הזוהר של פרשת "וַיִּקְרָא" פותח במשפט מספר ישעיהו -
אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר ישעיהו פרק יג' פסוק יב'
בהשראת הפסוק הזה, ובהשראת הזוהר הקדוש של פרשת "וַיִּקְרָא", כתבתי שיר שמשקף את הקשר של הזוהר שנכתב לפני אלפי שנים אל ימינו אנו.
כְּמוֹ לְהָעִיף מַבָּט אֶל תּוֹךְ מִנְהֶרֶת זְמָן
בִּמְהֻפָּך.
כְּמוֹ מַהֲלָךְ לְאָחוֹר שָׁל סֶרֶט:
בִּתְחִלָה פֵּרוֹת הָיֵּאוּשׁ הָאֲדֻמִּים
מַרְקִיבִים.
אַחַר כָּך עֲלֵי הָאַכְזָבָה
נוֹשְׁרִים מִמֶּנִּי לְאִטָּם.
יוֹתֵר רָחוֹק - מַעֲטֶפֶת שֶׁל תִּקְוָה
תִּפְרַחַת שֶׁל שִׂמְחָה
עַד עֹמֶק עֵץ הַזּוֹהַר.
כָּל כָּךְ הַרְבֶּה זוֹהַר
בְּיַהֲלוֹמָיו הַנּוֹקְשִׁים זֶה בַּזֶּה.
את השיר הזה כתבתי מזמן, הרבה לפני שנכנסתי לעולם הקבלה. ועכשיו, כשאני קוראת בפרשת "וַיִּקְרָא", פרשת השבוע הזה, אני רואה שהתכוונתי בו בדיוק למה שכתוב בפרשה - בנוגע לפסוק "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" [ישעיהו פרק יג' פסוק יב']
הזוהר מסביר שהאותיות של המילה "וַיִּקְרָא" התנוצצו בשמים, והם שיצרו את ספר "וַיִּקְרָא". הפסוק של הנביא ישעיהו רומז לכך שהאותיות האלה יצרו את הספר באופן שבו הא' האחרונה של המילה"וַיִּקְרָא" עברה לתחילת המילה, וכך נוצרה המילה "אוֹקִיר", ויש כאן שלושה דברים –
קודם כל, מכיוון שהאות האחרונה נעשתה לראשונה, זה אומר שהעבודה הרוחנית שלנו צריכה להיות מלמטה למעלה, מהעולם התחתון לעולם העליון, כלומר שהמעשים שלנו הם שקובעים את מהותו של העולם העליון ומשפיעים עליו.
שנית, האות א' האחרונה אינה כתובה בתורה באותו גודל שבו כתובות כל שאר האותיות, אלא היא קטנה יותר, ולכן היא מסמלת את הקטנת האגו שלנו.
זה אומר שהעבודה הרוחנית שעלינו לעשות היא להקטין את האגו שלנו ולהבין שכל מה שאנו עושים זה בזכות ובאמצעות אור הבורא שזורם בתוכנו, וששום דבר בעולם הזה אינו שלנו, אלא של הבורא בלבד.
שלישית, המילה "אוֹקִיר" אומרת גם היא שני דברים - קודם כל שעלינו להוקיר את התורה ואת העבודה הרוחנית, להבין כמה הם חשובות, והדבר השני, כמה אנחנו בעצם יקרים וחשובים בעיני הבורא, הוא מוקיר אותנו יותר מזהב, אנחנו עשויים מאותו חומר שממנו עשוי הבורא, אנחנו עשויים מאור הבורא, ובשל כך יש לנו הכוח להשפיע על חיינו וגורלנו ועל גורל העולם כולו.
השיר הזה הוא בעצם נבואה, המנבאת את מהלך החיים שלי.
קודם כל היאוש מכל מה שמתרחש בעולם, אחר כך אכזבה, ולאחר מכן התקוה, השמחה, והזוהר - זה רמז לכך שהגעתי ללימוד בספר הזוהר ולחוות את אור חיי הנצח.
היהלומים הנוקשים זה בזה הם אותיות השפה העברית, הבונות את התורה ואת הזוהר, ובעצם בונות את היקום כולו.
מבחינת התמונה הגדולה יותר השיר הזה הוא נבואה לגבי הגורל של כל האנושות - בתחילה אנחנו בתוך היאוש והאכזבה, וזה המצב בו אנו נמצאים היום.
יותר רחוק - עוד כמה עשרות שנים - נזכה לחוש את התקווה ואת השמחה.
ועוד יותר רחוק - עוד כמה מאות שנים - נזכה לחוש לחוות ולחיות בעומק עץ הזוהר, עץ החיים, ונבין שאותיות השפה העברית הם יהלומי היקום, שבנו אותו מתוך פחם העבודה הקשה שנשקיע כולנו כדי להגיע לשם ולהשיג את המטרה שלשמה הגענו הנה.
