מהרגע המעוות הראשון, מתכנני הטבח במסגדים בניו-זילנד (15.3.19) הסתמכו על האימפוטנציה המוחלטת של פייסבוק, יוטיוב ושאר פלטפורמות המדיה החברתית – כותב מרגרט סליבאן, פרשנית התקשורת של וושינגטון פוסט. הם הסתמכו על כך שענקי ההיי-טק שמים את הרווח לפני הביטחון וההגינות, והם הצליחו.
שעות רבות אחרי הטבח ניתן היה לצפות בקלות ביוטיוב בסרטון המחריד בן 17 הדקות שהעלה הרוצח בשידור חי. דרו הרוול, כתב ההיי-טק של הפוסט, סיכם כך: "הטבח בניו-זילנד הועבר בשידור חי בפייסבוק, נמסר עליו ב-8chan, דווח ביוטיוב, היו תגובות עליו ב-Reddit, והוצג לעולם לפני שחברות ההיי-טק יכלו לפעול".
וזה מחמיר. האכזריות שהרגה 49 ופצעה עשרות נוצרה וקיבלה תאוצה במדיה החברתית, תוך שהיא צוברת תמיכה ומעודדת חקיינים. אחד החשודים פרסם כתב שטנה בן 74 עמודים נגד מוסלמים ומהגרים, תוך שהוא הולך בבירור בעקבותיו של דיילן רוף, אשר רצח תשעה מתפללים שחורים בכנסייה צ'רלסטון ב-2015. וכל זה מתפשט ברחבי העולם, בדיוק כמתוכנן.
המדיות החברתיות טוענות, כי אינן יכולות לשלוט במיליוני התכנים המוצגים בהן מדי שנה מסביב לעולם. הן מגיבות כמיטב יכולתן – שזה לרוב מעט מדי ומאוחר מדי. הן מתעקשות שאינן חברות מדיה האחריות לתכנים, אלא רק פלטפורמות בהן יכולים מיליארדים להתבטא כרצונם. ככל שהרשתות שולטות בתכנים, הן תלויות במפקחים נמוכי שכר או באלגוריתמים – ובמקביל הן משקיעות סכומי עתק במיקסום הכניסות והפרסומות.
זו ממש לא הפעם הראשונה בה מעשי אלימות הועלו לרשתות בזמן אמת, מזכירה סליבאן. אבל הטרגדיה בניו-זילנד מעלה את הסכנה הזאת לרמה אחרת לגמרי המחייבת תגובה. אין ספק, שמעורבות כאן סוגיות רבות משקל:
חופש הביטוי בכלל וחופש זרימת המידע באינטרנט בפרט. היכן עובר הקו בין צנזורה לבין אחריות? זוהי שאלה עימה מתמודדות חברות החדשות הגדולות מאז הקמתן: אלו תמונות וסרטונים לפרסם, איזה תוכן להעביר לקוראיהן וצופיהן.
אין מנוס משיקול דעת של עורכים, קובעת סליבאן. אין ספק שההיקף והמהירות של העולם הדיגיטלי מציבים אתגר חסר תקדים. אבל לומר "אין לנו מה לעשות" ו"זה לא העסק שלנו" – אלו תשובות שלא ניתן לקבל. הטבח שלשום מחייב את פלטפורמות המדיה החברתית – שהן חברות מדיה, למרות שאינן מוכנות להודות בכך – לקחת את העניינים ברצינות.
כאשר האלימות הופכת ליותר ויותר ויראלית, חברות ההיי-טק חייבות להתמודד עם המשבר שהן סייעו ליצור, קובעת סליבאן. הן חייבות למצוא דרכים להיות אזרחים אחראים בעולם הדיגיטלי, לצד היותן מכונות מוכוונות-רווח.
