מחזהו של פלוריאן זלר הצרפתי (יליד 1979) "האם" מתאר מצבי רוח שונים של אישה הלוקה בשגעון, עד כי אותן הסצינות מתרחשות בין אם במוחה הקודח, ובין אם במציאות. אך בכל מקרה, הטקסטים בהם זהים, לעיתים עד שעמום מרוב החזרות עליהם - אך מפתיעים ברוח השונה בה הם נאמרים. הסיבה שהאישה, אנה (
אפרת בן צור שהיא ליבה של העלילה) הפכה לטרדנית בלתי נלאית, ה"חופרת" לבעלה ולבנה יחיד, והופכת את חיהם עמה לבלתי נסבלים, היא, שלאחר שילדיה גדלו ועזבו את הבית, והיא נותרה בו משועממת, בלי דבר לעשותו או ענין לעסוק בו, נטרפת דעתה. דמיונה המופלג גורם לה לחשוד שהעדרותו של הבעל מהבית לרגל עבודתו, היא רק תירוץ כדי לחפות על בגידותיו בה עם זונות בחדרי מלון עלובים.
כך היא גם מטיחה בבנה יחידה, שוודאי שגם הוא "בוגד" בה עם זונות. למעשה, אובדן הקשר הרגשי בין בעלה (
יוסי מרשק במשחק כנה וטבעי) לבינה, בשל מצבה הנפשי הרעוע, היא הפכה את בנה הבוגר (
תמיר גינזבורג התמיר ויפה תואר), למושא אהבתה, תחליף לבעל. מכאן הסיבה לקנאה שהיא רוחשת כלפי בת זוגו ואהובתו הצעירה אלודי (
רוני ענב, המופיעה כאן גם בהמשך כאחות במוסד לחולי נפש). אנה עושה כל שביכולתה על-מנת לנתק ביניהם את הקשר. כאשר הכל אפשרי לדעתה כדי להגיע ליעד. בכך, היא גורמת לאומללותו של הבחור, וכשהיא חשה מצידו ניכור, היא מדמה לעצמה שהוא חנק אותה למוות.
משחקה של אפרת בן צור כה עוצמתי, משוחרר ומלא סערה, עד כי הוא מאפיל על כל שאר הדמויות, ומעמיד אותה במרכז העלילה. כפי שששון גבאי במחזהו של זלר "שעה של שקט" שעלה בבית לסין, מהווה את מרכז המחזה ותופס את מלוא תשומת הלב. יוסי מרשק כנורמלי והמאוזן, תמיר גינזבורג כבן האוהב והקרוע בין אהבת אמו המוטרפת לאהבת חייו אלודי (
רוני עינב) הם הסיבה והמסובב לסצינות המדגימות של תהפוכות הנפש של האישה הלא מסופקת, שמחוסר מעש הפכה למשוגעת. הם כה משתדלים להרגיעה, אך ככל שהם מנסים, כך האישה עולה לרמות גבוהות יותר של טירוף, שאין גבול לדמיון השולט בו.
הקהל לא תמיד מצליח להבחין בין הממשות לבין המצבים הקיימים רק בדימיונה של האם. אך מכל מקום, המחזה מקצין את הבעיה, שיסודותיה אולי קיימים במשפחות רבות, אך לא מגיעים לכלל מימוש כה אכזרי כמו במחזה זה. הבימאי
יבגני אריה השקיע בהצגה את יכולותיו בתכנות הדרמטיזציה של הנושא והשמתה בקרב השחקנים המעולים, כמו גם בהזמנת עיצוב התפאורה הלא רגיל בתיאטרון זה, שיצר
סמיון פסטור הרוסי היוצר בניו-יורק, שם עיצב להצגה שעלתה בג׳וליארד, אותה ביים אריה בזמנו. פסטור אף יצר עיצוב תפאורה להצגות נוספות בגשר, כמו
"הדיבוק" ו-"אורסטיאה".
הצגת "האם" בתיאטרון גשר דורשת מהצופים זיקה לפסיכולוגיה בסיסית, הרבה דמיון וכן התייחסות לתהומות הנפש אליהם צוללת דמותה של הגיבורה, האם. גם אם הטקסטים החוזרים ונשנים המייגעים מהווים את נקודת התורפה של המחזה, הרי מתן תפקיד כה מורכב לשחקנית אפרת בן צור הוא בבחינת מתן פרס לשחקנית.