תהיות בעקבות קריאת פרשת ויקהל

הנושא המרכזי בפרשה דן באיסוף תרומות למימוש המטרה - הקמת משכן. יישום המטרה מחייב "כָּל נָדִיב לִבּוֹ יְבִיאָה אֶת תְּרוּמַת ה' - זָהָב וְכֶסֶף וּנְחוֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי..." (שמ',ל"ה,5). ובהמשך הפסוק מתבקש העם להביא דברים מאוד יקרי ערך כמו "אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן".

הכתוב מציין את הנכונות הרבה של העם לתרום, והתוצאה הייתה שנאספו תרומות מעל ומעבר לנדרש, עד שיצאה הוראה להפסיק את מבצע ההתרמה. אין ספק שערך התרומה, ערך הנתינה של הפרט לצורכי הכלל הוא ערך מאוד חיובי, שיש לברך עליו ואף חשוב להטמיע. אחד המבחנים של חברה בנכונות הפרט לתרום מעל ומעבר לצרכי הכלל.

אודה, שכל שנה, כאשר אני מגיע לפרשה זו, אני מוצא עצמי אחוז תהיות ושאלות, שאינני מוצא להן מענה משכנע. מחד-גיסא אני נלהב מנכונות העם להתגייס למען מטרה אידאית ואף נותן מעל ומעבר לנדרש. מאידך-גיסא אינני יכול שלא לשאול את השאלה מאיפה הרכוש היקר של כסף, זהב, אבנים יקרות, בדים יקרים.

כיצד עם עבדים שעבד בפרך, מררו חייו בעבודה קשה בחומר ובלבנים עד "שֶׁתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלוֹהִים מִן הָעֲבוֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלוֹהִים אֶת נַאֲקָתָם ..." (שמ',ב,23) מאיפה הבעלות על רכוש כה יקר לעם עבדים עני ומרוד, שעבר את גיהנום העבדות.

השאלה נדיבה

יותר מכל מטרידה השאלה לשם מה לעבוד את אלוהים במשכן, שיש בו הררי כסף זהב ונחושת. לתמיהה הראשונה - כיצד רכוש כה יקר יש לעם עבדים - מנסה הטקסט עצמו לענות תשובה די דחוקה. לצערי, לתמיהה השנייה - לשם מה אנחנו זקוקים למשכן מהודר בחפצי חן כה יקרים כדי להתחבר לעבודה רוחנית ערכית לא מצאתי תשובה.

לתמיהה הראשונה ישנה תשובה בהוראה, שנתן משה לבני ישראל טרם היציאה ממצרים למדבר בפרק י"ב פסוק 35: "שָׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב...". קשה לקבל את התשובה שאותם מצרים, שרק אתמול עוד זרקו ילודים זכרים ליאור, העבידו את הוריהם בכל עבודה מפרכת, הם לפתע מגלים נכונות להשאלה כה נדיבה של כמויות אדירות של אבני חן יקרות, שמלות יפות וכן גם כמויות לא מבוטלות של כסף וזהב.

ועם התמיהה השנייה אני נשאר עד היום. מדוע יש לעבוד את בורא עולם במשכן מהודר. מדוע אחרי תקופת הנדודים מתמסרים לבניית בית מהודר. אני גורס שהריטואל הדתי חייב לאמץ ביטויי ענווה, שאינם זקוקים לזהב הנוצץ. חשובה הצניעות והענווה של המקום בו נמצא האדם מול אלוהיו.

מצערת התופעה של ההדר והפאר במקומות המהווים משכן לעבודה דתית בעיקר בחצרות של רבנים. עם כל הביקורת שיש לי על דברי יאיר גרבוז ויהושע סובול, איננו יכולים להתעלם מקיומם של חצרות רבנים, שעלו על שרטון הפאר, ומה שיותר מפואר ומה שיותר נוצץ.