חסמב"ה בנפתולי הפוליטיקה

תגובותיה של רביעיית מאחזי העיניים העומדת בראש "מפלגת כחול-לבן" לפרשת הטלפונים של גנץ, מוכיחה עד כמה "קפוצה", מכנית בתגובותיה ומבוהלת היא בשל אירוע שאת נזקו הפוטנציאלי היא פוטרת כלאחר-יד ובחוסר אחריות ב"להד"ם".

מצד אחד - אנו עדים לדקלום חוזר ונשנה של הצוות מדף מסרים, שתוכנו ואופן הצגתו חסרים פרטים ונתונים ועל כן רחוקים מלשכנע. מצד שני - מבטאת הקבוצה מידה גדולה של מתח וכעס על "החוצפה" שיש או הייתה למי שהעלה את הנושא על סדר היום - זו צביעות בהתגלמותה. שעה שהחבורה דורשת "פה אחד" בדיקה משפטית פלילית על כל פירור מידע המתפרסם לגבי ראש הממשלה או משפחתו, היא דוחה על הסף תביעה לבדיקת מקרה, שהוא ביטוי לסיכון ממשי בהתנהלות מועמדה לראשות הממשלה. בעזות מצח היא דורשת לגנוז את הנושא על סמך עדותו של החשוד עצמו שהמקרה חף מסיכון. בהינף יד הופך החשוד לחוקר, פרקליט ושופט גם יחד. בולט ההבדל העצום בין חוסר יכולתה של ה"נבחרת", להגיב לאירוע בלתי-צפוי ומלחיץ בקור רוח, בהשוואה ליכולותיו של נתניהו לעמוד לאורך זמן ב"מסע צלב" ממושך, עוין ומאורגן נגדו ונגד משפחתו. באירוע זה משתקף המוסר ההוטנטוטי של יצור פוליטי זה המתיימר להביא רוח חדשה למקומותינו ושל התקשורת המגבה אותו - "דברי החשוד הם האמת הצרופה..."; האמנם?

כתחליף לתגובה עניינית, אירגנו גנץ, חבריו ויועציהם שני מצגים: בראשון, ניצב הוא בעוטף עזה, גבו לגדר הרצועה, ומסביר לתושבים - לא מה יעשה בכדי לפטור אותם מעונשו של החמאס - אלא מדוע פרשת הטלפון היא מסע הכפשות אישי נגדו; תרגיל בסיסי בפסיכולוגיה להמונים: שהרי לא ייתכן שרמטכ"ל צה"ל לשעבר יאמר "נוכח פני האויב החמאסי" דברים שאינם אמת! ההסבר של גנץ רצוף החשדות אישיות נגד נתניהו וטיעונים חסרי הוכחה על חלקו כביכול של ראש הממשלה בפרשה ו"בהדלפתה" לתקשורת. מאז המעמד המכונן הנ"ל, מנסה מישהו מהקבוצה, מדי יום וכמעט בכל הופעותיה הפומביות, לטעון שנתניהו הוא היוזם והמדליף, כשהם יודעים שמקור המידע הוא השב"כ ומבלי שיביאו ולו שמץ הוכחה שיש יסוד לטענתם. רק הועמד ראש הלהקה בפני "איום" אישי, וכל דפוס ההתנהגות שלו ושל חבריו משתנה; כל מה שניסו ליחס לנתניהו, מתממש בהתנהגותם: התחמקות מתשובות, מלל רב ללא תכנים של ממש, טענות חסרות תימוכין וניסיונות להסטת הדיון מהנושא לעבר שיח-ביבים פוליטי.

באירוע השני, מתראיין גנץ בשלוש רשתות הטלוויזיה בזו אחר זו, ראיונות סינתטיים, שתכניהם, ערכם האינפורמטיבי ואופי השאלות - כולם מתוזמרים מראש, שבלוניים וחסרי משמעות או ערך אמיתי. כל מה שהוכיחו ראיונות אלה, הוא שבתנאים אופטימליים הדובר יודע "לדקלם" את המשנה שלמד ובאין אתגרים, גם אין מעידות; אלה אינם החיים האמיתיים.

אירועים אלה בדומה לרבים אחרים, מתגבשים לכלל תמונה בסיסית, שמציגה בפנינו החבורה ככרטיס ביקור לקראת הבחירות הקרבות. מכרטיס ביקור זה עולה שהייצור הפוליטי הרב-ראשי המכונה "מפלגת "כחול-לבן", חסר עמוד שדרה, חסר אג'נדה לאומית, חברתית-כלכלית וביטחונית מסודרת וחסר מסר המבדל אותו משאר הגופים הפוליטיים המרכזיים. מלבד ה"גימיק" של חיבור שלושה רמטכ"לים בדימוס למסגרת אירגונית משותפת, אין במפלגה זו חדש, אבל יש לא מעט סוגיות שחייבות להטריד את מנוחת הציבור. בראש וראשונה צריך הציבור להיות מוטרד מהעובדה ששני המועמדים הראשיים שלה למשרת ראש ממשלה בישראל, הנם חסרי ניסיון פוליטי ומדיני ממשי ורחוקים מרחק רב מכושרו, ניסיונו ומהלכיו של נתניהו בזירה הבינלאומית והלאומית. לעומת זאת, הוכיחו הם וממשיכים להוכיח במערכת הבחירות כושר תחמנות ומניפולטיביות מילולית, המשדרים אזהרה לציבור. שנית, שבירת ההפרדה המתבקשת, במיוחד בצבא העם, בין פוליטיקה לרקע צבאי כחזות הזכות והסמכות לעמוד גם בראש המערכת הדמוקרטית האזרחית, היא צעד מטריד ומדאיג בדרך לפוטש פוליטי. אם ניקח בחשבון שרמטכ"ל רביעי, אהוד ברק, היה שותף לייזום והפעלת המהלך והיה רחוק כפסע מהצטרפות פורמלית אליו, גדולה הדאגה שבעתיים.

הביקורת של טירונים פוליטיים על החלטות הדרג המדיני בנושאי ביטחון לאומי ואסטרטגיה, משקפת תסכול ועלבון על שראש הממשלה "העז" לחלוק עליהם ולפעול בניגוד להמלצותיהם ועל שיקול דעתו מתי ראוי להפכם לשותפי-סוד. תגובתם מבטאת במקרה הטוב חוסר הבנה של המדרג ההירארכי בין רמה מדינית לדרג צבאי בדמוקרטיה; ובמקרה הרע אי-הסכמה לסדר הירארכי זה. תגובתם היא ביטוי להסתגלות מוגזמת שלהם למציאות בה הצבא מנהל את הממשלה, או לעליונות "החונטה הצבאית" בסדיר ובשירות מילואים פעיל על הדרג המדיני הנבחר והממונה על הצבא על-פי החוק.

חרף עובדות אלה, נמנעת הלהקה בעקשנות והתמדה מהתמודדות ישירה נוכח פני הציבור עם עובדות אלה. בד-בבד מסתירה היא את כוונותיה - במיוחד בתחומי הפנים והחברה - ואת תוכניות היישום עליהן היא מבקשת את אמון הציבור. מול חוסרים ומגרעות אלה, היא מעמידה חזית אחידה של שנאה והתנגדות לנתניהו בחסות תירוץ משפטי-אופרטיבי מפוקפק השולל ממנו את זכות החפות. זו חזית שאין בה כדי לשכנע שלאמון אותו היא מבקשת מהציבור, יש הצדקה פוליטית ראויה.

גורם נוסף שמעורר סימני שאלה ואיננו נעדר סממני גבהות-לב, הוא זיגזוגו של גנץ בהתייחסותו לשאלת אפשרות הקמת ממשלת אחדות-לאומית, לנוכח פרסומה הצפוי של תוכנית טראמפ להסדר אזורי. הקשרים והיחסים שרקם נתניהו עם מדינות רבות בעולם ב-10 שנות כהונתו כראש ממשלה, הם נכס בעל חשיבות עצומה לישראל. ויתור בקלות ראש ובהינף יד על אפשרות לנצל יכולות אלה בממשלה הבאה ולמצות את הפוטנציאל הגלום בהם, הוא מעשה חסר אחריות, במיוחד על-רקע חוסר ניסיונו המדיני של גנץ וחבריו. לכאורה, מאלצת גישה זו את הציבור לקבל החלטה חדה בדבר מרכיב הממשלה הבאה; אולם העבר והמצב הנוכחי בסקרים אינו מצדיק רהב זה. פרוש העמדה הוא שאם תכשל הלהקה בהחלפת נתניהו - אפשרות ריאלית בהחלט - דברי הסרק על הצורך לגשר על הניגודים בציבור ולמתן את ההתלהמות שמחוללת מערכת בחירות רעה זו, הם מס שפתיים שאין מאחוריו כוונה אמיתית להושיט יד ולתת כתף למאבקים הלאומיים המרכזיים שבדרך.
בהבטיחם להקים ועדות חקירה לנושאי מחלוקת שונים אחרי הבחירות, שוכחים כנראה חברי "כחול-לבן", שזכות זו שמורה גם ליריביהם, בנושאים התלויים ועומדים נגד חברים במפלגתם. בעוד התקשורת המגויסת יכולה לבחור מה לפרסם ומה לגנוז, ועדת חקירה היא "משחק אחר" ואחרי הפסד בבחירות היא עשויה לצֵמח שיניים חדות במיוחד.

שאלה מהותית נוספת שאינה נשאלת כיום ומעניין מאילו סיבות, היא האם הצעותיהם - הכרזותיהם של מנהיגי "כחול-לבן" להינתקות מהפלשתינים בכל מחיר, לא יובילו, ככל שנתקרב ליום הבחירות, להתגברות האלימות הפלשתינית נגד יהודים באיו"ש ובגבול הרצועה? המטרה ברורה: פגיעה בדימויו של נתניהו כ"מר ביטחון" והגדלת סיכויי גנץ ושו"ת בבחירות. כבר שמענו את גנץ מודה שסיכן במערכות קודמות חיילים ישראלים בכדי למנוע פגיעה במחבלים פלשתינים, כך שאין ברעיון זה חידוש. אולם, בדברים חסרי-אחריות אלה, גלומים הזמנה למעשי אלימות מצד הפלשתינים, שיזכו בשטחים נרחבים ללא הסכם וללא הסדר וגם הזמנה להתערבותם דה-פקטו בבחירות. מאחר שבריאותו של אבו מאזן לקויה מבטיחים צעדים אלה יתרונות פוטנציאליים גם לחמאס. לאחר שראינו את ראשת מר"צ עולה לרגל לרמאללה אל אבו-מאזן, מובן לכל שהשמאל ממשיך להתנהל במסלול העקלתון של נסיגות חד-צדדיות חסרות תכלית. כאשר כחול-לבן תהיה תלויה במר"צ ובעבודה, הלחץ ליישום מגמה זו יהיה חמור ואפקטיבי הרבה יותר!

עוד עולה מהעמדות שמשדרים חברי "כחול-לבן", שתוכניתם הבסיסית דומה באופיה לזו שנקטה "יש עתיד" בכנסת הנוכחית: שהציבור יכנע לאולטימטום להעניק להם את השלטון, או שישבו באופוזיציה ויפריעו למי שניצחו אותם בקלפי לשרת את העם כהלכה. דומני שגם כאן הם טועים. בקדנציה הבאה מתעתד גוש הימין להוריד את הכפפות ולנהל באמת את המדינה, בהתאם למנדט שיקבל מהעם.
כך או כך, הייצור הפוליטי החדש, שהרס את השמאל האמיתי בישראל ועתה מנסה להרוס בה גם את הימין, הוא ארגון אופורטוניסטי, שמקווה להחזיר לעמדות כוח לאומיות את האליטות הישנות, באמצעות הדחת נתניהו בכל מחיר, מבלי להתחייב בפני הציבור על תמורה של ממש. הטשטוש, חוסר תוכניות, הימנעות מציון יעדים כמותיים המאפשרים בחינה עניינית של הישגים והצבת תנאים מוקדמים כאמור לעיל, צריכים להוות אזהרה מוקדמת לעם, לא ליפול בפח דיבורי החלקלקות וסיסמאות הסרק.

המכשלה החשובה מכל, בהצגת המציאות לציבור ע"י "כחול-לבן" באופן מטושטש ומעורפל במכוון, היא העובדה שבהצביעו למפלגה זו, בוחר הציבור למעשה שני ראשי ממשלה בפתק אחד. האמנם תומכים כל הבוחרים בגנץ גם בלפיד לראש ממשלה? וכמובן גם להפך - אני מטיל בכך ספק רב ומציע לכולנו לשקול נקודה זו היטב. ראש ממשלה חדש ובלתי מנוסה, לא יספיק ללמוד כהלכה את תפקידו ולהפיק ממנו את התועלות החיוניות לכולנו לעת הזו, בטרם יוחלף ע"י האחר; והאחר יחזור על אותו תהליך בדיוק, מנקודת פתיחה נחותה יותר. בחירה במפלגה זו מבטיחה שבשני המקרים "יתגלחו" המועמדים על זקנו של הציבור, והקדנציה כולה תהיה תקופה מבוזבזת, עם סיכון ענק לטעויות אסטרטגיות חמורות.