תוכנית טראמפ והעיוורון של המפלגות בישראל

התוכנית העתידית של טראמפ, שבעצם איש לא יודע אם תוצג ואם, במקרה שתוצג, מה באמת היא כוללת ועוד יותר מכך: מה מידת הרלוונטיות שלה ובאיזו מידה ישראל, הפלשתינים והעולם בכלל יוכלו או ירצו להתייחס אליה ברצינות, אמורה להתפרסם מיד לאחר הבחירות. השמועות אומרות שיש בה דרישה לוויתורים, ומכל מקום: למעשים מצד ישראל, ויש אומרים, למשל הימין החדש והברית בין יורשי כהנא והבית היהודי, כי היא עומדת לקרוא להקמתה של מדינה פלשתינית בגדה המערבית וברצועת עזה.

נראה כי כל המפלגות בישראל מצפות בחרדה גדולה לתוכנית האמריקנית כאשר בעיני כולן, גם אם מסיבות אחרות, היא נראית תוכנית לא טובה. הליכוד של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים נתניהו - ולמעשה של כל הצמרת שלו - גורס ברובו שבעצם כדאי לספח את השטחים ולזרוק את עזה לים, אם אפשר. נתניהו, שבעברו ראה בערפאת ואחר-כך באבו-מאזן חברים לדרך ושלאחר מכן אף הכריז (בנאום בר-אילן שלו) שהוא בעד שתי מדינות לשני עמים, יצר לאחר-מכן וריאציה על הנושא, עת שהסביר שהוא בעד מה שנקרא "מדינה מינוס". בנט ושקד מהימין החדש ורפי פרץ, המנהיג החדש של הברית בין יורשי כהנא, הסמוטריץ' והבית היהודי, רוצים מדינה אחת שתשתרע לפחות על ישראל ועל הגדה, שבה לפלשתינים לא תהיינה זכויות פוליטיות כלשהן, מה שידוע בעולם כאפרטהייד. כנגדם, מפלגת העבודה סבורה שיש צורך לחתור לכינון מדינה פלשתינית לצד ישראל שתשתרע על-פני הגדה, או חלק ניכר בה, ועל רצועת עזה. לברית גנץ-לפיד אין כל עמדה בעניין ואם יש לה, היא מסתירה אותה, אולי כי היא לא יכולה לייצר הסכמה על-דבר סוגיית הפתרון הרצוי בין אנשים כמו עפר שלח ויועז הנדל.

יש לפחות עוד פתרון אפשרי אחד שאיש לא מדבר עליו, גם אם רבים וטובים מדברים על המציאות שממנה הוא נובע (למשל, האלוף גיורא איילנד, שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי שאומר כבר זמן רב כי הגיע הזמן להכיר בכך שבעזה חיה ובועטת יֵשׁוּת מדינתית עצמאית, הנפרדת מְהַיֵשׁוּת המיוצגת על-ידי רשות הפלשתינית): שלוש מדינות לשלושה עמים (ישראל, גדה, עזה). אבל בין אם מדברים על שתי מדינות או שלוש מדינות ובין אם מדברים על סיפוח ועל מדינה אחת - יש כמה שאלות שאיש מבין מנהיגי כל המפלגות לא שואל, משום-מה: לא את אזרחי ישראל, לא את הקהילה הבינלאומית ולא את טראמפ ומתכנני "דיל המאה" שלו.

ויש אפילו עוד פתרון אפשרי, גם אם לרגע הוא נראה דֽמְיוֹני, המבוסס על דרישת הפלשתינים להחזיר את המצב בשטחים ובעזה כפי שהיה לפני מלחמת ששת הימים. אם יש צורך להזכיר, או-אז עד יוני 1967 הגדה המערבית הייתה שייכת לירדן ורצועת עזה הייתה שייכת למצרים. מיד לאחר המלחמה רצו גם הירדנים וגם המצרים כי השטחים שנכבשו - הגדה והרצועה - יוחזרו להם, אלא שלימים, בעיקר מאז ראשית שנות השמונים, ניערו הן המצרים, והן הירדנים, את חוצנם מהטריטוריות הללו ומאז ואילך הם מסרבים לקבל מחדש אל חיקם את השטחים הללו. אבל, איש לא בדק אם בתנאים מסוימים, למשל: אבטחת מחירי מזון ברמה נאותה מבחינת המצרים, יסכימו המצרים לספח אליהם את רצועת עזה תוך, אולי, העברת תושבי הרצועה, בסיוע בינלאומי, למערבה של מצרים והפיכתה של רצועת עזה לאזור נופש ו/או תעשיה מתקדמת. באותו אופן, אולי אפשר יהיה לארגן סיוע בינלאומי לירדן בתמורה לכך שהיא תסכים לְקָבָּלָה-מחדש של הגדה והפיכתה לחלק מהממלכה הירדנית, מה שיאפשר לפרז את הגדה, שהרי אז היא תהייה רק חלק ממדינה - ולא מדינה שלמה. בנוסף, במצב כזה, לגדה המערבית יהיה מוצא לים, למשל, בעקבה, שכן היא תהייה חלק מירדן או לכל נמל אחר שלירדן יש אפשרות להגיע אליו, למשל בעירק או בסוריה.

שתי שאלות שיש להפנות למצדדי הסיפוח ופתרון המדינה האחת על כל השטח בין הים לירדן הן: (א) מה לעשות, במקרה כזה, עם רצועת עזה - האם לספח גם אותה? האם לאפשר לה להיות מדינה עצמאית? (ב) האם לרצועת עזה, במידה שלא מספחים אותה, יש הֽתָּכְנוּת של קיום? (ג) כיצד להסתדר - עם העולם ועם לפחות ממחצית מאזרחי ישראל המתנגדים לאפרטהייד - עם מצב בו הם מונעים זכויות פוליטיות מיותר משליש מהאוכלוסייה בישראל הגדולה שהם מציעים?

מכשול הרמטי

כמה שאלות נוספות יש להפנות לתומכי המתווה של שתי מדינות או של מדינה-מינוס: (א) מה יהיה טיב היחסים עם אותה מדינה, או מדינה-מינוס? למשל, האם הגבולות בין ישראל ובין המדינה הזאת יהיו פתוחים? האם המדינה הזאת תקבל את החשמל והמים שלה מישראל? האם הביוב שלה יוכל לזרום לישראל? האם ישראל תהייה פתוחה לעובדים זרים מהמדינה הזאת? (ב) האם למדינה כזאת יש בכלל הֽתָּכְנוּת כלכלית? (ג) אם רצועת עזה תהייה חלק מהמדינה הפלשתינית הזאת, כיצד אפשר יהיה לחבר את שני חלקיה של המדינה מבלי שהחיבור הזה יחצה את מדינת ישראל ויצור פרוזדור בתוך ישראל שלישראל לא תהייה ריבונות עליו? (ד) איפה יהיו מוצא הימי והמוצא היבשתי של הגדה המערבית אם בינה ובין ישראל יוקם מכשול הרמטי שיסכל כל מעבר אל ישראל מהגדה?

כפי שכולנו יודעים, אף לא אחת מהשאלות הללו נידונה על-ידי המפלגות בישראל או מנהיגיהן ובוודאי השאלות הללו לא הועלו על-ידי המפלגות לדיון ציבורי. מעניין הוא שגם איש מבין עיתונאי ישראל לא שאל את השאלות הללו, או אפילו חלק מהן, אפילו לא מנהיג אחד ואף לא הציף אותן כך שתהיינה בפני ציבור קוראיו (או קוֹרְאֶיה). כמעט ארבעים שנה אחרי כינון השלום עם מצרים וכמעט שלושים שנה אחרי השלום עם ירדן והסכמי אוסלו ואפילו דיון חלקי - שלא לדבר על דיון מקיף - לא נערך, לא ברמה הפוליטית ובוודאי שלא ברמה הציבורית, לגבי פתרון אפשרי של סוגיית השטחים - אפילו אם רק מנקודת המבט הישראלית.

כנגד זה, כל המחקרים מצביעים על כך שאין, וכלל לא תתכן, כל הֽתָּכְנוּת שהיא למדינה פלשתינית עצמאית - לא ברמה הכלכלית, לא ברמה האזרחית ולא ברמה הביטחונית; לא אם המדינה תהייה רק בגדה המערבית ובוודאי שלא אם המדינה תכיל הן את הגדה המערבית, הן את רצועת עזה. כל המחקרים קובעים בפירוש כי סיפוח הגדה - מעבר לסוגיית האפרטהייד שתיווצר או לחלופין, הפיכת ישראל למדינה דו-לאומית ולאורך זמן גם אובדן הרוב היהודי בה - ישאיר את רצועת עזה כמורסה של אסון הומניטרי וכבסיס של טרור ההולך ומתעצם. זה נכון גם אם תקומנה שתי מדינות פלשתיניות - אחת בעזה ואחת בגדה המערבית.

אם כך, מה תהייה הרלוונטיות של תוכנית טראמפ, אם אכן תהייה כזאת? למה מישהו חושב שהיא תוכל להיות בת-ביצוע? מן הסתם היא לא תהייה רלוונטית כלל! ומה הרלוונטיות של התוכניות של המפלגות השונות - אלה המציעות סיפוח? אלה המציעות מדינה פלשתינית בגדה וברצועה? גם אלה וגם אלה לא תהיינה רלוונטיות ובטח שלא בנות-ביצוע!

נראה, לאור כל הדברים הללו, שאולי כדאי להתחיל לחשוב מחדש, מחוץ לקופסה. ובמסגרת זאת, אולי כדאי לשוב ולשקול פתרון שיאפשר להשיב את הדברים למצב ששרר באשור לפני יוני 1967. כלומר, החזרת הגדה המערבית לירדן והחזרת רצועת עזה למצרים. נכון, זה מחייב הסתכלות על שני השטחים הללו - הגדה והרצועה - כעל שתי יֵשׁוּיוֹת נפרדות. וזה מחייב מאמץ בינלאומי שעיקרו מתן מענקים לממשלות ירדן ומצרים כדי שאפשר יהיה לבצע מהלך כזה. ונכון גם שפתרון כזה מעורר שאלה אמיתית באשר לסוגיית ההגדרה העצמית הפלשתינית. אבל זה ניתן לפתרון לא רק משום שהפלשתינים הם הרוב בקרב האוכלוסייה הירדנית, אלא, למשל, על-ידי שינוי המשטר בירדן והפיכתו למלוכה קונסטיטוציונית ופרלמנטרית האשמית-פלשתינית שבה הבדווים ובית המלוכה ההאשמי מחזיקים במלוכה והפלשתינים בראשות הממשלה וכנראה גם ברוב הפרלמנטרי.

אולי גם זה פתרון בלתי-אפשרי שאי-אפשר יהיה ליישמו. אבל הוא לא פחות דמיוני מכל פתרון אחר ולעומת כל הפתרונות האחרים המסתובבים בשוק הפוליטי והמדיני - הוא אולי הפתרון היחיד שמצביע על סיכוי לעתיד שיש בו הֽתָּכְנוּת. וגם אם לא, אולי הגיע הזמן שהפתרון הזה, כמו גם כל פתרון אחר, יתחיל להיות נידון ברצינות בישראל: הן במפלגות המתמודדות על השלטון, הן (מה שחשוב עוד הרבה יותר) - בקרב הציבור.