עידן יוסף בסדרה על מד"א והשבת במחלקה ראשונה ("תסבוכת השבת של מד"א" ו-"הקו האדום של מד"א - חששות הרבנים והשתקת העיתונים")[ראו ידיעה משמאל] מעלה סוגיה מאוד מעניינת שלה ענין ציבורי: האם גוף "ציבורי" יכול לפעול בהצלחה ללא חילול השבת.
מדוע הדבר חשוב? הלא רבים ביננו חילוניים, נוסעים בשבת, יוצאים לאכול, מדברים בטלפון, מסתכלים בטלוויזיה, משתמשים בטלפון החכם וכו׳, והכל בשבת. עבור ישראלי חילוני אין זה חילול שבת, כי אם מהותו של יום המנוחה שלנו. רבים מאתנו נהנים במשחקי כדור רגל או ממנגל בשבת. לעומתנו, הדתיים נמנעים מלעשות כל מלאכה, וכאן מגיעים אנו לפרושה של המילה "מלאכה" בזמנים מודרנים (מתג חשמל - האם זו מלאכה?). לנו הדבר נראה משונה, להם אמיתי ונדרש. ובכל זאת מצליחים אנו לחיות ביחד, גוונים שונים של אותו עם יהודי בארצו.
כיחידים חיים אנו את חיינו, אך גופים ציבוריים חייבים להקפיד על מידות מחמירות בהרבה. לדוגמה, בבתי מלון או ברשתות השיווק הגדולות בארץ לא יוגש חזיר או סרטנים. ביום כיפורים מועדונים ובתי קולנוע סגורים לפי חוק, וכיו"ב.
טוב שגופים רשמיים וציבוריים נשמרים משנה תוקף שלא להתנהג "דווקא" ולכבד את השבת או יום טוב או את המאפיינים העיקריים שלנו כעם יהודי בארצו. ירצה אולי מישהו לשאול את אל על מדוע משרדיהם בעולם פתוחים ביום האחרון של פסח. אולי מן הראוי שראשי אל על יפתחו את התנ"ך שוודאי נמצא על מדף זה או אחר ויקראו. מה בוער עד כדי כך שדווקא יום זה צריך להיות יום חול, יום עבודה - יפסידו כמה כרטיסים לטובת טורקיש אירליינס?!?
לפעמים אין הבעיה בעצם המעשה כי אם ברושם שנוצר כלפי חוץ. הנה דוגמה מנסיון אישי: בעבודה עם הנוצרים, חשוב מאוד שלא ניצור רושם שאנחנו מזלזלים בשבת שלנו. אם נענה לאימיילים או שיחות טלפון בשבת, אנחנו משדרים שדר מוטעה, שיום השבת אינו יום המנוחה שלנו. עבור הנוצרים אנחנו ילדי האלוהים, נציגיו עלי האדמה. כך שאם אנחנו גונבים או קולניים, כוחניים או גסי רוח, הכל משקף את האלוהים שלנו. ואם אנחנו לא מכבדים את השבת, היום בו בחר האלוהים לנוח, מדוע שהם יכבדו אותנו?
לפיכך, מקפיד אני מאוד שלא לענות לטלפון או לשלוח אימיילים בשבת לנוצרים. וזאת מחילוני-יהודי-ישראלי.
בוחן עידן יוסף את מערך הדוברות של מגן דוד אדום ופעילותו בשבתות. דוברות היא דוגמה מעולה. אין שום הצדקה לדברר במהלך השבת. דוברות אינה בגדר פיקוח נפש, ויפה ילמדו הדוברים שהעולם לא יתהפך וגם לא יחרב אם הודעותיהם תצאנה אחרי צאת השבת (מבין ויודע אני שהיום קשה להסתדר בלי הטלפון החכם ביד אפילו לכמה דקות, ויש מכורים ההולכים לשרותים עם הטלפון. בארץ כל כך הרבה דוברים, ששכחו האנשים איך להביע דעה ועמדה בכוחות עצמם, ונזקקים הם לדוברים שחושבים שהם יודעים טוב יותר מכולם).
אם יצטרך דובר צה"ל לצאת בהודעה לקהל הרחב, ידע איך לעשות זאת. כבר למדנו לקח מהלך יום הכיפורים לפני ארבעים ושש שנים. אך דיברור של מד"א או גופים אחרים?
רכבת ישראל? רשות שדות התעופה? כנסת או ממשלת ישראל? אגד? אל על? כביש שש? חברת החשמל?... אין הדבר נחוץ וודאי לא ראוי.
הנה פעילות "דובר" מסוג אחר - התקשורת. אתר החדשות של ערוץ 7 מחדש את פעולתו עם צאת השבת, וכל שקרה מהלך השבת מופיע, שומו שמיים, מיד אחרי צאת השבת, במרוכז, כך שניתן להתעדכן בבת אחת בכל תהפוכות העולם משך 25 השעות הקודמות, ומסתבר שהחיים במסלולם ממשיכים, ואנו אתם.
יום אחד בשבוע, ונראה שלא ניתן להפסיק את הדברים-המאד-חשובים שאנו עושים לטובת יום מנוחה. אם עד כדי כך אנחנו לחוצים, מדוע הפך יום השישי לנספח לשבת? נבטל את יום השישי, נחזור לשישה ימי עבודה בשבוע, ואולי אז נעריך יותר את השבת.
בארה"ב רשת מזון מהיר בשם צ׳יק-פיל-א. זו רשת בבעלות נוצרית, והיא סגורה בימי ראשון (יום המנוחה לנוצרים). "אוי אבוי, כל המיליונים שהם מפסידים"! יזעק מי שיזעק (שקולי-בעלי-המניות בימינו). האם כתוצאה מכך הרשת מפסידה? נהפוך הוא - העסקים משגשגים, הרווחים אדירים והקהל מעריך ומכבד את העובדה שהרשת נאמנה למורשתה ולאמונתה ומכבדת את יום המנוחה שלה. אם כך היא מתנהגת כלפי דבר כה "ארטילאי", ניתן להניח שעל כמה וכמה היא מקפידה בעניינים יותר גשמיים! מסתבר שאלוהים מחכך ידיו בהנאה, שהנה אנשים המאמינים ועושים, ומברך הוא את פועלם ומחזק את נחישותם לחיות לפי אמונתם.
מדווח עידן יוסף על תגובת מד"א כמו גם על תגובות הרבנים. למד"א, כמו לאל על, אחריות ציבורית: למד"א לפי הסדרים בארץ, לאל על שכן החברה מייצגת את המדינה בעולם. במקרה דנן, מן הראוי שהן הרבנים והן במד"א יתייחסו לסוגיה בכובד ראש. שני הצדדים צריכים לרצות להגיע להבנה המוסכמת על כולם, וכבוד הדוברים במקומם מונח, גם אם לא ישלחו הודעות טקסט בשבת למעט במקרים חריגים ביותר. גם לתקשורת תפקיד לא מבוטל - לגשר בין שני הצדדים, להעלות נקודות רלוונטיות ולודא שהציבור שותף בשיח. התקשורת היא לא האויב, גם לא הרבנים להם אכפת, רק שמד"א מרגישים מותקפים.
במד"א שררה וכוח ושיקולים זרים למכביר. זוכרים אתם את הטיפול בנפגעים? בפיגוע טרור, לפי הנחיות מד"א אין הבדל בין המחבל הפוגע לבין הנפגעים. הפצוע הקריטי יותר יטופל ראשון. כך לפי מד"א. יצא ויתכן שהפוגע יטופל לפני אלו בהם פגע. איפה נשמע דבר כזה? בארץ חלם כמובן! זו אינה תאוריה כי אם הנחיות מעשיות מאד. עכשיו, שאל את עצמך: אם אמך, אשתך, אחותך או בתך הייתה נאנסת ח"ח, והאנס היה זוכה לטיפול לפני הנאנסת, הרי שהיא נאנסה פעמיים - פעם באקט הכוחני עצמו, ופעם שכן האנס זכה לטיפול לפניה בעוד היא מוטלת זבת דם בצד, "בעדיפות שניה".
גם בעניין הטריאג׳ (מיון ראשוני וטיפול בשטח) יש לדון (ויש רבים שמאמינים שאין במה לדון). אך במד"א העדיפו לתקוף את השואלים והתוהים, שכן הם האויבים ולא אותם מחבלים. במד"א יפי נפש, ולא יתנו לימנים-קיצוניים להסב את תשומת הלב מחובתם הרפואית המקודשת. כך גם עתה, במד"א לא יאפשרו לחרדים-קיצוניים המנסים לכפות עצמם על כולנו להכתיב איזה הודעות יוציא מערך הדוברות ומתי. כמה חבל, כי השבת חשובה לנו - אמורה להיות חשובה לכולנו - והדוברות לא כל כך. האם העלנו את הדוברות והיחצ"נות למדרגה העולה בחשיבותה על השבת?
מד"א שזוכה לכספי תרומות רבים (בשמונה ולעיתים תשע ספרות כאן בארה"ב), רגיש מאד. לפיכך אין פלא שהגוף מפעיל לחצים אדירים (ראה פרטים בסדרתו של יוסף) להתחמק מאחריות ומשיח ציבורי. שיח בונה ולא מתלהם, בסוגיות שיפה שנסב עליהן את הדעת. אין מד"א יחיד בגישה זו. איומים בתביעות (נגד חופש העיתונות), ביטול פרסומים ושאר לחצים הם דבר שכיח. מחד דורשים אנו חופש-זה וחופש-אחר, אך אנו כה רגישים, כה עדינים, שממהרים אנו למנוע אותם מכל אחד אחר. הקונסוליה הישראלית בחוף המערבי, לדוגמה, מחרימה כל עיתונאי שלא ידווח עליה בצורה חיובית ואוהדת. שכחו שם שהעיתונות לא כפופה להגיגי הלב של ביורוקרטים ושאר פקידונים, ואפילו לא נבחרי ציבור. נהפוך הוא. ארגון Stand With Us הנלחם נגד השמצת ישראל בקמפוסים ושאר עלילות דם, הפעיל את כל כוחו למנוע הופעת תמונה של העומדת בראש הארגון לצד כתבה פחות אוהדת (אך מאוד מציאותית) על איסוף (ובזבוז) כספים. כה רגישים שם שמא אחד התורמים הגדולים יעלב. הם אפילו איימו, בדיוק כמו שאויבינו מאיימים עלינו. מעניין שלמדו את מה שהם לא אוהבים והפעילו אותו הדבר בדיוק.
מד"א אולי אינו יוצא דופן, אך ישנם דברים שכשהם קורים אצלנו, אנחנו נוהגים לטאטא אותם מתחת לשטיח. לדוגמה, השאלה האם מד"א נותנת מענה "מעבר לקו הירוק", וֹהאם המענה זהה לזה בתוך "הקו הירוק". היו זמנים כמובן זו הייתה סוגיה שנדונה הייתה ברבים, ומד"א גם אז הפעיל לחצים וטען "כך" ו"לא כך" וגם "אחרת" באותה נשימה. עברו חודשים או אפילו מספר שנים, וקם גוף אחר, גדול בהרבה, ואמר "אנחנו לא נאפשר לפרסם דירות להשכרה באתר שלנו, אם מדובר בשטחי יו"ש". קמה צעקה בינלאומית שחברת Airbnb היא גוף אנטישמי. הם אנטישמיים ומד"א (או גופים אחרים בארץ) יהודים-נאמנים???
נסכם: גוף ציבורי, אחראי, יתן דעתו לסוגיות כמו סדר טיפול בפצועים בארועי טרור, דיברור בשבת, מתן מענה מעבר ל"קו הירוק" (קרי בשטחים הכבושים-כבושים), ולא יאיים, יעלם או יתבייש. קחו אחריות לידכם - היו גאים במעשיכם. אם צריכים אתם להתבייש, להעלם או לאיים, ודאי יש מקום לתיקון.
פרות קדושות - משוחות בכסף
לפני מספר ימים נפטר הרב יחיאל אקשטיין שמפעל חייו היה לקשר בין נוצרים מאמינים תומכי ישראל לבין מפעלים בארץ. הרב אקשטיין גייס תרומות בכאלף וחמש מאות מיליון דולר (1.5 מילארד דולר). שנים רבות, עוד לפני הטלפון החכם, הרב הוציא מדי שנה עשרות מיליוני דולרים לדיורור ישיר, פניות טלפוניות ופרסום לגיוס כמאה מיליון דולר. עם שינוי הרגלי הצריכה, שונו גם דרכי הפרסום. עד היום מקבל אני אימיילים אינספור מארגון הרב עם תמונות של נשים בארופה המזרחית (ניצולות שואה) וילדים (בישראל) רעבים ללחם. קשה שלא להתרגש מול תמונות אלו, והכסף זורם בכוח אדיר.
מה נעשה בכסף? הרב אקשטיין וארגונו הם הקרואים הברוכים ביותר בכל מקום בארץ, כסף כה רב הוא העביר למטרות מגוונות ביותר. אך אליה וקוץ בה, סכום לא מבוטל מהסך מגיע מנוצרים המנסים לנצר אותנו כמו גם מיהודים-משיחיים המאמינים בישו (אך מסרבים לקרוא לעצמם נוצרים). על יהודים דתיים בארץ חל איסור לקבל מתת כסף זו. אך הכסף מסנוור ומפתה יותר מפרות עץ הדעת שבגן העדן, וכך יש למצוא דרך להכשיר את החזיר המונח לפנינו. איך עושים זאת? מלבישים אותו בבגד ריקוד בלט בצבע ורוד או לבן. ואיך עושים זאת עם הכסף של ארגונו של הרב אקשטיין? מקבלים אותו דרך הסוכנות היהודית. ראו את הראש היהודי הממציא לנו פטנטים - הכל אפשרי, אם רק רוצים!
בארצות הברית, כשרוצים להעביר הטל מס מיוחד, מנסחים זאת כך: "עבור הילדים" או "הכבאים" (פעם היו גם שוטרים, אך הם הפכו לאויבי הציבור מהלך נשיאותו של אובמה). מילות קסמים הן אלו, והבוחר (שבד"כ אינו טפש כלל ועיקר) נופל מיד בפח - נלכד ברשת הקורים, וידיו ורגליו נדבקות בצוף הכוזב הניגר בלי יכולת לזוז. כל פעם שאני רואה את מילות הקסמים האלו, ולצידן תקציבים של מאות מיליוני דולרים, אני יודע מיד להצביע נגד. בתי ספר - לא רק המבנים מטים לנפול, כי אם התלמידים נכשלים - אך הכסף זורם, כי "הילדים" זקוקים לכך!
בימים אלו כשקר בחוץ (הכל יחסי כמובן, 15 מעלות צלזיוס ביום לעומת 15 מעלות פרנהייט מתחת לאפס = מינוס 26 מעלות צלזיוס בחלקים אחרים), לב כולנו נכמר על חסרי הבית. אלו אותם חסרי הבית שמציפים כל פינה וכל חלקה בעיר, ושראש העיר נלחם בתופעה בכל כוחו. הוא כבר גייס והוציא (יש אומרים זרק) חצי מילארד לתת מענה, אך מספר חסרי הבית הולך וגדל, והכסף - כבר הוצא.
חסרי הבית סובלים, קופאים, חלקם מתים, אך הנה צמחה לה ביורוקרטיה של ארגונים ואנשים, וכולם מקבלים משכורות והטבות, מנוחות מהלך יום העבודה וימי מחלה וחופשה, שעות נוספות ועוד כהנה וכהנה. צמיחה במקביל - הן מספר חסרי הבית והן מספר הביורוקרטים העובדים לתת מענה נאות. איזו תופעה מוזרה.
לא רק בטיפול בחסר הבית. את אותו הדבר ניתן למצוא גם בוועדת התביעות האמונה על חלוקת כספי הגרמנים לניצולי השואה. השחיתות שהייתה שם ידועה. אך גם ללא שחיתות, יושבים להם פקידונים שזה לא כספם, אך הם הנהנים, וכשמעז לפנות למשרדם ניצול שואה, שבעת מדורי גהנום אותו ניצול צריך לעבור. שרד פעם, אולי ישרוד גם מחוסר האכפתיות של ועידת התביעות.
חצופים הם שם, ותוקפניים עד מאד. הכסף - אמור להיות לניצולים. אך כשמנגד מגן פקידון בחרוף נפש על מקום עבודתו, התהפכו היוצרות ומי שאמור לשרת את ניצולי השואה חושב שהוא אדון העולם והניצול סמרטוט לרגליו. ניחא, ימותו להם הניצולים בשנים הקרובות, ואז יפסק כאב הראש. הכסף יספיק לשנים רבות נוספות.
פרה קצת פחות קדושה מאותם ניצולים היא האוניברסיטאות ובתי החולים בארץ. הארגונים האוספים להם כספים בארה"ב קיימים מזה עשרות שנים רבות ולחלקם עתודות כספיות אדירות. זקוקים הם להן, שכן הם מוציאים עשרות מיליוני דולרים מדי שנה עבור משכורות, הטבות, ארועים, נסיעות ארצה, כנסים וכו׳. הכל למעט המטרה לשמה נוסדו - העברת הכסף במלואו (ככל הניתן) ליעדו - אותה אוניברסיטה, אותו בית חולים.
ישנו גם גוף השדולה למען ישראל בוושינגטון הבירה. גם גוף זה משופע בכסף, ובשנים האחרונות עדים אנו לכשלון אחרי כשלון שלו. אך הכשלון הגדול ביותר הוא תוצאה ישירה של שכרון הכוח והגדלות של הארגון. רוצה הוא להכתיב לתקשורת מה להגיד ומתי (האם זה נשמע מוכר? מד"א אולי?) ולכולנו מה מותר לנו לחשוב ואיך להתנהג, עד שקם גוף מתחרה ואמר - אתם לא מייצגים אותנו! שם הארגון ג׳יי סטריט, ואייפאק פשוט לא מצליח להתמודד אתו. אם זה לא מספיק, חוסר שביעות רצון פשטה עכשיו גם לתורמים הגדולים, ושלדון אידלסון העביר את תמיכתו לגוף אחר.
בקרב הקהילה היהודית, ישנה פרה קדושה יותר מכולן. פעם הייתה זאת "מדינת ישראל", אך זו איבדה מזוהרה, וכבר אינה חשובה כבעבר. לעומת זאת צה"ל עדיין נהנה מהילה מאוד מיוחדת. "חברי צה"ל" הוא גוף בארה"ב המגייס מדי שנה עשרות רבות של מיליוני דולרים (בשמונה ספרות, ואולי לעיתים אפילו מעבר לרף תשע הספרות). אין זה מונע מגופים שונים לבוא בצורה פרטית - בין אם זה חיל-האוויר או השייטת (ובארץ יזמים צעירים - בחורים העוברים בשוק וטוענים שהם "חיילי גולני" ומבקשים סיגריות וכסף). איזו תעשיה נפלאה, כמה כסף זורם, והס מלהגיד מילה - כבוד צה"ל על המאזניים!
המעניין הוא כמובן יש נהלים ופקודות, אך קל להתעלם מאלו. מי הראשונים המתעלמים - בצה"ל גופו. כך יוצא שבצה"ל נערכות חגיגות פרטיות לילדי תורמים כבדים, שטיפת מוח (לא רק משמאל כי אם גם מימין) היא דבר שכיח (ראה את ביתם של זוג פילנתרופי בעיר העתיקה שם מגיעים חיילים לארוחות שבת ומרוב תעודות הוקרה צריך מחסן מיוחד לאחסנן) ובה זרם הדתה מובהק, זרים נכנסים למחנות צה"ל (ומצלמים, ללא כל כוונה רעה, לוחמים ואמצעי לחימה מסווגים), הברית החדשה ושאר ספרים מגיעים בספריות ניידות, וכל דיכפין מרגיש בעל בית ביחידה מסוימת תודות לשנורר.
מדוע זה גרוע? עד כמה זה גרוע? נכנס צה"ל כניסה קרקעית לעזה. תוך דקות ספורות מוקמים אתרים על כל הזוועות שאנו מבצעים, לכאורה (תמונות ילדים מתים מסוריה, קריקטורות, ...). כך החמאס - מוכן, מאורגן, מתוזמן. מה עושים מנגד הצנחנים ושאר הלוחמים בידיעת מפקדיהם ובהשתתפותם הפעילה? אלו עסוקים בשנורר בארץ ובעולם: "נכנסים לעזה. בחוץ קר. חייבים להצטייד במעילים ובנעלי טיפוס הרים. הנה רשימת ציוד נדרש עם עלויות. הנה מספרי הטלפון של המפקדים ביחידה. עזרתכם נחוצה עכשיו"!
זוכר אני ויכוח עז ביני לבין אב של בחור אמריקני שהתנדב לצה"ל והיה בצנחנים באותו זמן. האב אומר "קר" ואני עונה "אני על גבול עזה, חם ונעים בחוץ עכשיו." האב אומר "חסר להם ציוד" ואני שואל "בשביל מה צריך נעלי טיפוס הרים, ולא סתם, רק מסוג מאוד ידוע?" כך המשכנו הלוך ושוב, עד שהאב התאכזב שלא אתן כסף ומאז אינו מדבר איתי (למרות שעבדנו שנים יחדיו לפני כן). פשוט לא הבנתי, ועל כך חייב אני להענש. רק במקרה הייתי שם בגבול, שעות לפני הכניסה הקרקעית.
סגן מפקד אוגדת המילואים האחראית על האזור נקט בדרך אחרת. הוא לא ביקש כסף ישירות (בעבר נתנו כסף למלגות לחיילי מילואים). הוא הפנה חברים אחרים שביקשו את הכסף. התמרדתי. עד לאן הדרדרנו? עשרים אלף חיילת וחייל תחת פיקודו, והנה הוא עוסק בשנור (הושטת היד לנדבות). אם חסר ציוד - האם סגן מפקד אוגדה בצה"ל לא יכול לעלות בסולם צמרת הפיקוד עד שינתן מענה נאה? האם המפקדים בימינו חסרי תושיה או אלתור, ויודעים הם רק לבקש כסף? ואם המצב כה גרוע, אל תרחיקו לכת לארה"ב של אמריקה ותגידו ליהודים טובים "זו חובתכם! אתם לא חיים בארץ. אתם לא שולחים את ילדיכם לצה"ל. אתם לא חיים בפחד. אתם לא משרתים במילואים. יהיה זה שווה ערך של המילואים עבורכם". פנו לגורמים המוסמכים - אולי האלוף מיל. בריל יוסיף זאת לדוח שלו בו כלל הצמרת הפיקודית של צה"ל מזלזלת ואותו היא מבטלת?
המכנה המשותף בכל הפרות הקדושות בהן נגעתי עד כה הוא הכסף המסנוור עיני אנוש. כך הוא עם צה"ל - צבא פרוץ לכל מי שידו משגת לתת, צבא המגדל דור שלם של לוחמים וקצינים זוטרים לא על הסתפקות במועט, אילתור וחדשנות, כי אם בהתמחות בהושטת יד, וכל המרבה הרי זה משובח. כך הוא עם ניצולי השואה - רחמנים בני רחמנים אנחנו, אך הניצולים יכולים למות בחוסר כל (בושה וחרפה ברמה לאומית), והאמונים על הטיפול בהם פשוט מנותקים (זוכר אני ויכוח עם
נתן שרנסקי בנושא). וכך בוודאי הוא בארגונו של הרב יחיאל אקשטיין ז"ל.
קשה, קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בקסמו המסנוור של הכסף. אך אם נמצא זאת בלבנו, הרי שנצא נשכרים פי הרבה מונים - במהות ולא בחיצוניות.
