להיפרד מהפרקינסון לבחור בחיים

כשאנחנו נכנסים לתסמונת הישרדות ונשארים בה, היא מאפשרת לברית לא קדושה להתהוות. פרקינסון מתאחד עם חרדה ועם פיזיולוגיה של פחד, ואנחנו מרשים לתבניות הגופניות של הפרקינסון לקחת פיקוד.
אבל האם כל התסמינים שאנחנו חווים נגרמים מהפרקינסון? או שמא חלקם נובעים מאותו פחד ומאותה חרדה? ייתכן שיש לנו רק 10 אחוזים או 15 אחוזים ממה שנחשב מחלת פרקינסון. עם זאת, בשל הסיבה שבה עסקנו, אשר פתחה את הדלת לתבניות פרקינסון, אנחנו עלולים להפגין תסמינים של אדם עם 70 או 80 אחוז של המחלה.

הפרקינסון שאנו סבורים כי יש לנו אולי אינו כפי שהוא נראה. אם נוכל ללמוד לשים בצד את הפחד ואת החרדה, אולי נגלה שרמת הפרקינסון שלנו אינה 60 אחוז, אלא נמוכה בהרבה. תמונת המאובחן השלמה היא כמו תצרף המורכב מחלקים רבים, שהפרקינסון הוא רק אחד מהם.

הבעיה היא, שכאשר אנחנו הולכים לרופא, ומתבוססים בתסריט החרדה והפחד שלנו, שבא לידי ביטוי בתבניות הגופניות ובהתנהגות הפרקינסון שלנו, הרופא מגיב בהתאם למצב שהוא רואה לפניו. האבחנה שלו והתרופות שהוא רושם מכוונות למטופל פרקינסון בעל תסמינים משמעותיים, ולא למטופל פרקינסון שולי, שמפגין תסמינים שנובעים בחלקם מחרדה ומהתנהגות של פחד.

חשבו על פרקינסון כעל תצרף גדול, תצרף חי. כל האנשים בעברנו, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, הסיפורים שמסופרים לנו - כל אלה הם רק חלקים בתצרף הזה. בכל פעם שאנחנו מוציאים חלק מהתצרף, התצרף כולו חייב להסתדר מחדש, וכל התמונה משתנה. אם משנים את הצורה של חלק אחד, החלקים לא יתאמו לתמונת התצרף הגדולה, והכול ישתנה.

פרקינסון הוא באמת רק שם של תצרף שמתאים למצבים מסוימים. אם אנחנו לא מבינים זאת, ומסתמכים רק על רופאים ותרופות, ללא ספק המצב יחמיר. כשאנחנו מרגישים גרוע ושרויים במצב שלילי, אנחנו משחקים בתסריט שמונצח על ידנו, ומגוללים אותו עמוק לתוך התבניות הגופניות של הפרקינסון.

בשל אותם הרגלי התנהגות, רופאים מדגישים בצדק את החשיבות של התרגול הגופני ושל האימון הפיזי, כחלק מכל דרך ושיטה להדיפת אותן תבניות פרקינסון. אבל לא רק שעלינו ליטול אחריות על גופנו, אנחנו גם חייבים להילחם כדי לשנות את התסריט על-ידי התנהגות אחרת.

ואז נראה איך התצרף משתנה, והפרקינסון שלנו הוא אחר מכפי שהיה קודם. או אז ניווכח עד כמה גדול או קטן הפרקינסון שלנו. אנחנו מרגישים טוב יותר, אנחנו מתנועעים טוב יותר, ומצב רוחנו משתנה לטובה.

המפתח לכך הוא להצליח להניח את הפרקינסון בצד, לבחון ולנתח את דפוסי ההתנהגות שלנו, ולקבוע מה באמת גורם לתסמינים שלנו - האם זה הפרקינסון או שגם לנפשנו יש חלק בכך? כמה פרקינסון יש לי וכמה אפשר לזקוף לחובת ההתנהגות שלי? כמה זה פרקינסון וכמה זו חרדה? כמה זה פרקינסון וכמה זה נובע מהתסריטים שאנחנו משחקים בהם תפקיד?

כשאנחנו מזהים זאת ומסוגלים לשנות את התסריט, במטרה לסלק את הפחד ואת החרדה, אחוז הפרקינסון עשוי להצטמצם עד מאוד. אנחנו יכולים להתחיל להדוף את תבניות הפרקינסון.

כשאנחנו רוכשים מחדש את ביטחוננו, מבססים תחושה של תמיכה, ומרגישים טוב, כוחו של הפרקינסון מאבד אחוזים. שוב אינו אותו פרקינסון, ואנחנו שוב איננו אותם אנשים.

פרקינסון אינו יודע איך להתנהג כשאנחנו מרגישים טוב. הוא מקבל תוקף רק כשאנחנו מרגישים רע, כשהתסריט שלנו שלילי, כשאנו מתנהגים בהתאם לפרקינסון ונכנסים לתבניות שלו.

ברגע שאנחנו משנים את התסריט ואת תבניות ההבעה של הגוף, ומתנהגים באופן שונה, דבר מה קורה לפרקינסון. ואנחנו משתחררים.

שנו את התבניות שלכם. שנו את הכימיה שלכם. שנו את התצרף שלכם. שנו את חייכם!

כדי להיות בריאים ולהרגיש בריאים, עלינו להיות מודעים לכל ההיבטים הללו של גופנו, של מקצבנו ושל תנועותינו — ולעבוד על זה. בדפים הבאים נלמד סדרת תרגילים שיאפשרו לנו לחוות גילוי מטלטל. איננו צריכים להתגורר בתבניות הגופניות של הפרקינסון — למעשה, אנחנו לוחמי פרקינסון!

היה לי לקוח שלא היה אצלי בערך שלושה חודשים. כששאלתיו היכן היה, אמר לי כי לא בא מפני שהרגיש טוב.

זאת הייתה טעות מצידו. עליכם להתרכז בטיפול כשאתם מרגישים טוב, כדי שתוכלו להמשיך להרגיש טוב.

כצפוי, יום אחד הוא התקשר אליי מבוהל מאוד, ואמר כי הוא חייב לבוא אליי. הוא הגיע בזמן הפסקת צהריים עם אשתו, והוא לא נראה טוב. רגלו רעדה.

"אחוז הפרקינסון שלי עלה במידה רבה", התנסח באופן שלימדתי אותו. "הוא משתלט על חיי. אני כבר לא יכול לשבת עם אנשים, והחלטתי לעזוב את העבודה".

הוא גילה לי שלאחרונה ביקר אצל רופאו, שהעלה את מינון התרופה שנטל מכדור אחד ליום לשלושה ביום.

"אמור לי", ביקשתי, "היית לאחרונה בחו"ל?"
"כן, היינו ברומניה", השיב.
ביקשתיו לספר לי על כך, והוא החל, "הלכנו לבתי קזינו, לעיסויים, והיה ממש נהדר."
הוא החל לחייך, ואני דיברתי אליו.
"היכן היית זה עתה?"
"למה אתה מתכוון?"
"מה ראית?"

הוא אמר לי כי דמיין את בתי הקזינו ואת העיסוי, ומההבעה בעיניו ובפניו ניתן היה ללמוד שהפרקינסון לא היה שם. לרגע הוא שכח מהצרות שלו.

שאלתיו אם סבל מחרדה, והוא השיב בשלילה. חזרתי על השאלה וקיבלתי את אותה תשובה.

שאלתי את אשתו איך הוא בבית, והיא אמרה, "הוא לא מפסיק לדבר בצורה שלילית על מה שהולך לקרות לו. הוא פוחד ואומר כל הזמן, 'תסתכלי איך אני נראה, תסתכלי על הפנים שלי.' כל הזמן הוא יושב מול המחשב ומחפש בגוגל חומר על פרקינסון ולמה עליו לצפות כשהמחלה תחמיר."

הבטתי בו ואמרתי לו, "אתה רואה, זה נהיה התסריט שלך. זה לא שאחוז הפרקינסון עלה, אלא שאתה יצרת לעצמך תסריט שבו התחלת לשחק פרקינסון ופחד מפני עתיד שלילי, ונהיית אובססיבי בקשר לזה.

"איזה אחוז שייך לפרקינסון ואיזה אחוז נובע מכך שאתה מניח את הפחדים ואת החרדות שלך על הפרקינסון?

"בגלל זה, כשהלכת לרופא, הוא ראה שמונים אחוז פרקינסון ונתן לך תרופות בהתאם לכך. זאת טעות! יכול להיות שיש לך רק עשרים וחמישה או שלושים אחוז פרקינסון, והשאר הוא תוצרת הנפש שלך."
"זה נכון", אמר. "כל הזמן אני חי בפחד מהעתיד. בגלל זה אני לא רוצה לצאת לפגוש אנשים. אני לא מסוגל להתרכז."

"אז בוא נתייחס לבעיה שלך כאל הפרעת חוסר ריכוז", אמרתי. "זה לא הפרקינסון, אבל נכנסת לשלב שכותרת התסריט שלך היא 'פחד', ומשעה שאתה חי את הפחד, אתה נכנס לתסמונת הישרדות. וכשאתה נמצא שם, אתה מרגיש נטוש ואבוד. זה הסיפור כולו — הבנת את העניין, עכשיו צא מזה.

"בכל פעם שתתחיל לחיות את הסיפור הזה, אמור, 'עצור! די! האם זה רלוונטי? האם זה נכון?' אמור, 'אני לא מתכוון להקשיב לקול ההוא. במקום זה ארכב על אופניים, אשתה כוס קפה.' אתה תראה, שעד מהרה תרגיש טוב ותחזור לצאת מהבית ולפגוש אנשים."

אמרתי לשחקן, שהוא יכול לסרב לקבל את התסריט שניתן לו, כי הוא אינו מתאים לו, וכי ביכולתו לשנותו.