לפני 70 שנה ניסח רופוס מיילס, שמאוחר יותר היה עוזר לנשיאים דווייט אייזנהאואר, ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון, את החוק הנושא את שמו: Where you stand depends on where you sit. קשה לתרגם אותו במדויק לעברית, משום שבמרכזו עומד כפל המשמעות של המילה stand – גם "עומד" וגם "סבור". בתרגום חופשי לגמרי, אפשר לומר: הדעה שלך צמודה לישבן שלך.

מיילס טען, כי האופן בו מאורגנים סדרי הישיבה בשני בתי הקונגרס – מפלגה אחת בצידו של המעבר והמפלגה האחרת בצידו השני – מביא לקיטוב של "אנחנו והם" בין הרפובליקנים לדמוקרטים. אם אני נמצא כאן והוא נמצא שם, ובינינו יש שטח פנוי – סימן שאנחנו מצויים משני עברי המתרס. וזה אומר, שאני צודק והוא טועה, שאני רוצה את טובת המדינה והוא פועל משיקולים זרים. ומיילס קבע זאת עשרות שנים לפני המצב הנוכחי, בו הקיטוב הפוליטי בארה"ב הוא באמת חסר תקדים.

בהשאלה ניתן להשתמש בחוק מיילס בתחומים רבים. עורך דין שמייצג בלהט את התביעה, יכול מחר להגן באותו להט על נאשמים אם יעבור למגזר הפרטי. עובדים בחברה ממשלתית יילחמו בכל כוחם נגד הפרטה, אלא אם יקבלו במסגרתה מניות והטבות. כעיתונאי אני נלחם על פרסום שמותיהם של חשודים, אך מן הסתם אחשוב אחרת אם חלילה אחד מהם יהיה מקורב אלי. ועדיין, התחום הפוליטי הוא זה בו חוק מיילס בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה, כפי שנראה ברוב הדוגמאות הבאות.

לפי בנימין נתניהו והליכוד, בני גנץ הוא מעמיד פנים, שמאלן בתחפושת, אדם בלתי יציב וחשוד בפלילים. לפי בני גנץ וכחול לבן, בנימין נתניהו הוא מושחת, אדם שרק טובתו האישית מעניינת אותו ומי שחייבים להעיפו מראשות הממשלה. הדברים נאמרים בצורה הנחרצת ביותר והבוטה ביותר מזה שבועות, מעל כל במה קיימת, לפני כל מיקרופון מקרי ובכל הזדמנות אפשרית.

מעניין מה יקרה לקביעות הללו ב-10 באפריל, אם יתברר שהשניים זקוקים זה לזה. הסקרים האחרונים מדברים כולם על רוב לגוש הימין, אבל אני בכלל לא בטוח שאם אלו יהיו תוצאות הבחירות – הטלפון הראשון של נתניהו יהיה לנפתלי בנט או לרפי פרץ. אל תשללו את האפשרות שהוא יתקשר קודם לגנץ ויזמין אותו לפרק את השותפות עם יאיר לפיד ולהצטרף לממשלתו.

מבחינת נתניהו, חבירה כזאת מורידה בבת אחת את המחיר של צירוף מפלגות הימין והחרדים, ומרחיקה את ההתמודדות נגדו בתוך הגוש. ואילו גנץ, גבי אשכנזי ומשה יעלון לא נכנסו/נשארו בפוליטיקה כדי להתמודד בכנסת ה-21 על תפקידי סגן יו"ר הכנסת, יו"ר ועדת הכלכלה או יו"ר הוועדה לביקורת המדינה – התפקידים העיקריים שיש לח"כים מהאופוזיציה. אם גנץ ונתניהו יחליטו ללכת יחד, הם ידברו על "שעת חרום", על "טובת המדינה" ועל "גודל השעה", ויקוו שנשכח את כל מה שאמרו זה על זה. למה? כי עדיפה פוזיציה על פני אופוזיציה.

הדגל של איילת שקד לקראת הבחירות הוא שינוי שיטת בחירת שופטי בית המשפט העליון. לא עוד הוועדה לבחירת שופטים, מבטיחה שקד, אלא בחירה בכנסת של מועמדים שתציע הממשלה, לאחר שייערך להם שימוע פומבי. וזה אומר: בחירה פוליטית לחלוטין, שכן המועמדים יהיו של הממשלה והאישור יהיה ברוב קואליציוני.

נניח בצד את כל הבעייתיות שיש בשיטה הזאת, ובמיוחד את הניסיון לגזור פרוסה מתוך נתח מתוך כל המערכת השלטונית האמריקנית; על זה כבר עמדתי. יש לי שאלה פשוטה ביותר לשקד ולאנשי הימין התומכים בה: קיבלתם מהקדוש ברוך הוא הבטחה לשלטון נצחי? מה יקרה כאשר יום אחד לא תהיו בשלטון, ואז השמאל ישתמש בשיטה שאתם יצרתם כדי למנות "שופטים של מרצ", כפי שאתם נוהגים לכנות בבוז את שופטי העליון? אז מן הסתם תטענו שמדובר בפוליטיזציה של בית המשפט, שלא ייתכן שהרוב יכפה שופטים, שאסור להגיע למצב בו השופטים תלויים בפוליטיקאים, שחצי מהעם אינו מיוצג בבית המשפט העליון.

כלומר: ההצעה הזאת לא באה משום ששקד ושות' חושבים שהיא באמת טובה וראויה, אלא משום שלדעתם היא יכולה לשרת אותם כעת. במילים אחרות: היא איננה מוצעת לגופה, אלא מתוך הפוזיציה. וכאשר הפוזיציה תהפוך לאופוזיציה – החשיבה תתהפך ב-180 מעלות.

שלא יהיה ספק: אני משוכנע שיש הטיות פוליטיות לשני הצדדים בפסיקת בית המשפט העליון. אוי לנו אם לא היו כאלו. שופטי העליון הם מן המעולים שבאזרחי ישראל, חכמים ומשכילים, חושבים ומעורבים. אם אין להם דעות פוליטיות – אזי הם רובוטים או חייזרים. הם לא יכולים להתעלם לחלוטין מדעותיהם הפוליטיות – בדיוק כמו מדעותיהם הכלכליות, החברתיות, הדתיות והמגדריות. השאלה היא מהי מידת ההשפעה של הדעות הללו על פסיקתם: 10% - בסדר גמור; 90% - פסול לגמרי.

יש מקרים בהם הדעות הללו בולטות יותר. למשל: אני מנחש שדרישתם העקבית של מני מזוז, ענת ברון וג'ורג' קרא לדון שוב ברמה העקרונית בשאלת הריסת בתי מחבלים, מלמדת שהם אינם אנשי ימין. אני גם משער שאנשי ימין מובהקים היו פוסלים מועמדים לכנסת התומכים במדינת כל אזרחיה ובזכות השיבה. עם זאת, חשוב להדגיש שכמעט בלתי ניתן להצביע על קווים שיטתיים בפסיקה, המאפשרים לייחס עמדות פוליטיות ברורות לשופט זה או אחר.

אבל מאחר ששופטים הם בני אדם, הפוזיציות שלהם משפיעות עליהם במידה או אחרת. אם הרוב בכנסת סבור שההשפעה הזאת מובילה לתוצאות בלתי ראויות, ייכבד ויקבע את החוקים בצורה שתמזער אותה. למשל: הריסת הבתים נעשית מכוח צווי חרום שמקורם בימי המנדט; הגיע הזמן להחליפם בחקיקה ישראלית, שתקבע במדויק מהי המטרה של ההריסה ומיהו המופקד על בחינת השגתה. או: מפרטים יותר בחוק מהן עילות הפסילה וכיצד בודקים האם התממשו, ולא משאירים זאת לקביעת "מסה קריטית" בידי שופטי בג"ץ. ואם רוב אחר יחליט לשנות חוקים אלו – זו זכותו הדמוקרטית. אבל אל תבואו בטענות לשופטים, אם החוקים שאתם מחוקקים אינם הדוקים די הצורך, ומותירים מרחב – אולי גדול מאוד – להכנסת הפוזיציות שלהם.

טיל אחד על תל אביב וטיל אחד על השרון גורמים לערוצי הטלוויזיה ולאתרים באינטרנט לפתוח אולפנים מיוחדים ולשדר ללא הרף, גם אם אין באמת מה לומר. מאה טילים על שדרות מתקבלים בהרמת כתף, כדבר שבשגרה. האם מדובר רק בפוזיציה, בניתוק של "מדינת תל אביב" מכל מה שמתרחש דרומה לגדרה וצפונה לחדרה, בשאלת מיקומם של האולפנים והשדרים?

אין ספק שזה חלק מן התשובה, אבל חייבים להיות הוגנים. כאשר משהו מתרחש שוב ושוב, קשה וטרגי ככל שיהיה, ההשפעה שלו עלינו הולכת ונחלשת. לא תראו דיווח חדשותי נרחב על שש תאונות שבכל אחת מהן נהרג בן אדם אחד; תאונה אחת עם שישה הרוגים תקבל סיקור נרחב בהרבה. זה ציני, זה לא הוגן – אבל זה מאוד אנושי. הדיווחים הבולטים על חיילים הרוגים ועל פיגועים, הם היוצאים מן הכלל ולא הכלל, והם נובעים מרגישות רבה (ומוצדקת) שפיתחנו במשך השנים לאירועים כאלו; אי-אפשר לדרוש שנגלה כזאת רגישות ללא הרף.

סיבה נוספת היא, שאכן יש משמעות שונה לפגיעה ביישוב ספר וביישוב מרכזי. כל מדינה תגיב הרבה יותר בחומרה אם אויב יפגע בבירתה מאשר אם יפגע בכפר ליד הגבול. שוב: אולי זה לא ראוי, אבל יש בזה היגיון מבחינה מדינית, ביטחונית ופסיכולוגית. זו גם הסיבה לכך שמחבלים רוצים לבצע פיגועים בניו-יורק ולא בהרי הרוקי, בלונדון ולא באיי התעלה.

שיהיה ברור: אסור לישראל להשלים עם "שגרה" בה תושבי עוטף עזה נתונים לחסדיהם של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי ושאר הרוצחים הפועלים בעזה. אסור לישראל להבדיל בין דמו של תושב משמרת לבין דמו של תושב ברור חיל. מה שניתן להבין ברמה הציבורית והתקשורתית, אינו יכול להתקבל ברמה המדינית והלאומית. את הטרור הזה חייבים למגר.

לבסוף, נחזור למקום בו פתחנו עם חוק מיילס: ארה"ב. ההתייחסות השבוע לממצאיו של רוברט מולר הייתה גם היא תלויית פוזיציה – הן מצד התקשורת והן מצידו של הנשיא דונלד טראמפ.

כמי שעובר מדי יום על ניו-יורק טיימס ועל וושינגטון פוסט, שמתי לב כבר מזמן שאי-אפשר למצוא בהם מילה טובה על טראמפ. בביקורי בניו-יורק לפני חודשיים שאלתי על כך מומחים לתקשורת, והתשובה העיקרית הייתה ששני העיתונים נותנים לקוראיהם מה שהם רוצים – התקפות על הנשיא. אותי זה לא שכנע: לתקשורת יש חובה להביא מגוון של דעות, גם אם לא בחלוקה שווה של חצי-חצי. שני העיתונים החשובים ביותר בעולם אינם יכולים להגביל את הדעות רק לאלו שעושות טוב לקוראיהם. זה פסול, זה לא אתי, זה הרסני לחופש העיתונות, זה מסוכן לדמוקרטיה.

ככל שראיתי, הן הפוסט והן הטיימס התקשו השבוע להשלים עם כך שחקירת הפרשה הרוסית הסתיימה בלא ממצאים נגד טראמפ. שני העיתונים הדגישו את השורה התחתונה של מולר בנושא השיבוש – לא מרשיע ולא מזכה – ופחות את זו שבנושא הקנוניה עם רוסיה, שהייתה לב החקירה: לא הייתה קנוניה. שני העיתונים תהו מדוע שר המשפטים ויליאם באר מיהר לסגור את תיק השיבוש. שני העיתונים תיארו את הבעיות המשפטיות האחרות של טראמפ. גם אם הכל נכון, חוסר האיזון היה צורם – בלשון המעטה.

טראמפ עצמו כמובן לא יכול היה להתאפק. בעוד השמחה שלו הייתה מובנת ובהחלט במקומה, הוא גם אמר כמה מילים מסוכנות מאוד. טראמפ טען, כי עצם החקירה נגדו הייתה מעשה בוגדני ודרש למנוע מצב בו נשיא כלשהו יעמוד בפני מצב דומה. למעשה, טראמפ רוצה שהוא ויתר הנשיאים יהיו מעל החוק: שלא ניתן יהיה לחקור חשדות נגדם. וזה אותו אדם שבמשך שנים טען – ללא שמץ של ראיה – שהנשיא ברק אובמה אינו לגיטימי משום שנולד מחוץ לארה"ב.

כאשר טראמפ נמצא בפוזיציה של התנגדות לנשיא, מותר לו – לשיטתו – להעלות כל טענה וכל האשמה, מופרכות ככל שיהיו. ואילו כאשר הוא עצמו הנשיא, אסור אפילו לחשוב על חקירה נגדו. מכל ההתבטאויות והמעשים של טראמפ המלמדים על זלזולו בשלטון החוק ובמשטר הדמוקרטי, אלו כנראה היו החמורות ביותר.