תגידו, יכול להיות שכל המהומה סביב הבחירות מיותרת? שלא ממש משנה את מי נבחר בעוד חמישה שבועות, כי השלטון האמיתי מצוי במקומות אחרים לגמרי? שחברי הכנסת והשרים בכל מקרה יהיו כפופים לפקידיהם וליועציהם המשפטיים? משום שזהו הרושם הברור המתקבל משני פסקי דין שפרסם היום (יום 4.3.19) בג"ץ. ולצידו התפרסם עוד פסק דין, המגלה שיש מקרים שבהם אפילו חוות הדעת המקצועית עשויה להידחק - אם שופט חושב אחרת.
פסק הדין הראשון, אותו הוביל
עוזי פוגלמן, הורה לשר
משה כחלון להעלות ב-3.4% את מחירי מוצרי החלב שבפיקוח, כפי שקבעה ועדת המחירים. כחלון סבר אחרת. הוא רצה להימנע מהעלאת מחירים שכזו, אשר תפגע בעיקר בשכבות החלשות. וזה לא היה קשור לבחירות; זוהי עמדתו מזה שנה. כחלון ניסה להוביל רפורמה שתמנע את הצורך בהתייקרות, ואז הוקדמו הבחירות ולא ניתן היה לסיים את החקיקה.
היועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט, סבר שבמצב הזה - אין מנוס מאימוץ ההחלטה המקצועית. הוא הואיל בטובו להודיע לבג"ץ שכחלון חושב אחרת, אבל השר לא קיבל אפילו את ההזדמנות להביע את עמדתו. ברור שהוא גם לא קיבל אישור להיות מיוצג בידי עורך דין מטעמו. את האישור הזה יכול לתת רק היועץ המשפטי, כדי שניתן יהיה לסתור את עמדתו ואולי לשכנע את השופטים לפסוק נגדה. נו, אז מישהו באמת חושב שהוא יתן אישור כזה?
פסק הדין השני, אותו הוביל
ניל הנדל, הורה לשר
אופיר אקוניס לדון מחדש במועמדותה של פרופ' יעל אמיתי למועצת הנגידים של קרן ישראל-גרמניה לפיתוח ומחקר מדעי. הדרג המקצועי במשרד המדע (הסמנכ"ל) המליץ על אמיתי, אך אקוניס סירב לקבל את ההמלצה, משום שבשנת 2002 חתמה אמיתי על עצומה שתמכה בסרבנות לשירות ביהודה ושומרון.
הנדל הוקיע את הסרבנות, אמר שמדובר בשיקול לגיטימי של אקוניס - אבל אז פסל אותו. הסיבה: אקוניס טען שמעשיה של אמיתי היו עבירה פלילית, בעוד מנדלבליט לא חשב כך. כאן ההיגיון ברור: השר אינו הממונה על אכיפת החוק, ואם רשויות האכיפה סבורות שמשהו איננו מהווה עבירה - הוא אינו יכול לקבוע אחרת. אבל הכל התחיל מכך שהדרג המקצועי המליץ על אמיתי, ונקודת המוצא של בג"ץ היא, שהדרג המדיני צריך סיבות טובות מאוד כדי לסטות מהמלצה שכזאת. אה, כן, ואקוניס שוב לא קיבל את הזכות לייצוג נפרד; רק בהוראת השופטים הוא לפחות יכול היה להופיע בפניהם אישית ולהסביר את עמדתו.
הזכות שיש לרוצח המונים
אז מה היה לנו עד עכשיו? שני מקרים בהם השרים הנבחרים מתנגדים משיקוליהם לעמדת הדרג המקצועי, וזו נכפית עליהם בידי בית המשפט העליון. ובשני המקרים, ההתנגדות נבעה ממניעים פוליטיים לגיטימיים לחלוטין, של מי שנשלחו לכנסת ולממשלה בידי אזרחי ישראל כדי לממש את מדיניותם הפוליטית. כחלון נשלח בידי מצביעים חברתיים שאינם רוצים עליית מחירים, אקוניס נשלח בידי מצביעים ימניים שאינם רוצים לעודד סרבנות.
וכאמור, היה עוד משהו משותף: בשני המקרים נכפה על השרים ייצוג משפטי שלא שיקף את עמדותיהם. הזכות שיש לכל גנב תיקים מחד ולכל רוצח המונים מאידך - לבחור את בא-כוחו ולהנחות אותו כיצד לייצג אותו - נשללת משרי ממשלת ישראל. בשני המקרים בא השופט
אלכס שטיין - המינוי האחרון של
איילת שקד - ואמר: כאן היה צריך לתת לשרים ייצוג משלהם. ובשני המקרים קפצו עליו עמיתיו: אתה יוצא נגד פסיקה מושרשת של העליון, בסוף עוד נקבל ריבוי דעות, ואנה אנחנו באים.
ואני חשבתי לתומי, שמותר - וחובה - ששופט יביע את דעתו כמות שהיא. ואני חשבתי לתומי, שגם דעת יחיד היא לגיטימית, ושמותר לשופט - בוודאי בבית המשפט העליון - לנסות לשכנע את חבריו לשנות את ההלכה הקיימת. תזכורת: כך בדיוק שינה
יורם דנציגר את הלכת אפרופים בדיני חוזים והוביל לשינוי חקיקה נגד עמדתו הוותיקה של
אהרן ברק.
עכשיו שימו לב מה אומר השופט
ג'ורג' קרא נגד עמדתו של שטיין בנושא אמיתי: "ראוי להזכיר את דברי הנשיאה מ' נאור שהזהירה מסטייה מהלכה קיימת של בית משפט זה 'פן נהפוך מבית משפט לבית שופטים'. ראו גם את דברי השופטת א' חיות שחזרה על הדברים בבחינת קל וחומר 'כאשר מדובר בפסקי דין שניתנו על-ידי חמישה משופטי בית המשפט הזה אך לפני חודשים ספורים". שתי האמירות באו כנגד אותם שופטים בעליון הסבורים, שיש לדון מחדש בהיתר להריסת בתי מחבלים. ואתם יודעים מי נמנה עליהם? ג'ורג' קרא.
"הבעתי את דעתי כי השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חרום) [המאפשרת את הרס הבתים] מעורר קשיים בתחומי המשפט הפנימי והבינלאומי, שלא זכו לליבון ולדיון מעמיק בפסיקה, וכי יש מקום לשוב ולעיין בשאלות אלה בהרכב מורחב. מדעתי זו לא שיניתי", כתב קרא בחודש שעבר, כאשר התנגד להרס ביתו של המחבל שרצח את ארי פולד. אז קטונתי מלהבין: מותר לשופט להביע דעה שונה מההלכה המקובלת, או אסור לו? או שמא זה תלוי בסוגיה ובעמדתו הפוליטית?
צה"ל אומר שזה מרתיע
מה שמוביל אותנו לפסק הדין השלישי שפרסם היום בג"ץ, בו התיר להרוס את ביתו של המחבל עאצם ברגותי, שרצח את העובר עמיעד ישראל איש-רן ואת החיילים יובל מור-יוסף ו
יוסף כהן. כאן ראו הנדל ושטיין עין בעין ודחו את עתירת המשפחה. אבל לשופט
מני מזוז הייתה דעה שונה - וכמו קרא, גם הוא עקבי בהתנגדותו להרס בתי מחבלים. גם הוא חושב שצריך לדון בנושא שוב בהרכב מורחב (ואיננו חושש משינוי ההלכה הפסוקה).
ההתנגדות של מזוז הפעם נבעה מכך שההריסה תפגע בחפים מפשע - בני משפחתו של ברגותי. נניח בצד את השאלה, עד כמה זהו שיקול משמעותי כאשר ישראל נלחמת על קיומה נגד חיות-אדם כמו ברגותי. השאלה שלי, בהקשר בו אנו עוסקים כאן, היא אחרת: האם עמדת הדרג המקצועי אינה מספקת את מזוז? המדינה אומרת שוב ושוב, כי הרס בתים הוא גורם מרתיע. כאשר יש הרתעה, פסק בג"ץ עקרונית וגם נקודתית, ההריסה היא לגיטימית - בתנאי שהיא עומדת בעוד מספר תנאים.
ובכן, האם ההריסה מרתיעה? "אפקט ההרתעה הכללי עודנו בתוקף. החומר [הסודי] שהוגש מקיף, מלא ומאוזן, ובמובנים שונים אף מפתיע בעוצמתו", כותב הנדל. אז הדרג המקצועי - במקרה הזה, כוחות הביטחון - משוכנע שהריסת בתי מחבלים יכולה למנוע פיגועים. אז מדוע מזוז חושב שצריך להתערב בשיקול דעתו? במה צה"ל פחות נחשב מאשר ועדת המחירים או סמנכ"ל משרד המדע? בזה שלמזוז יש דעות פוליטיות/משפטיות/מוסריות אחרות? וזה אותו מזוז, שתמך בפסק הדין בנושא מחירי החלב, שכאמור התבסס על החלטת הדרג המקצועי.
כך או כך, התשובה לשאלה שבכותרת נראית ברורה: הדרג הפוליטי יכול להחליט, בתנאי שהוא עושה את מה שאומרים לו הפקידים, ובתנאי שהוא מקבל את אישורם של היועצים המשפטיים. וכך חזרנו לשאלה בה פתחנו: מי צריך את הבחירות?