עשר שנים ברציפות כראש הממשלה – זו תקופה חסרת תקדים בתולדות המדינה; אפילו דוד בן-גוריון לקח הפסקה של שנה וחצי בשדה בוקר. בנימין נתניהו הוא ללא ספק המנהיג הפוליטי הבולט ביותר בישראל של הדור הנוכחי, וגם מי שמעורר את הרגשות המוקצנים ביותר לשני הכיוונים. האם יש נתונים שיכולים להעריך את העשור שלו, כאשר הוא מבקש את אמון הציבור לכהונה נוספת?

לפני שנענה על שאלה זו, יש להבהיר נקודת יסוד: בכל שיטת משטר שהיא, לא ניתן לייחס הצלחות וכשלונות לאדם אחד בלבד, ודאי שלא בשיטה פרלמנטרית כמו שלנו. אבל ראש הממשלה הוא הרבה יותר מאשר ראשון בין שווים, וכאמור – נתניהו הוא אדם דומיננטי במיוחד. וכאשר מערכת הבחירות הנוכחית היא בגדול על השאלה "כן או לא ביבי", ודאי שיש מקום לבחון את הנתונים.

התמונה הכללית של חיי המדינה והפרט מורכבת ממאות פרטים, ומובן מאליו שלא יכולנו לסקור אפילו חלק קטן מהם. בחרנו כמה נתוני יסוד (כמו התוצר, האבטלה, האינפלציה, הפערים החברתיים וכדומה) וצירפנו נתונים המעניקים לפחות רושם ראשוני של המצב הכולל. כמעט ולא עשינו השוואות בינלאומיות, גם משום שלא תמיד הנתונים קיימים, וגם בשל מצבה הגיאו-פוליטי הייחודי של ישראל: הכורח להקציב משאבים רבים לביטחון, והעדר קשרי מסחר ותשתיות עם שכנינו.

נתוני ההשוואה הם לרוב בין שנת 2009 לבין שנת 2018, אלא במקרים בהם חסרים נתונים לאחת השנים, ואז מובאים אלו הקרובים ביותר אליהן. יש להביא בחשבון שתי נקודות ייחוס חשובות. האחת: מספר תושבי ישראל עלה בעשור זה ב-22%, ולכן יש לראות האם נרשמה עלייה דומה בהיקף השירותים המרכזיים שהם מקבלים. השנייה: האינפלציה בארה"ב הייתה 17%, ולכן הוספנו שיעור זה לנתונים הדולריים של 2009 כדי לקבל את הערכים הריאליים.

עוד יש לזכור, כי 2009 הייתה השנה שלאחר שיאו של המשבר הכלכלי העולמי, שגם ישראל הושפעה ממנו בצורה משמעותית – גם אם ממשלות שרון ואולמרט השכילו להביא למצב בו היא נכנסה אליו במצב טוב בהרבה משל מדינות גדולות וחזקות ממנה. לכן, מבחינה כלכלית קיבל נתניהו נקודת התחלה נמוכה שממנה צפוי היה שישראל תתאושש – אם כי ברור שיש לייחס לו את האחריות/האשמה על מידת ההתאוששות. כעת, הבה נצא לדרך.

נתניהו ממצב את עצמו בראש ובראשונה כ"מר ביטחון". מאחר שאנו עוסקים רק בנתונים הניתנים למדידה, לא נשאל כאן האם המצב הביטחוני הכולל של ישראל (אירן, חיזבאללה, חמאס) כיום טוב יותר או גרוע יותר מאשר ב-2009. ההוצאה לביטחון הייתה 6.75% מהתמ"ג ב-2009 וירדה אשתקד ל-4.7%. מספר חיילי צה"ל עלה ב-8% בלבד, כאשר מספר החיילים בסדיר ירד ב-4% ומספר חיילי המילואים עלה ב-14%. מספר הטנקים למעשה לא השתנה (3,770) וכך גם מספר המטוסים (875). חיל-הים התחזק: חמש צוללות מול שלוש, 72 ספינות קרב מול 68.

בשנת 2009 היו 15 הרוגים בפיגועים, ואשתקד – 16. באותה שנה שוגרו 566 רקטות מעזה, בעיקר בעת מבצע "עופרת יצוקה" שלפני כהונתו של נתניהו; בשנה שעברה המספר הגיע ל-1,000. מספר הפיגועים ביו"ש ובירושלים צנח ב-86%, בעוד מספר פיגועי הירי עלה ב-50%. בשנת 2009 הכירו 157 מדינות בישראל, לעומת 161 כיום.

בתחום ביטחון הפנים חל שיפור, לפחות בתמונה הכוללת. מספר התיקים שפתחה המשטרה בשנת 2009 היה 54 לכל 1,000 תושבים, ואשתקד הוא עמד על 37.6 בלבד – צניחה של 30%. לעומת זאת, מספר תיקי הפשיעה החמורה עלה ב-33% - פי 1.5 משיעור הגידול באוכלוסייה. אולי במפתיע, תפיסת השחיתות לא השתנתה וישראל נותרה עם ציון של 6.1 במדד ארגון Transparency International. מערכת המשפט גדלה ב-24% - קצת יותר מהגידול באוכלוסייה – ל-833 שופטים ורשמים.

התוצר המקומי לנפש – המדד החשוב ביותר לכלכלתה של מדינה, שגם משקף בצורה משמעותית מאוד את המצב הביטחוני והחברתי בה – זינק ב-12%. התוצר הלאומי הגולמי לנפש זינק בשיעור מדהים של 73%. התמ"ג מודד את ערך הסחורות והשירותים שנוצרו במדינה, בעוד התל"ג כולל גם את העברות ההון אליה. ההבדל בין התמ"ג לתל"ג במקרה שלנו מוסבר בכך שההשקעות הזרות הישירות זינקו כמעט פי חמישה והסתכמו לפני שנתיים ב-19 מיליארד דולר.

שיעור האבטלה ירד בצורה חדה ב-7.8% ל-4.3%. האינפלציה כמעט ונעלמה: היא עמדה אשתקד על 0.8% בלבד, לעומת 3.9% ב-2009. זהו שילוב יוצא דופן ומרשים במיוחד של תעסוקה כמעט מלאה בלא אינפלציה. במדד החופש הכלכלי של וול סטריט ז'ורנל וקרן הריטג', עלתה ישראל בחמש נקודות וב-11 נקודות בדירוג העולמי (למקום ה-31). לעומת זאת, במדד הפיתוח האנושי של האו"ם ירדנו מהמקום ה-15 ל-22.

ייצוא הסחורות עלה ב-20% ואילו ייצוא השירותים זינק ב-53%. המדד המשולב של OECD, המודד את התפיסה הכולל לגבי המשק, עלה מ-95 ל-100 נקודות. ההשקעה במחקר ופיתוח עלתה מ-3.94% מהתוצר ל-4.55% ממנו. יתרות המט"ח עלו פי 2.3 ל-115.3 מיליארד דולר; ריבית בנק ישראל כיום היא 0.25% - שליש משיעורה לפני עשור.

כמה נתונים על התקציב. הגרעון הסתכם אשתקד ב-2.9% תוצר בלבד, אם כי קיימים ספקות כבדים לגבי הדרך בה הושג נתון זה; אמש (7.3.19) פרסם האוצר, כי ב-12 החודשים האחרונים הוא עמד על 3.5%. בשנת 2009 היה הגרעון 5.2% - נתון סביר כאשר יש לצאת ממשבר. חלקו של הביטחון בתקציב ירד ב-14.5% ל-11.5%, בעוד חלקו של משרד החינוך עלה מ-9.5% ל-12.4%; חלקו של משרד הבריאות עלה מ-5% ל-8%.

הפערים החברתיים בישראל התרחבו בעשור האחרון. מדד ג'יני, המודד את חוסר השוויון, עמד בתחילת הקדנציה של נתניהו על 39.2, ואילו בשנת 2017 הוא עמד על 42.8; ישראל התדרדה מן המקום ה-70 בעולם למקום ה-103. זהו נתון מעניין, משום שכמה נתונים אחרים לשנת 2017 מצביעים על תמונה שונה. שיעור המשפחות העניות ירד ב-20.5% ל-18.4%, ושיעור הילדים העניים – מ-36.3% ל-29.6%. השכר הממוצע זינק ב-30%, כאשר האינפלציה הייתה 13.5% בלבד.

יש גם נתונים מעודדי דאגה. מספר מיטות האשפוז הכללי בבתי החולים ירד מ-2.22 ל-1,000 תושבים ל-1.80 בלבד; ההשקעה בחינוך כשיעור מהתוצר ירדה מ-8.5% ל-8.1%. מצד שני, תוחלת החיים בישראל – שהיא מזה שנים מן הגבוהות בעולם – המשיכה לעלות מ-78.7 ל-82.4 שנים. עוד עלייה נרשמה במדד חופש העיתונות של "עיתונאים בלי גבולות": מהמקום ה-93 למקום ה-87 (ויש לזכור, שארגון זה רואה בשלילה מה שמקובל עלינו – צנזורה צבאית). במדד הדמוקרטיות של אקונומיסט, קיבלנו אשתקד 7.79 נקודות ואת המקום ה-30 – לעומת 7.48 נקודות והמקום ה-38 לפני עשר שנים.

שני נתונים דמוגרפיים מעניינים. האחד: בשנת 2009 היוו היהודים 74.5% מכלל תושבי ישראל, וכיום – 74.3%; אין סכנה דמוגרפית (נתוני הפלשתינים אינם אמינים ואינם בני השוואה). השני: מספר הילדים לאישה עלה מ-2.9 בשנת 2009 ל-3.1 בשנת 2016.

מספר המכוניות בכבישי ישראל בשנת 2009 היה 2.5 מיליון – 326 לנפש; בשנה שעברה המספר היה 3.5 מיליון, שהן 400 לנפש. בשורות טובות יחסית באו בתחום תאונות הדרכים: מספר ההרוגים אשתקד היה 315, אחד יותר מאשר בשנת 2009 – עלייה של 0.3% מול עלייה של 22% במספר התושבים. פחות טוב המצב ברכבות: אורך המסילות עלה בעשור שעבר ב-23% - למעשה כמו מספר התושבים, מה שמסביר מדוע הרכבות צפופות ומאחרות.

בשורות טובות באות מנמל התעופה בן-גוריון: בשנה שעברה נכנסו ארצה 4 מיליון תיירים – שליש יותר מאשר בשנת 2009. מספר הנוסעים בנתב"ג יותר מאשר הוכפל והסתכם ב-22.4 מיליון. גם איכות הסביבה השתפרה, אם כי נתון ההשוואה שבידינו הוא לשנת 2014: פליטת גזי החממה ירד בכ-13% ל-7.863 טונות לנפש.

כאמור, בחרנו מקבץ של נתונים שברובם יוצרים רושם כללי. מבין כל אלו, דומה ששניים הם החשובים ביותר. אחד מהם כבר הראנו: התוצר עלה בצורה חדה – 12% כאשר מדברים על התמ"ג ו-73% כאשר מדברים על התל"ג. הנתונים הללו חשובים במיוחד, משום שהתוצר מושפע מכל המרכיבים החשובים ביותר: המצב הכלכלי הנוכחי והציפיות לעתיד, המצב הביטחוני והמדיני, האמון בממשלה ובבתי המשפט, קלות עשיית העסקים ועוד ועוד. התוצר אינו עולה, ובמיוחד משקיעים זרים אינם באים, כאשר התנאים שמסביב גרועים.

הנתון השני, שהרבה פחות מדברים עליו: מספר העולים. נכון, אנחנו רחוקים מהגלים שידענו בעבר – אבל שימו לב לשני המספרים הבאים. בשנת 2009 הגיעו 14,567 עולים, ובשנה שעברה – 29,800. במילים אחרות: כפליים מאשר לפני עשור. וכמו התוצר, העלייה משקפת את המצב הכולל של המדינה: הכלכלה, החברה, הביטחון. מספר העולים כעת, כאשר המצב הכלכלי ברוב ארצות המערב הוא טוב, כפול מכפי שהיה בשיאו של המשבר הפיננסי. אולי האנטישמיות הגוברת תורמת לכך, אבל יותר יהודים חושבים שישראל עדיפה על פני ארצותיהם.

השורה התחתונה של הניתוח הלא-מדעי שלנו: יש לא מעט מה לתקן ולשפר בישראל, במיוחד בתחום השירותים החברתיים והפערים בין השכבות. אבל בתמונה הכוללת, המצב שלנו ושל המדינה טוב יותר כיום מאשר בתחילת כהונתו של בנימין נתניהו. האם זה אומר שצריך לבחור בו שוב, במיוחד על-רקע כתב החשדות? זו החלטה של כל אחד מאיתנו.