ספרה של אולגה זדורוב, "האיש שלא היה שם", הוא מסמך אנושי מטלטל. בספר, מתארת אשתו של
רומן זדורוב, אשר הורשע ברצח הנערה תאיר ראדה, את השתלשלות האירועים אשר עברה עליה ועל משפחתה מאז "אסון קצרין", הכינוי בו היא משתמשת בכדי לתאר את הרצח.
מקריאת הספר, אי-אפשר שלא לחוש הערכה לאשה האמיצה הזו. זדורוב מתארת בגילוי לב את קורותיה מאז עלתה לארץ בשנות ה-90, את לימודיה שלה בבית הספר "נופי גולן" בקצרין, את המפגש עם בעלה לעתיד ואת אירוע הרצח אשר ישנה את חייה לעד.
זדורוב, אשר מאז הרצח מנהלת מסע עיקש ומעורר השראה להוכחת חפותו של בעלה, עושה זאת בעודה מגדלת שני ילדים בגפה, עובדת בעבודות מזדמנות ומתמודדת עם העננה הכבדה של פרשיית הרצח, המלווה אותה כצל כבד באשר תלך.
עבור מי שעקב מקרוב אחרי ההתפתחויות בתיק, אין כל חידוש של ממש בקריאת הספר. גם עבור מי שאיננו משפטן יספקו התיאורים מהפכי הקרביים על-אודות פעילותו של צח"ה, צוות חילוץ הודאה, די והותר ספקות באשר לאשמתו, לכאורה, של זדורוב.
כעת כבר ברור לכל, בעקבות פרסום ספרו של פרופסור בועז סנג'רו, "הרשעת חפים מפשע בישראל", כי בישראל מרצים אסירים עונשי מאסר ממושכים על פשעים שמעולם לא ביצעו. זוהי איננה "תיאוריית קונספירציה", זוהי מציאות מפחידה אשר קיומה הוכח על-ידי אחד המשפטנים הבקיאים ביותר הפועלים בישראל כיום.
שיטה
מקרים מתוקשרים של מורשעים ברצח אשר ריצו עונשי מאסר על לא עוול בכפם, כגון
עמוס ברנס ואלישע חיבטוב, נתפסו בעבר כ"טעויות" סטטיסטיות הכרחיות של המערכת, מתוך השלמה מצערת עם העובדה שמערכת המשפט, כמו כל מערכת מעשה ידי אדם, איננה חסינה מטעויות.
אך הצצה נדירה לתוך הליכי חקירה שאין דרך עדינה יותר להגדירם מאשר עברייניים, מעלים את האפשרות כי אין מדובר ב"טעויות" אלא בשיטה.
כזו הייתה חקירתו של אדיר כץ, אדם בעל מבנה אישיות נוח להשפעה אשר אולץ, באמצעות לחץ פסיכולוגי עקבי, להודות ולשחזר את רצח אשתו. למזלו של כץ, נתיחה שלאחר המוות הוכיחה כי המנוחה נפטרה מכשל לבבי, ובית המשפט החליט לזכותו.
המקרה של זדורוב הוא מקרה חריג עוד יותר, פשוט מתוקף העובדה שאשמתו של האיש מעולם לא הוכחה בבית המשפט מעבר לספק סביר. אדרבה, קיימות ראיות מובהקות בהרבה מאשר אלו שהובילו להרשעתו של זדורוב המצביעות בכיוונם של חשודים אחרים.
עם זאת, מעשה שטן הוביל לכך שהתיק הרעוע והמחורר ככברה אשר הציגה המשטרה בפני בית המשפט צלח שתי ערכאות משפטיות, ונותר עומד גם לנוכח חוות דעת משפטיות, פורנזיות ופסיכולוגיות אשר די היה בהן בכדי לטחנו לאבק דק.
חרותו של אדם פרטי
תיק זדורוב הגיע זה מכבר לנקודה הנקראת במושגי תורת המשחקים "שיווי המשקל של נאש", בו כל אחד מהצדדים ממשיך לעשות את מה שהוא רגיל לעשות, מתוך הבנה שמדובר במצב אופטימלי עבורו.
הביקורת הציבורית, אשר אינה צפויה לשקוט, נובעת מהדאגה של כל אזרח להיקלע למצב קפקאי כמו זה שהוביל להרשעתו של זדורוב. בהתאם לתקדים זדורוב, כל אחד עלול למצוא את עצמו מואשם ומורשע בפשע שמעולם לא ביצע. עצם המחשבה על כך אינה נותנת מנוח.
מנגד, יש הטוענים כי הפיכת ההחלטה בעניינו של זדורוב כעת תפגע אנושות באמון הציבור במערכת המשפט. הרשעתו של זדורוב נותרת על-כנה מתוקף הצורך במערכת משפט איתנה, המהווה מנגנון הכרחי עבור קיומה של כל חברה אנושית. ככזו, שימור מעמדה של המערכת הינו אינטרס ציבורי מהותי מהמעלה הראשונה, גם במחיר דריסת חרותו של אדם פרטי (ספק גדול האם מצדדי גישה זו היו ממשיכים לאחוז בה לו הייתה זו חרותם שלהם אשר הייתה נזבחת על מזבח "האינטרס הציבורי").
כפי הנראה, המוצא המכובד היחיד לסאגת זדורוב תהיה הענקת חנינה מנשיא המדינה. מוסד החנינה תוקן בחוק בדיוק עבור מצבים שכאלו, בהם אינטרסים ציבוריים נוגדים מגיעים לעימות חזיתי ללא אפשרות של מי מהצדדים לסגת אחור. בתיק זדורוב דרושה החלטה אמיצה לעשות שימוש באחד מההליכים החריגים יותר בקודקס החוקי של מדינת ישראל. אין כל ברירה אחרת.
