הכורדים באירן בין הפטיש לסדן

מצבו העגום של המיעוט הכורדי באירן הוא פרדוקסלי במיוחד לאור העובדה שכורדיסטן האירנית היוותה את ערש הלאומיות הכורדית על-ידי קיומה קצר המועד של רפובליקת מהבאד (ינואר-דצמבר 1946) שהעניקה לכלל הכורדים מפלגה מודרנית ראשונה, סמלים לאומיים כדגל והמנון, וכן מסגרת פוליטית שניתן לשאוף אליה. כמו-כן סובלים הכורדים באירן מ"אחרות כפולה" המבדילה אותם מהרפובליקה האיסלאמית: מבחינה דתית כ-70% מתוך כשמונה מיליון כורדים אירנים הם סונים (היתר שיעים) ומבחינה אתנית כולם מהווים לאום נפרד מהפרסים. אף על-פי כן רמת התנגדותם למשטר האיסלאמי הקיצוני נראית על פניו פחותה מזו של הכורדים במדינות האחרות.

כדי להסביר את הפרדוקסים הללו יש לנתח את עמדתם של ארבעה שחקנים ראשיים מלבד הכורדים עצמם: הרפובליקה האיסלאמית, החבל הכורדי בעירק, ממשלות עירק לדורותיהן, וארה"ב.

מלחמת חורמה של הרפובליקה האיסלאמית

עליית אייתוללה חומייני והקמת הרפובליקה האיסלאמית בפברואר 1979 התקבלה בתחילה בהתלהבות על-ידי הכורדים שהאמינו שתפתח פתח לשינוי במעמדם לאחר כשלושים שנות דיכוי על-ידי שלטון השאה. המפלגה המובילה, מפלגת כורדיסטן הדמוקרטית האירנית (KDPI), יצאה מהמחתרת ומנהיגה עבדול רחמאן קאסמלו שב מהגלות והתייצב בראשה. אך עד מהרה התברר לכורדים ולהנהגתם שהרפובליקה האיסלאמית ותהליך ההקצנה השיעית שפתחה בו מסוכנים עבורם הרבה יותר ממשטר השאה.

מלכתחילה כפר חומייני בקיומם של מיעוטים באירן בטענה שדת האיסלאם אינה מבחינה בין המיעוטים השונים. החרה החזיק אחריו הנשיא הליברלי כביכול, חסן רוחאני שהצהיר (במאי 2016) כי: "הכורדים הם אירנים ומוסלמים לפני הכול". חומייני גיבה את תורתו במעשים. כך למשל מנע מקאסמלו ליטול חלק במועצת המומחים שתפקידה היה לנסח חוקה חדשה לאירן. בתגובה הסירו הכורדים תמיכתם מהחוקה ומהמשטר החדש. בהמשך כינה חומייני את הכורדים "כופרים" וקרא לחברי ה-KDPI "לאמץ את האיסלאם", ולא – יהיו צפויים ליחס קשה מצד השלטונות.
כשביקשו הכורדים לנצל את התוהו ובוהו ששררו במדינה ופתחו בהתקוממות פרסם חומייני (ב-20 באוגוסט 1979) פסק דין הלכתי הקורא לג'יהאד כנגד המורדים. למרות זאת, ההתקוממות נמשכה לסירוגין עד קיץ 1983 ובמהלכה העלו המפלגות הכורדיות חזור והעלה את הדרישה לאוטונומיה. המשטר דחה תביעה זו בטענה שתפישה כזו איננה מופיעה בקוראן.

לאחר דיכוי המרד נקט המשטר בצעדי דיכוי למניעת התארגנות כורדית ובכללם חיסול מנהיגים. כך למשל נרצח קאסמלו בווינה (בשנת 1989) על-ידי סוכנים אירניים לאחר שפותה להשתתף בשיחות על פתרון הבעיה הכורדית. הרצח הביא להתחדשות מידית של המרד שנמשך עד שנת 1996.

בנוסף הוציא המשטר להורג בתלייה מאות צעירים כורדים שנחשדו בפעילות פוליטית (המשטר אף נוהג להוציא להורג אסירים ששהו בבית הסוהר עשר שנים ויותר). עיתוי ההוצאות להורג תלוי בהתרחשויות הפוליטיות והוא נועד לשגר מסר מאיים ומרתיע לכלל הכורדים. כך למשל הוציא המשטר להורג לא פחות מ-44 צעירים כורדים תוך שישה חודשים מהכרזת הנשיא טראמפ על הפרישה מהסכם הגרעין.
טקטיקה אחרת בה נקט המשטר הייתה הפגזת בסיסי האופוזיציה הכורדית האירנית בחבל הכורדי בעירק. הפגזות אלו נמשכו לסירוגין בשנות המרד 1989-96 כאשר בסופן הכריזו הארגונים על הפסקת אש חד-צדדית. בשנת 2004 קם ארגון כורדי אופוזיציוני חדש בשם המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן (PJAK) שפעל מתוך החבל הכורדי העירקי. ארגון זה, המסונף למעשה למפלגת הפועלים של כורדיסטןPKK) ) שבטורקיה, ביצע פעולות נגד אירן אך נאלץ להפסיק את פעילותו ב-2012 עקב לחצים כבדים מצד המשטר האירני.

במקביל שכלל המשטר את מדיניות הפרד-ומשול בין האוכלוסייה הכורדית הסונית לשיעית, תוך הענקת הטבות פוליטיות, חברתיות וכלכליות לכורדים השיעים ופגיעה במעמדם החברתי-כלכלי של הכורדים הסונים שהפכה את אזור מגוריהם בכורדיסטן לאחד האזורים הנחשלים ביותר באירן. במישור הדתי פתח המשטר בניסיונות לשיעיזציה של כורדים סונים תוך מניעת הקמתם של מסגדים סונים.

אחים יריבים: הכורדים העירקים

התסבוכת שנקלעו אליה הכורדים באירן לא פסחה על יחסיהם עם החבל הכורדי בעירק. מאז שנות הששים המאוחרות פיתחו הפלגים הכורדים בעירק תלות גדולה בממשלות אירן, הן בזו של השאה והן בזו של הרפובליקה האיסלאמית. התמיכה שקיבלו במאבקם נגד המשטר בעירק אילצה אותם לשלם אתנן לממשלות טהרן בצורת סיוע נגד אחיהם הכורדים שם.

כך קרה שמפלגת כורדיסטן הדמוקרטית בעירק (KDP) ניהלה מאבק נגד הKDPI- האירנית בהשראת הרפובליקה האיסלאמית. ל-KDP העירקית היו בסיסים ומחנות בצפון האזור הכורדי האירני השבטי בעיקרו והיא נאבקה על ההשפעה עם מקבילתה האירנית. עם פרוץ המרד הכורדי באירן ה-KDP העירקית פתחה במאבק נגד המפלגה האירנית שהגיע לשיא ב-1983 כאשר סייעה למשטר בטהרן להילחם בכורדים האירנים ולהביסם.

לאחר התמוטטות המרד הכורדי באירן מצאו מפלגות כורדיות אירניות מקלט בחבל הכורדי בעירק ואף הקימו בסיסים שם. אך ממשלת החבל לא התירה להן לפעול משטחה נגד אירן כדי לא לפגוע ביחסיה עם מדינה זו. כך נותרו הארגונים משותקים למדי: באירן הם ירדו למחתרת ובחבל הכורדי בעירק הם הפכו למטרה נייחת להפגזות אירניות אם העזו לפעול.

ממשלות עירק: משענת קנה רצוץ

אם האופוזיציה הכורדית האירנית השליכה יהבה על תמיכת הממשלה העירקית, הרי שבניגוד לאירן לא היטיבה זו לנצל את הקלף הכורדי להחלשת הממשל בטהרן. אומנם בתחילת מלחמת אירן-עירק (1980-88) ניסה סדאם חוסיין להשתמש בכורדים האירנים כקלף נגד הרפובליקה האיסלאמית, אך הסיוע שנתן להם היה דל וכך גם ההצלחה שנחל. ואכן, הוא לא שב להשתמש בקלף זה עד הפלת משטר הבעת' ב-2003. למותר לציין שאחרי עליית המשטר החדש בעירק בהובלת השיעים והיחסים הסימביוטיים שהתפתחו בינם לבין טהרן לא היה לבגדד צורך או רצון לסייע לאופוזיציה הכורדית האירנית נגד הרפובליקה האיסלאמית.

ארה"ב שומרת מרחק

בניגוד לקשרים ההדוקים שפיתחה עם הכורדים בעירק, ולאחרונה עם הכורדים הסורים, ארה"ב שמרה על מרחק מאחיהם באירן. באופן מסורתי ראתה וושינגטון בארגונים הכורדים האירניים גורמים הנמצאים בהשפעת ברה"מ מאז רפובליקת מהבאד ולאחריה. יתרה מזאת, הואיל וארה"ב תמכה בשאה עד נפילתו ב-1979 היא ראתה בארגונים אלה גורם המסכן את יציבותה של בת בריתה האירנית. אולם אף לאחר נפילת השאה לא ניסתה וושינגטון לסייע לכורדים האירנים ולגייס תמיכתם נגד המשטר האיסלאמי. הסבר אפשרי אחד הוא שבכל הנוגע לכלל הכורדים, ארה"ב העדיפה באופן עקבי את שלמותה הטריטוריאלית של המדינה על פני שיקולים אחרים כתמיכה במיעוט מדוכא.

כאשר קם PJAK ב-2004 היו ניסיונות גישוש בינו לבין ממשל בוש, ואולם הנשיא אובמה הכריז על גוף זה כארגון טרור בפברואר 2009, חודש בלבד לאחר כניסתו לבית הלבן. הכרזה זו שימשה למעשה איתות ראשון לאסטרטגיה החדשה של הממשל שביקש להגיע לפיוס היסטורי עם המשטר האירני (ובכלל זה להסכם בעניין הגרעין) ולפיכך מנע כל סיוע לארגונים הכורדים האירנים.

ואולם אף ממשל טראמפ, שנקט באסטרטגיה הפוכה כלפי הרפובליקה האיסלאמית, לא ניסה ברצינות לתמוך בכורדים או להיעזר בהם להחלשתה או הרתעתה של אירן: אם משום שסבר שהם חלשים מדי, אם כדי למנוע תגובה אירנית נגד החבל הכורדי בעירק, ואם כדי לא לפתוח תיבת פנדורה נוספת כדוגמת זו הסורית.

לאחר הכרזת טראמפ על הפרישה מהסכם הגרעין סברו הארגונים הכורדים האירנים שהבשילו התנאים להתקוממות נגד המשטר בטהרן. אולם עד מהרה גילו שארה"ב הפנתה להם עורף והתוצאה הייתה צעדי דיכוי נמרצים מצד המשטר בטהרן, אם על-ידי הפגזות על בסיסיהם בחבל הכורדי ואם על-ידי הגברת קצב התליות של כורדים אירנים. כך יצאו הכורדים האירנים קרחים מכאן ומכאן ונותרו מושתקים ומרוחקים מהבמה הבינלאומית.

ההיסטוריה המודרנית מלמדת שהכורדים מיטיבים להשתמש במלחמות ובמהפכות כקרש קפיצה לשיפור מעמדם אך בשוך הקרבות הם משלמים על-פי רוב מחיר כבד עקב חולשה דיפלומטית-פוליטית והיעדר מנופי השפעה יעילים בזירה הבינלאומית. הכישלונות שבאו לאחר התמוטטות רפובליקת מהבאד בתום מלחמת העולם השנייה, בעקבות ההתקוממות בימיה הראשונים של המהפכה האיסלאמית, ובתום מלחמת אירן-עירק מהוות רק דוגמאות אחדות מני רבות.