מפלס השנאה

צריך ומועיל לדעת כי אם מפלס השנאה עולה, הוא מאיים להגיע עד צוואר של כל אדם באשר הוא שם, בעולם שהיה לגיגית אחת גדולה. שטנה היא כמו זרנוק היורה משטמה בשונא, אבל הנתזים יורדים סביב על כל מי שניצב סמוך. גם על מי שמצטדד עם השונא, מצדיק אותו, רואה בו כמעט שלוחו, מתברך ביצירתיות שהשנאה יודעת כל כך להצטיין בה, או מתעלם מטמטומה הבוטה וסולח לה כי היא כשלו כביכול.

לא יעזור. בעידן של תקשורת המונים, של הוצאה להורג בשידור חי, של כעס הניגר לתוך פמפלטים ומופץ בלחיצת מקלדת מקצה עולם עד קצהו ויורד מענן על בית ועל כל בקתה ועל כל גורד שחקים ועל כל מרתף ועל כל חורבה ועל כל חווילות הפאר ותחילה, הכל נספג באשר שם עומדים, וכשהרוויה מלאה - השנאה נקווית ונאגרת, עולה, והמפלס מאיים, והכל - אין מנוס - עומדים בתוכה, ומי יודע, איך יידעו, אם ימצאו שפה בה אפשר בכלל להיוושע עוד.

זאת החרדה הגדולה שלי. צלו של פחד הקרב אליי שמא כדי להתקיים צריך לדעת לשחות בתוך השנאה. אבל מרבית האנשים הנמצאים בגיגית הענק ששונאים לוהטים ממלאים אותה באיבה שהם ממטירים אלה על אלה, הם אנשים שאינם שונאים, שיש להם יום שיום של בית, ומשפחה, ופרנסה, וחמדת פנאי, ואהבת רעים, וחלומות משלהם, ואכזבות שאינן חוסכות שום נפש חיה בעולם. אנשים של דעות שונות, של הרגלים בנליים, של שיר, של ספר, של כוס יין בערב בטיילת השוכחת כי היום שיאיר מחכה לפיכחים.

והמפלס עולה, והם בתוכו, והם לא יודעים לשחות בשנאה שאין להם שום קשר אליה, אבל היא גואה, והם בפנים, כולם בפנים. והחכמים והיודעים לחדש בשנאה, היודעים להכפיל ולשלש אותה, לרכז אותה, לפאר את רמת התרעלה שבה ואת כושר פגיעתה, מה להם ולכל מי שעומד על-יד המטרות שלהם וסופג אף הוא. לא אכפת להם יותר מאשר לעבריינים מצויים המחסלים יריבים בכיכר ועוברים ושבים נפגעים גם הם, והמחסלים לא סופרים אותם, כי זה כך השונאים, רק מי שהם שונאים קיים בעבורם, וכל היתר, לא אכפת, לא אכפת......

וזה הולך וקורה. והעולם רואה. ומול מקלטיה טלוויזיה בהם מצטלמת השנאה הניתזת בארבע כנפות תבל, יושבים המונים צופים במפלס העולה, מתוכו, מתוכו...