קבוצות איסלאמיות קיצוניות, שחקנים זרים והרשות הפלשתינית מאיצים את חתרנותם נגד ריבונותה של ישראל במזרחירושלים. חתרנות זו כוללת פעולות סמויות וגלויות, חוקיות ובלתי-חוקיות, רעיוניות וממשיות, בתחומי הפעילות האזרחיים והביטחוניים כאחד.
ממשלת ישראל הבאה צריכה לפעול בזריזות כדי לחזור ולכונן את אחיזתה בעיר. על-פי תיאורו המפחיד להפליא של ד"ר דוד קורן, ממכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, עושי הצרות הזרים הופכים להיות יותר ויותר חצופים ונוכחותם מורגשת בכל מקום. יש להם עניין מועט ביותר בשיפור חייהם של ערביי ירושלים, ובעיקר הם שואפים לקעקע את הניהול הישראלי של העיר. כמה מהשחקנים הרעים האלה דואגים גם להזרים מסרים התומכים בטרור נגד ישראל ונגד יהודים.
קורן מזהיר, כי ל"חזב א-תחריר" (
מפלגת השחרור האיסלאמית), המצדדת בהקמתה של חליפות איסלאמית גלובלית, יש תאים רדומים ותאים פעילים בעיר. היא מנהלת "משמרות צניעות" ברחבי מזרח ירושלים, כדי לכפות על תושביה ציות לחוקי האיסלאם, כולל איסור על שתיית אלכוהול, ובודקת את ההתחברויות בין גברים לנשים.
טורקיה והאיחוד האירופי
לא פחות מזעזעת מכך היא ההתערבות המרושעת הגוברת במזרח ירושלים מצד טורקיה האיסלאמיסטית בהנהגתו של רג'פ טאיפ
ארדואן. ראש לשכתו לשעבר של ארדואן מפקח באופן אישי על רוב פעילות זו, הכוללת נסיעות של צעירים לוועידות איסלאם קיצוני בטורקיה, והסעת כנופיות של גברים ונשים באוטובוסים לירושלים כדי להציק למבקרים היהודים בהר-הבית.
כמו-כן, ישנו מימון טורקי בולט לחידושם של מוסדות מוסלמיים בעיר, מתנות בחגים, ארגוני נשים, אירועי פנאי ותרבות, פעילויות לצעירים, לצד פעילות ברשתות החברתיות שמהללת טרוריסטים וקוראת במפורש להתנגדות אלימה לישראל. כתוצאה מכך מונפים דגלי טורקיה ברחבי מזרח ירושלים, ובאופן בולט גם על הר-הבית; עד כדי כך שערב הסעודית וירדן התלוננו בפני ישראל (ואף הזהירו אותה) לגבי החדירה הטורקית לירושלים, לדברי קורן.
האיחוד האירופי חותר באופן פעיל תחת ריבונות ישראל בעיר, באמצעות מימונם של ארגונים לא-ממשלתיים בשמאל הקיצוני הישראלי וקבוצות פלשתיניות המסונפות לרשות הפלשתינית; באמצעות בניית פרויקטים פיזיים במזרח ירושלים כחלופה לישראל; באמצעות ניהול מאבקיהם הפוליטיים של ערביי ירושלים לגבי זכויות בנייה, ועוד. האיחוד האירופי גם מנהל מסע הסברה לפתיחתה מחדש של לשכת המסחר הפלשתינית, שנסגרה על-ידי ישראל, והפעלתה כזרוע העסקית של הרשות הפלשתינית בירושלים.
פתח, חמאס, החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, החזית העממית לשחרור פלשתין ואפילו הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שהוצא אל מחוץ לחוק - כולם פעילים כעת יותר מאי-פעם במזרח ירושלים, ושואפים לסכל כל שיתוף פעולה בין הרשויות העירוניות של ישראל ובין ערביי ירושלים.
אלימות ולחצים של הרש"פ
סוכני הרשות הפלשתינית מפעילים לחץ כבד על הורים שלא ירשמו את ילדיהם לבתי ספר תיכוניים שתוכנית הלימודים שלהם מאפשרת הוצאת תעודת בגרות ישראלית. סוכני פתח פועלים כדי לחבל בכל פרויקט עירוני בירושלים שמטרתו להיטיב עם תושביה הערבים של העיר, כולל תשתיות ובנייה, וכן שירותי רווחה, חינוך וספורט. הרשות הפלשתינית מתייגת באופן לוחמני יוזמות עירוניות כאלו מצד ישראל כ"מזימות ציוניות" שמטרתן "לשרש את אופיה הפלשתיני" של העיר.
קורן אומר: "ככלל, הרשות הפלשתינית נוקטת פעולות אגרסיביות ואלימות, כדי למנוע מערביי ירושלים לנהוג כתושבי העיר השווים בזכויותיהם ובחובותיהם לשאר התושבים. היא שואפת למנוע מהם יחסי גומלין בריאים עם ממשלת ישראל ומוסדותיה ועם החברה הישראלית בכלל".
ניתוח ספרי התקציב של הרשות הפלשתינית מראה, שהיא מוציאה מעל 60 מיליון שקל בשנה על פעילות מעין-ממשלתית אסורה בירושלים, הכוללת מלחמות על קרקעות מול ישראל, "פיקוח" על כלי נשק, אירוח משלחות זרות, עזרה למשפחותיהם של אסירים ושל "שאהידים", ומימון מועדוני ספורט ובתי ספר.
ישראל חייבת לקחת ברצינות את האתגרים הזרים הניצבים בפני ריבונותה ושלטונה במזרח ירושלים. יש להגיב על המתקפות הזרות במתקפת נגד ישראלית. פירושו של דבר בעיקר השקעה אזרחית מאומצת בחלקה המזרחי של העיר.
מאבק בירושלים של מטה
ממשלת נתניהו היוצאת ועיריית ירושלים בניהולו של
ניר ברקת עשו צעד ראשון חיובי בעניין, כאשר העבירו תקציב של 2.1 מיליארד שקל לתוכנית-אב בת חמש שנים עבור מזרח ירושלים, לצורך תשתיות, חינוך, תכנון ובנייה, ספורט, תעסוקה, בריאות ורווחה.
זוהי הגישה הנכונה, מאחר שלדברי קורן, הפולשים הזרים פעילים בעיקר בתחומי פעילות אזרחיים ובאזורים גאוגרפיים שבהם הנוכחות והפעילות של ישראל אינן מספקות. לישראל יש אינטרס אסטרטגי להיות זו שמספקת שירותים עירוניים משופרים ונגישים לערביי ירושלים, במקום אותם שחקנים זרים. קורן: "המאבק על הריבונות בירושלים עבר מ'ירושלים של מעלה', כלומר מהפסגות המדיניות של ימי אוסלו ואנאפוליס, ל'ירושלים של מטה', דהיינו לחיי היום-יום בעיר.
"גבול השליטה והריבונות הממשי אינו נקבע בשיחות בין גורמים רמי דרג, אלא בתיחום גזרת הפעילות של פועל הניקיון העירוני, מדריך הנוער במתנ"ס השכונתי, פקח הבנייה, העובד הסוציאלי וסולל הכביש הישראלים".
מעבר לכך, אומר קורן, ישראל צריכה להתייחס לאתגרים הניצבים בפני אחיזתה במזרח ירושלים כאל סוגיה בוערת של ביטחון לאומי, ולעצב גישה משולבת ובין-משרדית, לנקוט אמצעים חריפים נגד מימון זר בלתי-חוקי, ולשפר ולאכוף בקפידה את החוק האוסר על הרשות הפלשתינית לקיים פעילות ממשלתית בירושלים.
במשך עשורים רבים התעלמו ממשלות ישראל מהמצב במזרח ירושלים, משום שההנחה הייתה שהחלקים הערביים של העיר יועברו יום אחד לשליטה ערבית. אז למה להשקיע שם ולמה לאכוף שם את החוק באופן אגרסיבי מדי? אבל
ממשלה שמרנית-לאומית שמתכוונת לשמור את העיר בשלמותה, אינה יכולה להמשיך להתייחס באותה דרך למזרח ירושלים ולערביי העיר. עליה להשקיע במזרח ירושלים ולאכוף בה את החוק - לטובת תושבי העיר הערבים והיהודים כאחד, ולהבטיח את היעד הלאומי של שמירת ירושלים המאוחדת כבירת ישראל.
