העם היהודי בונה את הכותל יום יום יותר ויותר כצומת אליו הולכת וממנו יוצאת זהות היחדיו של כלל ישראל המגוונת, הנותרת כפלא מהודקת לאחת. זה לא היסטוריה. זה לא זיכרון. זה שלא שריד. זה לא דמעות. זה לא כמיהות. זה לא תפילות. זה לא לחש בסדקים בין אבני החומה. זה לא התייחדות של יחיד בהמון ולא המון העוטף כל יחיד הניצב מולו. זה היום כל זה - והרבה יותר.
זה היום, קדוש המגדיר את עצמו בקדושה שיש בה נושן וחדש, וגבוה ורם, ועמוק ורחב, ו
שמים וארץ וכל איי הים מהם קורנת ערגה צנועה כאור שעל חוט משי טהור וקושרת רחוקים אל המקום. זה כך היום בעידן בו הכל מעורב בעולם, ונוהים אחר הכל, ועוזבים את הכל, ונתלים בכל, ואין בספרים ויש רק בספרים, ובאים נידחים והולכים הדבקים, ויחדיו כל אלה מתוך עצמם בלי יודעין, בעיקר בלא יודעין, עושים את הכותל לצומת בו פוגשות כל הזהויות בנות החורין אישה את רעותה ומוצאות שבליבן הן אחת. וזה הצומת של כולם.
שייך לכולם. של אנשים ונשים, ושל עלמים ועלמות, של ילדים וילדות, של זקנים וזקנות שחיים געגועים ושל עולים בימים האורגים כמיהות. על דעת המקום, זאת קדושתו בעידן הזה שכמוהו לא היה. דבר זה צריך לאומרו. דבר זה צריך היה להטביע עליו חותם של חוק שאוכפיו הם הסכמה של הכלל, הכותל הוא של הכלל. והכלל ממונה, והכלל שואל, והכלל עונה, והכלל שייך לכותל השייך לכלל כולו בכל מאודו.
אבל לא יהיה חוק. כי ביום בו יידון החוק הוא יפורר את הכלל, ועל כן צריך חוק שאיש לא מחוקק והכל מחוקקים אותו יחדיו, בלי הליכי חקיקה, וקריאה ראשונה ושנייה ושלישית שלעולם לא תבוא. צריך חוק שמחוקקת תבונה של הכלל, של בינה יתרה שצריכה לראשי עם ולכל איש ואישה ולכל רוח היום, של רוחב הדעת ועומק האמונה בסגולה שיש בעולם קרוע, לצומת של חיבור יהודי פלאי.
על דעת המקום, אחכה לו שיבא.
