מאיר פעיל - הפלמ"ח בסביבות ים-המלח

מאיר פעיל נולד בקיץ 1926 בירושלים להוריו ברכה ונחום פילבסקי. אביו היה פועל בחברת אשלג ארץ-ישראלית בים המלח, השתייך מפלגתית "לפועלי ציון שמאל" והיה ביקורתי כלפי תפקידה של ההסתדרות הכללית. משנת 1937 היה חבר תנועת הנוער העובד ופעיל ביחידת הקשר של ההגנה. בחודש יולי 1943, לאחר שסיים את לימודיו, התגייס לפלמ"ח ושובץ בפלוגה ד'.

בשנים 1948-1943 שירת בפלמ"ח. הוא עבר קורסי פיקוד ושימש בין היתר כמפקד כיתה, מפקד מחלקה ומפקד מחלקת סיירים, מדריך בקורס מפקדי מחלקות של "ההגנה" (1946) וסגן מפקד קורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח (1947). השתתף בהברחת עולים מלבנון וסוריה, בהתקפה על משטרת הר כנען, בסזון נגד האצ"ל בירושלים, בליל הגשרים, בפיצוץ גשר בנות יעקב ועוד.

במלחמת העצמאות היה מפקד יחידה מטעם הש"י בירושלים שפעלה נגד הארגונים הפורשים (האצ"ל והלח"י), ולאחר מכן סגן מפקד גדוד בחטיבת הנגב ולבסוף קצין אגף המטה של החטיבה. לחם בשכונת ממילא בירושלים, בקרב על משטרת עירק סואידן, בכיבוש באר שבע, במבצע חורב לסילוק המצרים מהנגב, "מבצע לוט" לפריצת הסגר על סדום מידי ירדן, "במבצע עובדה" לכיבוש הנגב הדרומי ואילת ועוד.

ב-1948, לאחר פירוק הפלמ"ח, המשיך לשירות קבע בצה"ל. תחילה הדריך בקורס מפקדים ושימש כקצין באגף המבצעים. "במבצע קדש" היה מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני ולחם בקרב על צומת רפיח וצומת ביר לחפן.

שאר תפקידיו לאחר המבצע: מדריך בבית הספר לפיקוד ומטה, מפקד חטיבה 11, מפקד בית הספר לקצינים, ראש מחלקת תורת הלחימה במטכ"ל ועוזר מפקד אוגדת השריון, ישראל טל במלחמת ששת הימים. פרש מצה"ל בשנת 1971 בדרגת אלוף משנה.

פעיל נבחר פעמיים לכנסת. היה חבר בוועדת החינוך וועדת הקליטה, והיה מהבולטים בחברי הכנסת של השמאל. קרא פעמים רבות למשא-ומתן עם הפלשתינים ולמוכנות לנסיגה מהשטחים. היה ממייסדי המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלשתיני. בשנת תשל"ג קיבל תואר דוקטור בהיסטוריה צבאית, כללית ומזרח-תיכונית; ב-1974 זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

לטענת פעיל לפלמ"ח היו "3 רומנים" עם מפעלי ים המלח. הרומן הראשון התרחש בין השנים 1944 - 1947 שעיקרו מתבטא במסעות הפלמ"ח במדבר יהודה. פעיל סיפר כי היו טיולים אופייניים שבהם מגיעים ברכב לצפון ים-המלח (במשאיות או אוטובוסים). לקראת לילה היו אנשי הפלמ"ח יורדים על-יד ג'ייאר (עין ג'אהר) ומשם ברגל, ללא הפסקה עד לעין פשחה.

היו גם לפי תיאורו של פעיל טיולים שהגיעו אחר-הצהריים והמטיילים מספיקים לחצות את מצוקי עין-פשחה עוד בשעות האור. על הפלמ"ח היה לעשות זאת במהירות כדי להתחמק מעיני הבריטים. המטיילים לא נשאו נשק אלא היה כמה אקדחים לפלוגה וכן כמה רימונים. הטיולים נערכו בחורף (להימנע מהחום הרב) וממשיכים לאורך חוף הים עד עין-גדי שם היו מצוקים שהיה הכרח לחצותם בעלייה תלולה.

טיולים אלה, שארכו כשבוע ימים כללו עליה למצדה, דרך הסוללה. הפלמ"ח לטענת פעיל, הפלמ"ח לא עלה אף פעם דרך שביל הנחש. משם ירדו לאום בארק (עין בוקק) ומשם על-פי הסדר קבוע הלכו לסדום. ההסדר היה חשוב משום האיומים שקיבל הפלמ"ח שבמידה ויכנס לתחום המפעל, יוזעקו הבריטים.

הפלמ"ח ניסה לשכנע את המא"ז של מפעלי האשלג לתת לבחוריו להיכנס אולם אריה לאון קמינר (ממנהלי המקום) ועוזריו המשיכו לאיים בהסגרה לבריטים. לא פעם התפתחו שם מריבות וצעקות. הפלמ"ח החליט להיפרע מקמינר והוטל על פעיל לפקד על קבוצת העונשין. הם אכן מצאו אותו ולימדוהו לקח.

עוד סיפר פעיל כי לפעמים היו מגיעים לסדום בדרך אחרת: יוצאים מרמת רחל הולכים להר הורדוס (הרודיון), תקוע ומשם יורדים לעין-גדי, למצדה, ולסדום. סדום הצטיירה כסוף העולם והקשר היחיד היה דרך הים. לעיתים רחוקות הגיע פטרול רכוב של משטרת המדבר במסלול: באר-שבע, כורנוב, מעלה העקרבים, עין חוצוב, ודי כסיב (אמציה).

האזור נחשב כמעט "ללא בריטים" ולכן ההגנה הביאה לשם נשק והחלה באימונים בנשק חי. כל פלוגה נהגה לעשות מדרום לסדום אימון - תרגילי פלוגה, תרגיל אש פלוגתי עם כיתת מקלעים בינוניים כיתת מרגמה 81 מ"מ ("טרי אינטש"), ו-3 מחלקות רובאים. ניסו לתת לאימון אופי של "צבא סדיר" כולל סיור ועוד. לכן תחילה התאמנו ביבש ולאחר מכן ברטוב.

יוזם האימונים בסדום היה אורי יפה שהכיר את השטח טוב עוד ממאורעות 1936 1939, ופלוגתו, פלוגה ג' אכן תרגלה ראשונה. פעיל השתתף אז במחלקת הסיירים בדרגת טוראי.

משנת 1944 התפתח לפי פעיל, מנהג שמסדום, בתום התרגול, הולכים דרומה, דרך ודי פוקרא (נחל צין), נכנסים למכתש הקטן, יוצאים ממנו בטיפוס למעלה הולכים דרך מעלה העקרבים למכתש הגדול, ויורדים דרך נקב אל יהוד. משם היו פלוגות צועדות לירוחם (תל רחמה) ומשם בלילה - חותכים את הגבעות לקיבוץ רביבים.

משם בהיחבא, לבאר שבע ושם המשאיות אספו את הפלוגה צפונה. בעוברם בעיר חטפו הפלמ"חניקים מטר אבנים וקללות. ההוראה הייתה לא להשיב לערבים ולא להתחכך עמם מחשש שהבריטים ינצלו זאת. וכך, בבגדים מלוכלכים ובפרצוף נפוח ממטר האבנים נסע פעיל לביתו באוטובוס "דרום יהודה". לפעמים היו עושים הפוך - מתחילים מרביבים, ודי פוקרא, מבצעים תרגילים, דרומה למצדה, עין גדי, צפון ים המלח ומשם חזרה לצפון.

פעיל היה נוכח בעת שסיירי פלוגה ד' נשדדו. העובדה שהבריטים לא נוכחו כמעט אפשרה לקבוצות בדואים להסתובב חמושות ולשדוד. באותו אירוע מספר פעיל היו 23 פלמ"חניקים מהם שלוש בנות ומפקד הכוח היה שייקה (ישעיהו ברוט). הכוח יצא להכין את מסלול המסע עבור פלוגה ד'. בעת שיצאו מעין פשחה, קליה, בסמוך לעין טריבה, נכנסו למארב של 6 בדווים שהו חמושים ברובים ותת מקלע.

השודדים ירו על הכוח גם מהמצוק וגם מבין קני הסוף. לפלמ"חניקים היו 2 אקדחים מוטמנים במימיות שעד שהוצאו והורכבו כבר השתלטו השודדים על החבורה. הבדווים לא פגעו במכוון כי באו לשדוד ולא להרוג. הם שדדו שעונים, מצלמות, ומצאו את שני האקדחים. השודדים נהגו בכבוד בבנות והסתלקו. החבורה המשיכה וכמעט שנשדדה בשנית בנחל צאלה. עוד סיפר פעיל על קרב שהתפתח עם חבורת שודדים בהם נהרג אחד מהם ולחבורת הפלמ"ח היה פצוע בכתף שנאלצו לשאתו ברגל עד ירושלים.

הרומן השני היה בין הפלמ"ח לקיבוץ בית הערבה. הקיבוץ נוסד בשנת 1939 כנגד גזירות הבריטים והוצג כשיכון עבור עובדי חברת האשלג. הקיבוץ שיכן מחלקת פלמ"ח וסייע בהברחת עולים מעירק ופרס. לאחר ליל הגשרים ופיצוץ גשר אלנבי נעצרו כל הגברים ונשלחו למחנה המעצר בלטרון עד השבת השחורה.

נחום, אבא של פעיל, שהיה בכיר בחברת האשלג חשש תחילה מהקיבוץ שחבריו יורידו מחירים משום שיסכימו לעבוד בכל מחיר עד שיקימו חקלאות. לאחר מכן נוצרו קשרים טובים עם החברים. אביו של פעיל העריץ את שיטת החיים הקיבוצית, את מסירותם וראה בהם ישראלים בעלי רמה.

הוא לגלג מעט על פעיל וסיפר לחברה בבית הערבה כי בנו הוא מ"כ אבל באותו הזמן התגאה כי הוא משרת בפלמ"ח. אמו של פעיל ראתה בשירותו בזבוז זמן והציעה לו לעזוב את הפלמ"ח לקבל סטיפנדיה של 5-4 שנים וללמוד פיסיקה. שם אתה צריך להיות ולא בפלמ"ח, אמרה לפעיל.

בשנת 1945 הפלמ"ח שיכן בבית הערבה מחלקה שהקיבוץ הפך להיות הבסיס שלה. לפי ההסדר הפלמ"ח עבד 14,5 ימים במשק והשאר נותר לאימונים. חלק מהפלמ"חניקים עבדו במפעל מטעם בית הערבה. נוצרו קשרים טובים עם הקיבוצניקים, החביאו משק במשותף ועוד.

למפקד הפעולה בליל הגשרים (פיצוץ גשר אלנבי) התמנה חיים בר-לב שעוד בהיותו מ"מ בבית הערבה, תכנן את הפעולה. המחלקה הצטיידה בנשק בבית הערבה, החביאה את הנשק במפעל ונסעה עד עין טרבה להסתתר בין קני הסוף. למחרת בלילה הלכה המחלקה לרמת רחל.

המרפאה במפעל האשלג הועמדה במצב הכן וכך גם בבית הערבה וברמת רחל. רבים ידעו מראש על הפעולה המתוכננת בגשרים והתכוננו לקלוט את הפצועים וההרוגים. בכך, בשנת 1945, הסתיים הרומן השני של הפלמ"ח עם האזור. הרומן השלישי לדעת פעיל היה בעת מלחמת העצמאות.

כבר בדצמבר החליט הפיקוד העליון של ההגנה להפוך את אזור ים המלח לאזור הנתון למרות הפלמ"ח וכך גם בגוש-עציון. לאזור נשלח איש מילואים מנוסה של הפלמ"ח – עוזי נרקיס. המחלקה עליה פיקד הגיעה עד 40 איש והם הפכו את בית הערבה וסביבתה לשטחי אימונים. כעבור זמן מועט הועבר נרקיס לגוש-עציון ומחליפו היה דני מס. צפון ים המלח ודרומו אוחדו והפכו "לחבל" שנמצא תחת פיקודו של מפקד מחוז ירושלים.

מפקד החבל היה ישראל עמיר עד פברואר 1948. באמצע פברואר החליפו דוד שאלתיאל ובתקופה זו הודיע נובומייסקי כי הוא מפטר את העובדים. בבית הערבה סירבו תחילה למלא את הוראת הפיקוד ולפנות את הנשים והילדים וזאת בתמיכתו של מפקד "צפון ים המלח" צבי שמאלי מבית הערבה שפעיל היה בין מדריכיו של פעיל בקורס קצינים.

לאור הקשיים, המצב הביטחוני, מערבות הבריטים וחשיבות המפעל לאשלג, החליט המטכ"ל בכל זאת לשלוח נציג בכיר שיקשר בין כל הגופים וכך הורד לים המלח רודי (אמנון זעיר). לסדום נשלח מתי פלד שיאמן במהירות את העובדים במקרה של פלישה ירדנית.

ישראל בר יהודה מבכירי הקיבוץ המאוחד, הוזעק כדי לשכנע את בית הערבה להסכים ולפנות הנשים והילדים ואכן הוא הצליח במשימתו. וכך בתי המשק הריקים, "השכונה" ובתים מהמפעל הפכו לבסיס הפלמ"ח. כך אירע גם בקליה.

לראשי המדינה וצבא לא היה ברור מה יהיה גורלו של מפעל האשלג בעת מלחמה. נובומייסקי עשה מאמצים נואשים (באו"ם ובאמצעות קשריו עם הירדנים) להבטיח את עתידו. נובומייסקי אף חשב שבמידה ובריטניה תאפשר לעבדללה להשתלט על המפעלים בים המלח בצפון ובדרום, יישארו בעבודה כמה מאות מהפועלים היהודים במסגרת הסכם כדי לשמור על המכונות, לשמנן ולגרזן, וזאת עד לסיום המלחמה.

לאחר זאת הם יהיו הראשונים שישיבו את המפעל לעבודה. בפועל, נובומייסקי נפצע קשה בתאונת דרכים והיה מרוחק מזירת האירוע. נציגו נפגש ביריחו עם נציגי המלך הירדני וחתמו שם על "הסכם כניעה או הסכם הסגרה" עם הירדנים. בפועל התנהל המשא-ומתן עם רודי שעשה זאת על-פי הסכמה עם המטה של הפיקוד העליון של ההגנה וממשלת ישראל.

רודי חשב שההסכם כלל גם את סדום ונראה שקיבל גיבוי לכך מגלילי. ההסכם נתקע משום שבן-גוריון, שנודע לו על נפילת גוש-עציון ועל מה שקרה בנהריים, נתן הוראה לא לקיים את הסכם הכניעה עם הירדנים. רודי ירד גם למפעל הדרומי וביקש גם שם להסדיר "כתב כניעה" אך אנשי הקיבוץ המאוחד טענו שבן גוריון הורה להם אישית לא לעזוב את סדום.

רודי עזב את האזור בתחושת כישלון ומעמדו בעיני הפיקוד בתל אביב נחלש. בלילה שבין ה-18 ל-19 לחודש פינו את המפעל ופעיל זכר כי אביו בכה אז כילד. העובדים היהודיים עוד הספיקו לחבל פה ושם מפעל כדי שהירדנים לא יוכלו להפעילו. המפעל שנחשב "בריטי" לא הותקף עד אז ועתה, ועתה, לראשונה הוא נסגר.

כוח של כ-15 לוחמי פלמ"ח שנשלח לבדוק את המפעל בדרום (סדום) נתפס ונלקח בשבי. הכוח הוחזק בירדן במחנה שבויים עד אוגוסט אותה שנה. גואל לויצקי, אירגן התקפה על-מנת לפתוח את צינור המים למפעל וכתגובה תקפו הירדנים והפגיזו את מבני המפעל. אביו של פעיל נפצע כתוצאה מכך ופונה לבית חולים בתל אביב.

בעת מבצע לוט שימש פעיל כקצין אג"מ וכל השטח שבין באר שבע לסדום נכבש. כך נתפסו כורנוב, מעלה העקרבים, חצבה, עין יהב, ודי צף, ואזור נאות הכיכר של היום. פעיל קיבל את הכבוד והיה מהראשונים שנחתו במטוס בשטח המפעל העזוב ומצאו שקט וללא הרס. במקום שהו כ-100 איש, המפעל לא עבד, ושדה התעופה היה תקין.

פעיל פגש שם בהתרגשות את דני מס. במרס יצא כוח עם "הצי" של ים המלח ונחת בעין גדי. שלמה אראל פיקד על המבצע מכיוון שהיה מנוסה כמנהל מחלקת הים של חברת האשלג. פלוגה "מחטיבת אלכסנדרוני" (בפיקוד משה יוטבת) יחד עם שמריה גוטמן יצאו בלילה ואנשיה נחתו בעין גדי. לשאלה אם היו נוחתת הפלוגה צפונה יותר מעין גדי, היה משתנה הגבול (הקו הירוק) עם הירדנים - סבר פעיל שיתכן מאוד שכן.

זיכרונותיו של פעיל כחייל במערכה לא תמיד כללו את כל ההתרחשויות והכוחות שפעלו בשטח ובמיוחד לא המדיניים והפוליטיים. נובומייסקי כלל לא השתתף בדיון על וויתור שטח הזיכיון הצפוני ובית הערבה לירדנים (כפי שקבע האו"ם בהצעת החלוקה) משום ששכב פצוע קשה בבית חולים.

השטח הדרומי, סדום, יועד על-פי החלוקה להישאר בתחום המדינה היהודית. על ההסכם שהתקבל בציבור "ככניעה", (ב-17 במאי) חתמו נציג המטכ"ל, נציגי המפעל והירדנים.

בנוסף פינוי קיבוץ בית הערבה שהיה סמל להתיישבות בשטחים מרוחקים וקשים, והרס המפעל בליל 19 במאי על-מנת שלא ייפול בידי הירדנים (לאחר מכן נבזז על-ידי הערבים השכנים והלגיון הרס את המקום סופית עת נכנס בשעריו) – יצר אצל הציבור את הרושם שנובומייסקי "בגד" במדינה ובן גוריון פתח במסע פוליטי כנגדו שהביא לבסוף את נובמייסקי להתפטר מניהול החברה ולעזוב את הארץ לפריז.