מציאות זו מעלה את השאלה, מה מקורה של העוינות המופגנת מצד המשטר האיסלאמי כלפי ישראל? הרי שתי המדינות אינן חולקות גבול משותף ולא מתקיים ביניהן עימות באשר לנוכחותו של מיעוט אתני או דתי - ובכלל זה הקהילה היהודית שנותרה באירן. על-מנת להבהיר סוגיה בעייתית זו, מן הראוי לבחון במבט רטרוספקטיבי את תבנית הקשר הבילטרלי שנטוותה בין המדינות זמן לא רב לאחר הקמת מדינת ישראל.
היחסים הבילטרליים בין שתי המדינות ידעו התחממות הדרגתית כמעט מהרגע בו הכירה אירן המלוכנית דה-פקטו בישראל, במרס 1950. למעשה הייתה אירן המדינה המוסלמית השנייה, לאחר טורקיה, שהכירה בישראל ואף פתחה נציגות קונסולארית בירושלים. מערכת יחסים זו נרקמה בתקופה הרת שינויים גלובליים ואזוריים שהשפיעו על מעמדה הגאופוליטי של אירן שנדרשה למצב את עצמה במערך הבינלאומי החדש כמונרכיה שיעית בלב אזור סוני הפכפך המיטלטל על-ידי גלי לאומיות ערבית חדשה. בד-בבד היה על השלטון להגיב לאתגרים שנבעו מהדו-קוטביות שיצרה המלחמה הקרה, ולענות על אתגרים מבית תוך ייצוב המארג החברתי-פוליטי באירן גופא.
יחסי אירן-ישראל התהוו כתוצאה ממפגש אינטרסים שקרם עור וגידים סביב ארבעה ממשקי קשר עיקריים: 1. סחר הנפט; 2. קשרי המודיעין והביטחון שהפכו לציר המרכזי ביחסים, החל מראשית 1958 וביתר שאת לאחר הפיכת יולי 1958 בעירק; 3. קשרי מסחר מגוונים שהתרחבו לאין ערוך החל ממחצית שנות השישים של המאה העשרים; 4. הסיוע שישראל ניאותה להגיש לאירן במגוון רב של תחומים כחקלאות, פעולות שיקום עקב אסונות טבע, השבחת מקורות מים, פיתוח המרחב הכפרי ועוד. קשרים אלה היו לצנינים והיוו מושא לביקורת מצד גורמים שונים באירן ומחוצה לה.
בנרטיב המהפכני קיימת נטייה להציג את אייתוללה ח'ומיני כמי שהתנגד לקשר הבילטרלי ככלל ולנוכחות הישראלית באירן בפרט כבר לאחר עצמאותה של ישראל. אולם טענה זו אינה נכונה ואף מטעה, מכיוון שעלייתו של ח'ומיני על במת המתנגדים התרחשה רק עם פרסום ששת סעיפי היסוד של "המהפכה הלבנה" בראשית שנות השישים של המאה העשרים. היו אלה אחרים, כאייתוללה אבו אל-קאסם כאשאני ונואב צפוי, שהטיפו נגד הקשר שנרקם בין שתי המדינות.
למרות שגילו ומעמדו של ח'ומיני אפשרו לו להשמיע את התנגדותו הרבה לפני כן, הוא לא העז לצאת נגד הקו הקווטיסטי שהתווה אייתוללה חוסיין ברוג'רדי באותה עת, שדגל בהפרדת דת מפוליטיקה. לאחר מות ברוג'רדי, במרס 1961, השתנו פני הדברים באופן מהותי שכן חששות השאה מחיזוק מעמדה של העיר קום והעדפתו לבסס את נג'ף (בהנהגת אייתוללה מוחסן אל-חכּים) כמרכזה הרוחני של השיעה עוררו את חמתו של ח'ומיני וזירזו את יציאתו הפומבית כנגד השליט. סיבה נוספת להצטרפותו למתנגדים לשלטון השאה נבעה ממפגש אינטרסים בינו לבין שליט מצרים - ג'מאל עבדול נאצר - יריבו האישי של השאה.
לאורך ההיסטוריה התלבטו חכמי הלכה מוסלמים, שיעים וסונים כאחד, בנוגע לשאלה: באיזה תנאים ניתן להדיח שליט מוסלמי מכס השלטון? התפיסה הבולטת הייתה שעדיף שליט מוסלמי, גם אם אינו מקיים באדיקות את מצוות האיסלאם, על פני אנרכיה. תפיסה זו הייתה מקובלת גם על בכירים בממסד השיעי כאייתוללה ח'ואנסארי ואייתוללה שריאתמאדרי. אף ח'ומיני עסק בסוגיה בעייתית זו, אולם השינוי המהותי במדיניותו חל כאמור עם פרסום עקרונות היסוד של "המהפכה הלבנה" שעוררה גלי המחאה בחברה האירנית. התסיסה החברתית הקלה על ח'ומיני להפיץ את השקפת עולמו הטוענת לחוסר הלגיטימיות לשלטון השאה, תוך הצגת קשריו עם ארצות הברית וישראל כמנוגדים לעקרונות האיסלאם ולאתיקה החברתית האירנית.
ב-3 ביוני 1963 נשא ח'ומיני נאום גדוש בשטנה כנגד השאה וישראל שבעקבותיו הוא נעצר ונכלא. באפריל 1964 התירו השלטונות את שחרורו ושובו לעיר קום, אולם מספר חודשים לאחר מכן הוא נעצר שנית בעקבות נאום שנשא בגנות חוק החסינות שהעניקה אירן לנציגי ארצות הברית. בנובמבר 1964 הוגלה ח'ומיני מאירן ולאחר שהות קצרה בטורקיה עבר להתגורר בנג'ף שבעירק.
הגעתו של ח'ומיני לעירק התרחשה בתקופה נוחה מבחינתו, שכן הייתה זו תקופת שלטונו של עבד אל-סאלם עארף, שקיים קשרים הדוקים עם השליט המצרי שאפשרה לו להגביר את מרחב השפעתו בעירק. מציאות זו הקלה על ח'ומיני לגבש את תנועת ההתנגדות, אותה כינה "תנועת השחרור של אירן". תנועה זו הכילה בתוכה זרמים שונים ודעות מגוונות שהתאחדו להם יחדיו למען מטרה משותפת. הרכבה כלל את פורשי החזית הלאומית, זרמים שונים בשמאל האירני וזרמים בממסד הדתי. גם הממסד הדתי לא היה עשוי כמקשה אחת והכיל דעות שונות. חלקם הלכו אחר הקו שהתווה ח'ומיני ומטרתו הייתה הדחת השאה וביסוס משטר איסלאמי, ואילו אחרים שאפו להפחית את כוחו של השאה ולהשיב את המונרכיה החוקתית כבסיס שלטוני.
הטפותיו של ח'ומיני התבססו על תפיסה הגורסת כי האיסלאם ככלל ואירן בפרט נמצאים תחת מתקפה של המערב במספר חזיתות (צבאית, כלכלית ותרבותית), ולכן יש להשיב מתקפת נגד. ניתן לזהות בגישתו השפעות של הוגי דעות אחרים כסייד קוטב, עלי שריעתי וג'לאל אל-י אחמד. ואולם מרכיב בסיסי בהטפותיו כלל התרסה ושנאה ובהן נעשה שימוש בשמה של ישראל על-מנת להכפיש את השאה ולהבליט את חוסר הלגיטימיות שלו למשול.
כאמור, השאיפה לגיבוש תנועת התנגדות הובילה את ח'ומיני לקשר עם תנועות מיליטנטיות שסברו כי המאמץ הפוליטי לא ישיג את מטרתו ולכן יש לעבור להתנגדות אלימה. הסנונית הראשונה הייתה "היאת-י מואתלפה-י איסלאמי" שהוקמה כבר לאחר שחרורו של ח'ומיני מהכלא והייתה מעורבת ברציחתו של ראש הממשלה חסן-עלי מנצור בשנת 1965. במקביל החלה להתארגן, מחוץ לגבולות אירן, תנועת מתנגדי משטר אירניים, ברובם סטודנטים ששהו בחו"ל לצורך לימודיהם. גם תנועה זו הקימה פלג מיליטנטי-מחתרתי בשם "סאמע" שקיבל הכשרה צבאית במצרים.
משנת 1967 ואילך, וביתר שאת לאחר ספטמבר 1970 (אירועי "ספטמבר השחור" ומות נאצר בהתאמה), חלה התפתחות משמעותית בקשר שבין תנועת ההתנגדות האירנית לבין אש"ף. פעילים רבים מארגון "צ'ריקהאי פדאא'-י ח'לק-י אירן" וארגון "מוג'אהדין-י ח'לק" נטלו חלק בהכשרות צבאיות שהתקיימו בבסיסי אש"ף בירדן ובהמשך בדרום לבנון. בשנות השבעים התהדק הקשר המשולש בין תנועת ההתנגדות האירנית לבין ארגוני טרור פלשתינים ופלגים שיעים בדרום לבנון.
הדמויות האירניות הבולטות בקשר שנרקם היו מוסטפא צ'רמן ועלי אכבר מוּחְתַשֵמיפוּר. הראשון הגיע ללבנון בהזדמנויות שונות, אולם בשנת 1971 חבר למוסא אל-צדר, הפך להיות יד ימינו, ועמו הקים את ארגון אמל (אפואג' אל-מקאומה אל-לבנאניה). האחר, עלי אכבר מוּחְתַשֵמיפוּר, יצא ללבנון (ביחד עם מוחמד מונתזרי- בנו של אייתוללה מונתזרי), על-מנת לסייע למאבק הפלשתיני וברבות הימים נכנס לתודעה הקולקטיבית כאירני שייסד את ארגון חיזבאללה.
לדידו של החוקר ארוונד אברהמיאן, הארגונים המיליטנטיים שנטלו חלק פעיל בתנועת ההתנגדות האירנית נחלקים לחמש קטגוריות הנשענות על תפיסת עולמם, שיוכם המקצועי-חברתי, והמנהיגות האידיאולוגית ששימשה נר לרגליהם. אולם בעבור מרביתם נכרכה ההתנגדות לשלטון השאה בקשר הבילטרלי שהתפתח בין אירן וישראל ולכן שימשה קרקע נוחה לשיתוף פעולה עם ארגוני טרור פלשתינים. בנוסף נכרכה פעילות ארגונים אלה בתעמולה אנטי-ציונית ואנטישמית כאחד.
לאחר המהפכה, עם התגבשותו של הממסד החדש, הפכה ההתנגדות לישראל לאידיאל שיש ללכת לאורו, מסיבות אסטרטגיות ואידיאולוגיות כאחד. לא בכדי, האורח הראשון שהוזמן לבקר באירן לאחר המהפכה לא היה מנהיגה של מדינה ריבונית, אלא
יאסר ערפאת. באותו מעמד נמסרו לידיו מפתחות נציגות ישראל, כהוקרה על הקשר החם שנרקם בין תנועות ההתנגדות במהלך שנות השבעים של המאה העשרים.
ראוי לציין כי מפגש האינטרסים בין הרפובליקה האיסלאמית לבין אש"ף לא היה על-רקע תאולוגי אלא על בסיס אינטרסים, שכן ערפאת הוביל תנועה לאומית שהייתה רחוקה מרחק רב מהאיסלאם השיעי. ח'ומיני ציפה שהחיבור עם אש"ף יגשר בין אירן המהפכנית לעולם הערבי, ואולם תקווה זו נגוזה עד מהרה לאור סירוב ההנהגה הפלשתינית לאמץ את עקרון "שלטון חכם ההלכה" שהגה האייתוללה; עמדתו הניטרלית של ערפאת במלחמת אירן-עירק; השיחות שניהלו נציגי אש"ף גורמי אופוזיציה אירניים בצרפת; והמגעים בין אש"ף לבין ריאד סביב תוכנית השלום הסעודית (באוגוסט 1981).
למרות אכזבתו של ח'ומיני מגישתו של ערפאת, המרכיב הפלשתיני הוסיף להוות מוטיב מרכזי בדרשותיו, שהתבססו על תפיסות שיעיות מרכזיות כאבחנה בין מדכאים למדוכאים ועקרון העזרה לחלש. ואולם הסיבה המרכזית נבעה מההתפתחויות שהתרחשו לאחר ייסודה של הרפובליקה האיסלאמית: מחד-גיסא, דחייתה של דוקטרינת "שלטון חכם ההלכה" על-ידי מדינות מרכזיות בעולם המוסלמי, ומאידך-גיסא - התקוממותם הגוברת של חבריו לדרך המהפכנית כנגד מנהיגותו בשל אי-שילובם בהנהגה והיד הקשה שנקט כנגד האופוזיציה. בנסיבות אלה העדיף ח'ומיני ללכד שורות מבית באמצעות התמקדות ביריב חיצוני ולכן שב למקד את האקטיביזם האיסלאמי סביב סוגיית פלשתין וירושלים. כנגזרת מכך הכריז (באוגוסט 1979) על יום שישי האחרון של חודש רמדאן כיום ירושלים הבינלאומי כאות הזדהות עם המאבק הפלשתיני.
לאחר מותו של ח'ומיני ביוני 1989, המשיכו נציגי הממסד השלטוני האירני לקיים באדיקות את מורשתו על-מנת להוכיח נאמנות לדרכו ולדרכה של התנועה המהפכנית שייסד - וכך הפכה ישראל לכלי שרת בידי המשטר להשגת הישגים מחוץ לבית. מנקודת ראות זו, השנאה לישראל היא אבן יסוד באופן התנהלות המשטר ותפיסת זהותו העצמית. ראוי לזכור, כי המדינה השיעית שצמחה מהמהפכה הינה תאוקרטית ביסודה, והאופן שבו היא מעצבת את דמותה נכרך עם תורת "וַלֵאית-יֵ פַקִיה" שהגה ח'ומיני. מסגרת רעיונית זו מציבה, בראש ובראשונה, את האחר - קרי היריב - כמרכיב אינטגרלי בהבניית הזהות הקולקטיבית החדשה. וכך, בשיח החדש, הפכה ישראל לשמש מסגרת נוחה לתיאור החיצוני - הנעדר בסיס לגיטימי וזאת, על-מנת לקדם את מעמדה של אירן כהגמון בזירה המזרח תיכונית.
כמו-כן, בבסיס העוינות לישראל בעת הנוכחית מתקיים מפגש אינטרסים בין לשכת המנהיג העליון, משמרות המהפכה, לבין האגף השמרני במערכת הפוליטית האירנית, בהנחה כי הנאמנות למורשתו של אבי המהפכה תבסס את כוחם ומעמדם בזירה הפנים-אירנית ומחוצה לה. השקפה זו מעניקה משנה תוקף לדבקות במאבק הפלשתיני, על-אף האכזבות לאורך הדרך, ומסבירה את נכונות הממסד השלטוני האירני לשכוח ולהבליג לגורמים שסטו מאבני הדרך שהציב ח'ומיני.
