר בכך נמצא במקום הלא נכון או אינו יודע מדוע הגיע לכאן; ואני אומר זאת כחילוני. בפועל, המושג "הדתה" מיוחס, לרוב בטעות אבל לא אחת אף בזדון, להנחלת המורשת הלאומית דתית כחילונית.
ראינו שישראליות איננה מהות חדשה, אלא יצירת ההוויה המקומית שלנו כאן, בזכות החיים היהודיים המשותפים. יצירה זו שואבת מהמקורות היהודיים העתיקים והמגוונים, בשילוב עם כורח צווי-השעה ועם ההתפתחויות הטכנולוגיות והמושגיות של העידן החדש. מאבק כוחני להשלטת דרך אחת על אחרות תוך פסילתן של אלו - הוא מאבק פסול. הדרך הנכונה היא שכנוע בדרך הדוגמה האישית והדיאלוג האינטלקטואלי. דחיקת רגלי האחר בטענה "אני צודק" או "דרכי ראויה יותר" הם ניסיונות התנשאות שאינם מהווים פתרון אלא דרכים לליבוי מחלוקות.
גיוון דרכים, במיוחד בדמוקרטיה, הוא כורח המציאות בחברה פלורליסטית, ובוודאי במדינה יהודית. אם אינך יהודי אינך זקוק כלל ועיקר לסרח העודף המורכב שמעטה עליך השיוך הלאומי הזה.
השילוב הוא "מלאכת מחשבת" אנושית, שאיננה אפשרית אלא על-יסוד הצירוף השלם שלהם. שילוב נבנה נדבך על נדבך במהלך חיי היום-יום, על-רקע ההתמודדויות שאלה מזמנים לכולנו כפרטים וכקולקטיב. אינך מושפע מדברים - חדשים כישנים - אם אינך לומד ומפנים אותם, עושה בהם שימוש ו"מתחכך" באחרים שדרכם אינה זהה לשלך. בכדי שזו תהיה המציאות, אין צורך במכניזמים מלאכותיים או שמות מפוצצים להוויה החדשה ההולכת ונוצרת. היא שרירה וקיימת ללא המלאכותיות והשם הראוי לה ביותר, לטעמי, הוא:
יהדות בעת החדשה של העם היהודי הריבוני במדינת ישראל.
יהודי שאינו חי אותה, אינו משפיע עליה וגם לא יושפע ממנה בַמידה שתעשה אותו לחלק אורגני מחוויה לאומית קולקטיבית זו.
זו משימת-יסוד של מדינת ישראל ולא נטל.
כשם שבעבר נוצרו פערים בין עדות יהודיות בפזורות שונות, בגלל הניתוק ביניהן והמציאות השונה של החיים היום-יומיים, סינרגיה לאומית יהודית המתהווה כאן, חייבת להיות משותפת לכלל היהודים בישראל. הואיל ומציאות זו שונה מהמציאות היהודית בפזורה, אין שום ודאות שתחול על פזורה זו שאיננה חלק אינטגרלי ושלם מהמסע המקומי, אלא אם תחליט להצטרף אליו - זו דרך הטבע. לא במקרה גרסה הציונות האמיתית (להבדיל מהציונות הדקלרטיבית המאפיינת רבות מהעדות היהודיות בתפוצות גם כיום) ש
ציונות היא השתתפות פעילה בחיים יהודיים במדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. העובדה שיהודים בעולם מסרבים או מתעצלים להיות חלק אינטגרלי מההתחדשות הקולקטיבית בארץ ישראל ובתנאים הקיימים רק בה, אינה סיבה לוותר על הייחוד שלנו. בניית ייחוד זה איננו הדתה ומרד מיותר אינו אלא מלחמת דון-קישוט.
