"אדליסטים", הוא שם שבחרתי לכנות בו קבוצה רחבה למדי, של מומחים מטעם עצמם, לעיסוקים הקשים ביותר בהם נדרשים בני-אדם לקבל החלטות ולתפקד. על אלה נמנים עיסוקים בהם נדרשים אנשים לסכן את חייהם או חיי זולתם דרך קבע, כחלק בלתי-נפרד מאופי העיסוק. שירות בצבא ואחריות על הפעלת כוחות ביטחון בתפקידים קרביים מובהקים, עונה על ההגדרה הנ"ל במלואה, שכן הפעילות הקרבית במהותה היא אלימות נגד בני-אדם והתגובה להם גם היא אלימות דומה. "אדליסטים" הם מי שסולם הערכים שלהם כופר באמור לעיל.
1 בחרתי לכתוב על נושא זה בהשראת שני מאמרים קצרים שקראתי לאחרונה.
2 המאמר הראשון, של
רן אדליסט, מסביר היטב מדוע אסור לנתח סוגיות צבאיות אופרטיביות באמצעות כישורים אידאולוגיים. המאמר השני, של יעקב פייטלסון, מסביר מדוע אינך חייב להיות גנרל 4 כוכבים, בכדי לדון בשאלות של אסטרטגיה צבאית נכונה או שגויה. המעניין בהצבת שני המקרים זה מול זה, הוא במסקנות אליהן מגיעים הכותבים. אדליסט, כמודל לאדליסטיסט טיפוסי, מתעלם מאופי הנושא ותכלית העוסקים בו - מלחמה. פייטלסון, כרציונליסט, מחפש עדויות מעשיות מתוך ניסיונם של מומחים צבאיים, בכדי להצביע על כשלים אפשריים, כאשר העיסוק במלחמה נעשה ע"י שוליות, אידאליסטים מנותקים מהמציאות ומערכות ערכים שנגזרות מאידאלים תוך שהן מתעלמות מאופיה של הסביבה בה הם מטפלים.
שני הכותבים עוסקים במלחמה. אצל אדליסט המלחמה מכונה על-פי כינויו של העוסק שהשכיח בה: טרור, גרילה או פעילות חבלנית. פעילויות אלה, מופנות בעיקר כלפי אזרחים ועוסקות ברצח חפים מפשע, בפגיעה ברכוש ובשיבוש חייהם של אזרחים שלווים. הן נחשבות כלחימה בעצימות נמוכה משום שהן מתנהלות בדרך כלל באמצעים וכלים הרסניים פחות ממלחמה קונבנציונלית אופיינית בין צבאות סדירים. באופן פרדוקסלי, מה שלדידו מגן מוסרית על סוג זה של מלחמה ומספק הצדקה לניהולה, היא העובדה שהנוקטים בה מוסיפים חטא על פשעיהם הקודמים, בכך שהם פועלים מתוך ובתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית, שמשמשת להם כהגנה אקטיבית וכמסתור מפני תגובת המותקפים. קל להבין שזו אסטרטגיה מקיאבליסטית שגורמת לאבדות אזרחיות לא מעטות. אצל פייטלסון, מלחמה (קונבנציונלית) היא עיסוק ומקצוע. בכדי להוציאה לפועל בדרך הטובה והיעילה ביותר נדרשת מומחיות, שאותה יש ללמוד, לשנן ולתרגל.
בנקודה זו מסתעף הדיון לשני מסלולים משלימים, שבאו לכלל ביטוי בתקופה האחרונה בתקשורת: העיסוק בשאלת מוכנותו של צה"ל, בעיקר צבא היבשה, לאתגרי העימות ההולכים ומתהווים סביבנו וההתנהלות הראויה מול המשך פעילות הטרור לאורך גבול הרצועה ובתוך תחומי השליטה של ישראל באיו"ש. מרבית ההתייחסויות שקראתי ושמעתי בשתי הסוגיות עושות הבחנה דומה לזו של אדליסט בין טרור למלחמה. אני שולל אבחנה זו וגורס שטרור ופעילות חבלנית (כינוי מעט שונה לטרור) ומלחמה הן שתי פנים של אותה דיסציפלינה. לרוב טרור הוא השלב המקדים למלחמה. לאחר שמיצה את עצמו בכך שלא השיג את מטרותיו האסטרטגיות, הוא מותמר לסוג אחר של הפעלת כוח ובכלל זה מלחמה.
מאבק מזויין (אלים) מתנהל תמיד באותם כללי משחק - עקרונות המלחמה.
3 עקרונות אלה משקפים חשיבה, ניסיון ולקחים רבי שנים של חכמי הדיסציפלינה, אנשים שהוכיחו את יכולותיהם וסיכמו את לקחיהם ולקחי אחרים, במספר לא גדול של עקרונות מקצועיים, ששימוש בהם מגדיל את סיכויי ההצלחה של העוסקים בדיסציפלינה. ברגע שאנו מתחילים לנהל מלחמה לפי כללים העומדים בסתירה לעקרונות הללו, מגדילים אנו את הסיכון לעצמנו ואת מחיר המלחמה לעמנו ולאזרחינו.
ממשלה וצבא שאינם מבינים זאת או אינם מתחשבים בכך, מועלים בתפקידם ואינם ראויים לאמון הציבור.
מערך האיומים ההולך ונבנה סביב ישראל, בעיקר בהשראת אירן, מיישם היטב את הכללים הנ"ל. הוא מורכב מכוחות בלתי סדירים שמסוגלים לנהל מלחמות טרור או גרילה, המנהלים מלחמת שחיקה מתמדת נגד ישראל, צבאה ואזרחיה, ומכוחות סדירים שיכנסו למערכה, כאשר לדעת הממונים עליהם תהיה השעה כשרה לכך, בין אם מבחינת תנאי הסביבה הבינלאומיים, רמת העוצמה והמוכנות של הגייסות, קירבתם והיערכותם לאורך הגבולות או התממשותם של יתרונות נוספים, כגון מטריה גרעינית. סוֹן טְסוּ, שנחשב לאחד ממורי האסטרטגיה הטובים המוכרים בהיסטוריה הצבאית, קבע כבר לפני כ-2500 שנה, שהמצביא הטוב עורך את צבאותיו לקרב באופן שבהיערכות עצמה טמון זרע הניצחון.
יכולותיהם של הגייסות הם פונקציה של גורמים רבים ובכללם: מורל, מנהיגות, מקצוענות, מיומנות, תוכניות הפעולה, איכות וכמות הציוד ועוד. חלק קריטי ביצירת היערכות זו שייך למקצוענות ומיומנות של כל הדרגים ואלה נקנים רק ע"י למידה ותרגול. בתאוריה של האדליסטים, הטענה המושמעת בצה"ל שאי-העמדתם למבחן מבצעי של עוצבות בכוחות היבשה, פוגמת בכושרן המבצעי, כששון "זדוני" אלי קרב. הוא כמובן טועה. אם ניסיון מעשי הוא מבחן קריטי למיומנות בכל תחום מעשי שאנו מכירים, הדבר נכון גם ביחס למיומנות הצבאית; יש לנו בהיסטוריה הלא ארוכה שלנו הוכחות רבות מספור לכך. את שיא הצביעות או האווילות של טוענים מסוג זה מביא אדליסט בשורות הסיום למאמרו הנ"ל: "...הצבא אינו חושש ממלחמה אלא מטבח של פלשתינים." הרי לכם נוסחה מנצחת: הביאו את אזרחיכם ברבבותיהם לשדה הקרב, נהלו את תקיפותיכם מתוך האוכלוסייה האזרחית, הלבישו את חייליכם בלבוש אזרחי, עשו זאת במאסות גדולות ולעיתים קרובות, ומובטח לכם שתביסו את אויביכם השוטים.
במקום אחר הוא מצטט את הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט, במענה למח"ט שגרס שעל צה"ל להיות יותר אקטיבי והתקפי, בכדי להיות יותר אפקטיבי ויעיל: "אם כל רקטה שתעוף וכל דבר יהפכו למלחמת אין ברירה, ניכנס למלחמת 100 שנים." האמת היא שבגין גישה כזו אנו כבר מזמן במלחמת 100 שנים ויותר. אם לא נמצא דרך לשכנע את היריב שלא כדאי לו להמשיך בדרך הנוכחית, נגיע תמיד למלחמה הבאה, כשאנו שחוקים יותר, עייפים מנטלית הרבה יותר ומוכנים פחות. לעיצוב המורל ולתרבות הלאומית תפקיד מכריע. איננו יכולים לאמץ בעיניים עצומות את השיטה הערבית ולא לצאת מוכים מכך. אכן, אין צורך להגיב על כל רקטה שטסה לעברנו, אבל חייבים לאמץ מדיניות תגובה שעל זו שנגיב, תכאיב לו התגובה הרבה יותר מקודמתה - ריסון והרתעה באמצעות אסקלציה.
חובתה של מדינה להגן על אזרחיה, מכתיבה התנהלות שאחד מעקרונות היסוד בה הוא "עניי עירך קודמים"!!! הווה אומר: הכלל המוסרי המנחה מדינה המגינה על עצמה מפני תוקפנות הוא מזעור הנפגעים והנזקים בין אזרחיה ולא אצל אויביה, בין אם מדובר בעורף ובין אם בכוחות המזויינים. התנהלות אחרת היא מעילה באמון האזרחים בהנהגת המדינה וצבאה.
פייטלסון, בחלק השני של מאמרו, מעורר שתי שאלות מעניינות אחרות: האם העיסוק הצבאי הוא התמחות המחייבת לימוד, שינון, צבירת ניסיון והוכחת יכולת? והאם מהשירות בכנסת, בממשלה ובמיוחד בתפקיד ראש הממשלה העומד בראש הפירמידה האזרחית-צבאית שלנו - לא מתחייבים לפחות אותם כישורים? השאלה מופנית, כמובן, ל"שילוש הקדוש" - גנץ, יעלון ואשכנזי - שמצא דרכו לראשות מפלגת "כחול לבן" ודורש בשם ההיסטוריה הצבאית שלו את ראשות ממשלת ישראל, ללא הנמקה וללא הסבר משכנע לציבור; שאלה במקומה.
ההיסטוריה הישראלית רצופה אירועים של "כסאות מוסיקליים", בהם קצינים בכירים ובכללם רמטכ"לים החליפו תפקידים עם פוליטיקאים, ללא היסטוריה וניסיון מתאימים, והקדיחו את התבשיל הלאומי. למען האמת, רוב המקרים - דיין, רבין, שרון, ברק, ידין, מרדכי ואחרים - מוכיחים את התיזה שמעלה פייטלסון: ההכשרה, האימון, דרכי הפעולה ודרכי המחשבה של קצינים בכירים מקצועיים, שונים מהותית מאלה של פוליטיקאים, שמשרתים שנים במערכות הפוליטיות בטרם יתמודדו על ראשות הפירמידה. כשם שאין להעלות על הדעת מינוי ראש ממשלה אזרחי לרמטכ"ל, היא הנותנת גם במגמה ההפוכה.
מערכת בחירות זו מתאפיינת יותר מקודמותיה בתופעה בה כמעט אין מפלגה שלא "התקשטה" בגנרל תורן משלה. האם על הציבור בישראל להבין שהגנרלים לומדים בצבא "פוליטיקה שימושית" ולכן הם כשירים להשתלב בתפקידים הממשלתיים הבכירים ביותר ללא שום הכשרה נוספת?!
המשכה המתבקש של שאלה זו, הוא האם הרפיון המורגש בתפקודי הצבא ובביצועיו הלוחמתיים, במיוחד בצבא היבשה ובשנים האחרונות, הוא תוצאת העובדה שרבים ממפקדיו הבכירים אינם כשירים ליותר מכך? ואם אכן אינם כשירים מספיק לביצוע התפקידים להם הוכשרו כל חייהם המקצועיים, האם אין זו אזהרה לגבי יכולותיהם בתפקידים להם לא הוכשרו מעולם?
נראה, שהרצון להדיח את נתניהו כמעט בכל מחיר, הוא ההסבר הסביר היחיד לתופעה המוזרה של "גנרליזציית-יתר" שמציגה בפנינו מערכת הבחירות הנוכחית. על הממשלה הבאה לתת דעתה גם על שאלות אלה וליזום עבודת מטה וחקיקה שתסדיר את הפרברסיות שפשו במערכות הפוליטיות והשלטוניות המרכזיות.
ממשלה איננה "עיר מקלט" ל"אקס גנרלים".
