"שיקאגו" בהפקה אמריקנית מברודווי ועם
שירי מימון, העולה בהיכל התרבות בתל אביב, הוא מחזמר מרהיב עין, מקצועי ותוסס, מבוצע בכישרון רב, אך עדיין קשה לומר שאנו צופים במחזמר בברודווי.
ההפקה בברודווי שיגרה לישראל להקה משופשפת מלווה בתזמורת נפלאה והציבה את שירי מיימון שלנו באחד התפקידים הראשיים. כזכור, שירי לוהקה לתפקיד רוקסי הארט בהפקה האמריקנית למשך שבועיים, ליהוקים שגרתיים של מחליפים וממלאי-מקום. ההרכב שהגיע לישראל בחר בשירי שוב לבצע את התפקיד שאותו ביצעה בברודווי.
הלהקה האמריקנית הורכבה משחקנים-זמרים-רקדנים מעולים שחלקם מסוגל לשחק, לשיר ולרקוד ושוב לשיר, בקצב תוסס.
צפיתי במחזמר שיקאגו (הסרט אינו נכלל) רק 4 פעמים על בימות הווסט-אנד. האורגינאלי והנחשב ביותר עם אוטה למפר הגרמנית ורותי הנשל הבריטית ועוד פעמיים עם רותי הנשל וגם עם ניקולה הוג'ס. הנשל נחשבת לאחת מגדולות שחקניות המיוזיקל בבריטניה. ההפקות ההן היו במסגרת אגדה חיה וכאן עלי להטעים שההפקה הממש לא צנועה והמושקעת, בצורה סבירה, היא מעולה, אך עדיין זה לא זה.
המחזמר "שיקגו" מאת ג'ון קנדר ופרד אב ובוב פוסי, מבוסס על מחזה שכתבה בשנת 1926 עיתונאית ב"שיקאגו הראלד טריביון", מורין דאלאס ווטקינס. ההפקה כמחזמר הועלתה על בימות ברודווי בשנת 1975 בכיכובה של הרקדנית המהוללת צ'יטה ריברה, והפכה בין לילה למיוזיקל מדובר ביותר. מאז נדד המחזמר ללונדון ולבירות עולם רבות וקצר הצלחה רבה.
הכל נעשה על הבמה
מדובר בעצם בעלילה המוצגת חלקה באולם קברטים, לפני קהל, עם מנחה ודמויות מופרכות. עלילת המחזמר מתרחשת בשנות העשרים של המאה הקודמת. רוקסי הארט נשואה טכנית לאיימוס התמים ולמעשה היא נושאת עיניה רק להיות כוכבת! היא נתקלת במחזרים על הפתחים וגם אחד שמבטיח לעשותה כוכבת, אולם כשהוא נראה לה בלתי מעשי היא פשוט מחסלת אותו. היא נשלחת לכלא בציפייה למשפט העלול להסתיים בתלייתה. בכלא היא נתקלת בוולמה קלי, זמרת ורקדנית מועדונים מפורסמת, המואשמת אף היא ברצח בן זוגה ואחותה לאחר שמצאה אותם במיטה המשותפת. הן חולקות את שירותיו של בילי פלין, פרקליט מפולפל שמאמין רק בכסף והרבה ומבטיח לחלץ אותן מחבל התליה אם ייאותו לסגנון העבודה שלו.
בדרך הן, ושאר האסירות, נהנות משרותיה של מנהלת הכלא, מאמא מורטון, המגשימה להן את התיווכים וההטבות תמורת מזומנים. העלילה מסתעפת ומסתבכת, אך הסוף הוא כמובן טוב, והשתיים פוצחות בקריירה חדשה של הרוצחות הזמרות.
המיוחד בתצורה של המחזמר הזה שהכול נעשה על הבמה. התזמורת על הבמה והיא משתתפת בעלילה, יש מספר ויש דמיון ומציאות המתערבבים זה בזה, תמונות סוריאליסטיות והכי הרבה - קצב מטורף, רווי שירים מדהימים וריקודים.
ישנן סצנות נודעות למחזמר ובין היתר קטע האסירות הרוצחות, מסיבת העיתונאים, הקרקס שהוא בית המשפט ותמונות מרגשות של איימוס שכולם דוחים אותו והוא נחשב לנייר צלופן שקוף.
פיטר לוקיאר, מגלם את הפרקליט הממולח בילי פלין בכישרון מדהים וביכולת תנועה, משחק ושירה ראויים לכל שבח. פיטר הוא בעל קול בריטון נעים ואדיר והוא חלקלק, מלוקק, אמן האינטריגות ורדיפת הבצע שלו מנצנצת מאישוניו. קטעי מסיבת העיתונאים, עולם הקרקס וכניסתו לבמה - הם תענוג צרוף של חוויה מוזיקלית, אם ניתן להתבטא כך.
קצב מטריף
כוכבת הערב היא ללא ספק טרה מקלאוד כוולמה קלי שמפגינה ביצועים שלא ייאמנו. טרה היא שחקנית ותיקה שגילמה את התפקיד כבר שנים רבות ובהפקות שונות לרבות בקוריאה לפני שנתיים. חרף גילה הלא צעיר כל כך, היא רוב הערב על הבמה וכל הזמן היא משחקת, שרה ורוקדת. בקטע מסוים היא מסוגלת להעמיד תמונה של 10 דקות לפחות ובו היא שרה ורוקדת בקצב מטריף וחוזרת על עצמה.
שירי מיימון כרוקסי הארט יודעת לתת הופעה מוצלחת, היא יודעת לשיר ולרקוד, להיות מרגשת ונמרצת ובהחלט היא ראויה לתשואות רמות. שירי מוצלחת מאוד בשפה האנגלית ללא רבב והיא זמרת מקצועית מלוטשת.
פול ווגט שחקן אדיר ממדים מגיש משחק ושירה נפלאים כאיימוס התמים והאוהב. ג'ניפר פאול היא מנהלת הכלא, מאמא מורטון. היא מיטיבה לבצע את השירים המוכרים בקצב וברגש הנכון והשובה לב. הופעתה היא מדויקת ומוצלחת.
כרגיל, משחק גבר את דמותה של העיתונאית מרי סנשיין. התפקיד כתוב במחזמר לביצוע על-ידי גבר (רק בסרט שינה הבמאי את העיקרון). התפקיד מבוצע בכישרון רב. למרבה הצער ההפקה לא הכינה תוכנית עם שמות היוצרים והשחקנים, כך שאיננו יודעים מי משחק מה. זו בהחלט החלטה מוזרה שאולי מבטאת את זלזול ההפקה בקהל. נכון אומנם שבסיום ההצגה מוצגים השחקנים בזה אחר זה בשמותיהם, אך אין לזכור זאת. מחזמר בלי תכניה כמוהו כמסעדה בלי תפריט.
יצוין שבעמוד ההפקה מצוינים שמות אחרים לחלוטין של השחקנים הראשיים, העומדים להגיע להופעות בארץ.
אגב, כיון שהמחזמר עולה בהיכל התרבות, הוקמה במה באמצע האולם בעוד שהגושים הצדדים יושבו רק בשורות הרחוקות יותר והיו צופים שהתלוננו שאינם רואים היטב. ראוי לציין שבאתר הזמנות הכרטיסים מצוין שבגושים צדדיים אלה - הראייה בנעשה על הבמה היא לקויה.
הכוריאוגרפיה והדיוק במשחק ובהגשת השירים הם מוצלחים, נאמנים לכוריאוגרפיה של בוב פוסי האגדי. נראה שמדובר בלהקה שהורכבה במיוחד להופעה בישראל והיא בהחלט מרשימה ומענגת, אך קשה לומר שאכן זוהי ברודווי בתל אביב.
