עוד לא פג ריחו המלבב של "יום האישה הבינלאומי", והנה הגיע במלוא עוזו חג הפורים, שהוא לא פחות שמח ומלבב. לקראת החג נזכרתי בדבריו של הרבי נחמן מברסלב שאמר, שבפורים מצווה להשתטות! לדבריו זו "שטות שבקדושה". ומי יכול להשתטות? רק החכמים! כי השוטים, שוטים ממילא.
לאור דבריו של כבוד הרבי, החלטתי להשתטות בקדושה ולהזמין את שלושת חברותיי: זרש, ושתי והדסה-אסתר לבית קפה "סוזאנה" שבבירה. שלוש החברות הללו עובדות אתי במשרד החינוך:
זרש - עובדת במזנון ומפנקת את העובדים במאכלים שהיא מבשלת, כאילו היו הם עשרת ילדיה.
ושתי - עובדת כמנהלת לשכת השר וידועה ביופייה. עיניה ירוקות ושיערה הקצוץ צבוע בלונד. כל ערב היא מבלה במכון כושר ויש לה גוף, פצצה!
הדסה-אסתר, הגיעה זה מקרוב למשרד ועובדת כמזכירה מתחילה בלשכת השר. היא סיימה את הצבא כחיילת מצטיינת ומיד אימצו אותה ללשכה. גם היא מאוד יפה. עיניה גדולות ושחורות ושערה השחור גולש בתלתלים עד מותניה. היא נוהגת לקלוע את השיער לצמה ארוכה. צנועה היא אסתר, בעלת תשובה וחרוצה.
תחילה התקשרתי לזרש: "היי זרש, מה שלומך? אני רוצה להזמין אותך לכוס קפה הערב, את פנויה? נלך לבית קפה ויהיה נחמד".
"לא, בעלי המן, הוזמן לישיבה חשובה בעירייה, ואין לי בייבי סיטר לעשרת ילדיי. אם את מסכימה, אביא אותם אתי לבית הקפה".
"השתגעת? הם יעשו בלאגאן...".
"מה פתאום, המן ואני אימצנו את השיטה של הדתיים בחינוך ילדים: "חוסך שבטו שונא בנו", ואנו מ א ד אוהבים את ילדינו. אל תדאגי, אביא עמי שתי חפיסות קלפים "טאקי" והם ישחקו בשקט".
"בסדר", אמרתי, "שישחקו הנערים לפנינו. ניפגש בקפה 'סוזאנה' בשעה 20:00".
התקשרתי לוושתי: "היי ושתי, מה ניש? אני רוצה להזמין אותך לכוס קפה הערב, את פנויה"?
"הערב אני פנויה, במקרה", ענתה ושתי. "את יודעת שיש לנו שר מאוד נבון, שלעיתים, אחרי שעות עבודה מפרכות, הוא לא יורד לאל-קורטיז'ו (לחצר), אלא הולך לבוסתן, שם הוא נהנה מהמראות ומריחות הפרחים ונח מעמל היום".
"יופי! ניפגש בקפה "סוזאנה" בשעה 20:00.
התקשרתי לחברתי השלישית - הדסה-אסתר: "היי הדסה-אסתר, מה קורה? הכל בסדר"?
"נגיד בסדר, אז יהיה בסדר", אמרה בקול עצוב.
"מה קרה? שוב השכנים הפרסים עושים לך בעיות"?
"למה את שואלת? שמעת משהו"? שאלה בחשש.
"לא, תודה לאל הכל בסדר. רציתי להזמין אותך לבית קפה הערב הזמנתי גם את... "
"רגע, רגע, האם הקפה המוגש שם הוא של הבד"ץ? את יודעת שאני אוכלת ושותה רק בכשרות של הבד"ץ".
"כן, אל תדאגי, הם מוכרים רק כשר. תבואי בשעה 20:00 לקפה "סוזאנה" בשעה 20:00. גם זרש וושתי תגענה. יהיה לנו כיף! אגב, מותר לי לקרוא לך 'אסתר'"?
"בסדר, רק שדוד שלי, מרדכי, לא ישמע שאת מקצרת לי את השם. להת'".
הגעתי לבית הקפה רבע שעה לפני מועד הפגישה, רציתי לתפוס לנו מקומות, אך זרש כבר הייתה שם עם עשרת ילדיה. הם שיחקו ב"טאקי" ושתו מיץ נטול מיצים.
בשמונה בדיוק הגיעה הדסה-אסתר והביטה סביבה בחשש, כאילו מישהו עוקב אחריה. ושתי הגיע רבע שעה אחרי מועד הפגישה וכולה רעש וצלצולים.
"טוב, חברות, אני מזמינה אתכן הערב. מה את שותה, זרש"?
"אני רוצה קפה שחור".
"ואת, ושתי, מה את שותה"?
"אני אזמין קפה הפוך".
"ואת, אסתר, מה תשתי"?
"בבקשה תזמיני לי נס קפה. ומה את תשתי"? שאלה.
"אני מזמינה קפה ואוסיף לו חוו'ייג' תימני, כמו שאנו שותים בבית. הבאתי עמי צנצנת קטנה עם חוו'ייג' שאני נושאת בתיקי, מה שבטוח, בטוח"!
אחרי מספר דקות הביא לנו המלצר את כוסות הקפה שהזמנו.
"בחייך, שמחה, תפתחי לנו בקפה", אמרה ושתי בקול מתחנחן אחרי שסיימנו את שתיית הקפה.
"כן", קפצה זרש, "תפתחי לנו..., אני מתה לדעת מה העתיד שלי ושל ילדיי, וגם את העתיד של בעלי, המן. אתן יודעות שאני מסורבת גט והוא מתעקש להמשיך ולחיות אתנו בבית ובוגד בי על ימין ועל שמאל עם הכתבניות שלו באגף התברואה בעירייה...".
"לי את לא חייבת לפתוח מזל", אמרה אסתר בצנעה, "אני מאמינה באלוהים ולא בקפה".
"בסדר, שמענו עלייך, את והאלוהים שלך. תמיד את חייבת לצאת דופן", רתחה ושתי.
"בנות, בנות, לא באנו לכאן כדי לריב, באנו כדי ליהנות אחת בחברתה של רעותה. בסדר, אפתח לכן מזל. זרש את הראשונה", אמרתי ולקחתי מידה את כוס הקפה-שחור הריקה שלה. הבטתי בשאריות הקפה ואמרתי: "זרש, אני רואה עץ בחצרך. העץ הוא לא של שקדייה, אלה סתם עץ גבוה, חלק, עם שנים עשר ענפים שעליהם תלויים שנים עשר חבלים..."
"מה זאת אומרת? אז מה המזל שלנו"? שאלה זרש בחשש.
"תלוי", עניתי ולא יספתי!
"ואני, מה את רואה בקפה שלי"? שאלה ושתי כשהיא דוחקת לכפות ידיי את כוס הקפה-הפוך הריקה שלה.
הבטתי בתשומת לב שוב ושוב במה שניגלה לעיניי ואמרתי: "מאד משונה, אני רואה שלא תהיי יותר מנהלת לשכת השר. הוא אמר, שאת צריכה להכין לו מקלובה (תבשיל מורכב המכיל אורז, חומוס, גזר, חצילים... שקשה להכינו), כדי להוכיח לו את כישורייך. את לא צריכה להיות רק מנהלת לשכה העוסקת בעניינים משרדיים, אלא גם כאישה שיש לה מושג בבישול מאכלים מיוחדים הנמצאת בלשכתו שעות רבות.
"מה"? זעקה ושתי, "להכין לו מקלובה? אימא שלי לא יודעת להכין את המאכל המסובך הזה, קל וחומר אני", אמרה וייאוש עמוק בקולה.
"תראי, הבקשה של כבוד השר נשמעת לי הגיונית בהחלט", אמרתי. "המזנון במשרד סגור בשעות הערב המאוחרות, ואם השר יהיה רעב, מה תעשי? תעזבי אותו לבד בלשכה ותרוצי לקנות לו מנה פלאפל וחומוס מ"מלך הפלאפל" ברחוב הנביאים? הגזמת! תשמעי לי, תמלאי את דבר השר - ושום דבר לך לא יחסר"! כך פסקתי ועברתי להביט בכוסה של אסתר.
"אני המומה", אמרתי לאסתר".
"מה, מה ראית בכוס נס הקפה שלי", אמרה וכולה חרדה.
"אני רואה ממש נס! אסתר, את תהיי בקרוב מנהלת הלשכה של כבוד השר"! עניתי.
"א נ י ? מה פתאום? גם אני לא יודעת להכין מקלובה", אמרה אסתר והחווירה.
"ממך הוא יבקש לערוך משתה מפואר ולהזמין את כל המי ומי בכנסת פרס ומדי, כולל את המן, בעלה של זרש".
זרש הביטה בנו מבולבלת, אספה את קלפי הטאקי וילדיה, התנצלה ועזבה את בית הקפה.
ושתי, ניפצה את הכוס, עזבה בכעס את המקום וסגרה בטריקה את דלת בית הקפה מאחורי גבה.
ואסתר, חייכה חיוך ביישני, הביטה בי ובכוס נס הקפה שלה שהיה נתון בין כפות ידיי, בעיניה עלה ניצוץ של אור ואז אמרה: "את רואה? בכל מקום נמצא אלוהים, אפילו בשאריות של כוס הקפה".
לימים, זרש הפכה להיות מפקחת הרשות לגני ילדים במשרד החינוך.
ושתי, עזבה את המשרד ומונתה ליו"ר מועצת התנועה הפמיניסטית.
ואילו אסתר, גויסה לשב"כ, בשל כישוריה לפעול בהסתר.
הסיפור על ושתי, אסתר וזרש - אשתו של המן
יסופר כאן - אך לא יאומן!
