אומרים שזקני צפת לא זוכרים כזה חורף, כי הם כבר סניליים. אני מקווה שבגיל 55 אינני סנילי, ושהסיבה שאני לא זוכר כזה קמפיין מגעיל – היא כי באמת לא היה כזה. הרושם שלי הוא, שכולם עסקו בראש ובראשונה בהשמצות ובהפחדות, ומעט מאוד – אם בכלל – בתוכניות מעשיות ובחזון לעתידנו כאן. וכאשר היו הבטחות – הן היו נבובות, ברמת הססמאות, ללא ביסוס בשטח.

הקטע הוא, שבמישור שבין שני המתמודדים המרכזיים – בנימין נתניהו ובני גנץ – אני מאמין ולא מאמין באותה מידה לשניהם. אני מאמין לנתניהו באומרו שגנץ הוא אדם שאינו כשיר (לפחות כרגע) לראשות הממשלה ושהוא מסתיר דעות שמאל, ואני מאמין לגנץ המזכיר לנו את התיק הפלילי שיושב על גבו של נתניהו. ואני לא מאמין לשניהם המצהירים שלא יישבו זה עם זה בממשלה.

בהנחה שלגוש הימין יהיה רוב, אל תתפלאו אם הטלפון הראשון של נתניהו יהיה לגנץ (בלי יאיר לפיד) ולא לנפתלי בנט. גנץ הרבה פחות מאיים עליו מאשר בנט, המצהיר במפורש שעיניו נשואות ללשכת ראש הממשלה מתוך המחנה בראשו עומד נתניהו, ועם גנץ אין לשרה נתניהו חשבון אישי כמו עם בנט (ואיילת שקד). גנץ, כמו גם גבי אשכנזי ומשה יעלון, לא רואים את עצמם מתמודדים בכנסת הבאה על תפקיד מרכז האופוזיציה בוועדת החוץ והביטחון או יו"ר ועדת הכלכלה. התירוצים להפר את ההצהרות הנוכחיות כבר מוכנים: טובת המדינה, רצון הבוחר, להשפיע מבפנים וכל השאר.

זה היה מגעיל גם משום שעדיין ממשיכים לעבוד עלינו בעיניים. בתור צופה יוטיוב אדוק, לא יכולתי לברוח בשבועות האחרונים מהסרטונים של משה כחלון, המבטיח העלאה של אלפי שקלים בקצבאות הזיקנה ופטורים לזקנים ממיסים וארנונות. רק דבר אחד שוכח שר האוצר היוצא לומר: מאיפה יבוא הכסף. יש בדיוק שלוש אפשרויות, וכולן גרועות: העלאת מיסים, הגדלת הגרעון או פגיעה בשירותים אחרים.

אולי הגיע הזמן לחייב פוליטיקאים בחלק מן החובות שחלות על מפרסמים אחרים. על אריזה של כל מוצר מזון חייבים להדפיס את התכולה, תאריך התפוגה ואזהרה לבעלי אלרגיות. על אריזה של פוליטיקאי – שכידוע אין לו תאריך תפוגה – צריך לכל הפחות לשים אזהרה לכל המשתמשים: מימוש ההבטחות יעלה כך וכך שקלים ויחייב להביא את הכסף ממקום פלוני או אלמוני. קצת ציני, אבל במובן מסוים זה כבר קיים: הצעות חוק פרטיות שעלותן מעל 5 מיליון שקל חייבות לכלול מקור תקציבי. מגיע לנו יחס טיפה יותר רציני, רק טיפה.

עוד סיבה שזה היה מגעיל: מתקפת המסרונים הבלתי-פוסקת. הפסקתי לספור את הכמות שלהם; ברור לי שמדובר בעשרות ואולי במאות. למרות שחסמתי בתור ספאם שורה של מספרים, הם המשיכו להגיע – ממספרים אחרים. והיו רבים שלא ניתן היה לעשות דבר מולם – לא להשיב ולא ולחסום.

חברי הכנסת דאגו להוציא את עצמם מתחולת חוק הספאם, וכך המתקפה הזאת היא חוקית, וגם אין חובה לאפשר הסרה. יכול להיות שהיא מהווה עבירה של הטרדה במתקן בזק, אבל איש לא מצפה שתיפתח חקירה משפטית על כך. אבל יש משהו שהוא בהחלט מטריד עוד יותר ובהחלט מצדיק חקירה: השימוש הבלתי-חוקי במאגרי מידע. אני יכול להבין שכחבר בבית היהודי קיבלתי מסרונים מאיחוד מפלגות הימין. אבל כיצד הגיעו הפרטים שלי לימין החדש? ולליכוד? ולכחול-לבן? ולמפלגת העבודה? ולכולנו? מעולם לא נתתי לאיש מהם את הפרטים שלי, ומעולם לא חתמתי על אישור להשתמש בפרטים שלי לצרכים של מפלגות אלו. יש כאן עניין ענק-היקף של הפרת כללי יסוד של פרטיות ושל שמירת מאגרי מידע, וחובה לחקור אותו.

עוד לא גמרנו עם הגועל. הליכוד שבר שיא עם הסרטון בהר הרצל, ומיהר לשבור אותו עם הסרטון של אמנון אברמוביץ. והוא גם שיקר ביודעין במודעות בהן הדביק לגנץ את המילים "פושט רגל". במו אוזני שמעתי עורך דין אחד טוען בלהט, כי גנץ לא יכול להיות ראש ממשלה כי הוא פושט רגל. לא התאפקתי, ואמרתי לו שגנץ היה היו"ר של חברה שקרסה (הממד החמישי). האיש אמר: אז הוא היה מנכ"ל של חברה שפשטה את הרגל. התעקשתי: הוא היה היו"ר, לא המנכ"ל. לקח לו זמן לקלוט פיזית את מה שאמרתי; אני לא בטוח שהוא הפנים את זה תודעתית.

ואם כבר הזכרנו את הממד החמישי – הסיפור של התקשרותה עם המשטרה הצליח להיקבר ולהיעלם, למרות שיש שם חשדות פליליים משמעותיים לקבלת דבר במרמה ולמרמה והפרת אמונים. לא קשה לנחש מדוע: רוב התקשורת כל כך רוצה להפיל את ביבי, עד שהיא מוכנה להעלים מה שעלול לפגוע במטרה המקודשת הזאת. גם זה שייך למחלקת הגועל, וחמור מזה – למחלקת הפחד. כי אם תקשורת במדינה דמוקרטית מדווחת על הזירה הפוליטית מתוך פוזיציה, אזי יש לנו בעיה קשה, קשה מאוד.

את מחלקת הפחד מוביל המאבק בתוך הימין על הובלת המסע להרס המערכת המשפטית. איילת שקד, יריב לוין ואיתמר בן-גביר התחרו ביניהם מי יהיה יותר קיצוני בהבטחותיו לאלף את המערכת בכלל ואת בית המשפט העליון בפרט. שיהיה ברור: הם לא רוצים בית משפט טוב יותר או מאוזן יותר; הם רוצים בית משפט שיסור למרותם. כל השאר הוא מעטפת לשאיפה הזאת. וזה אומר: ליצור עריצות שלטונית שאיש לא יוכל לעמוד נגדה. הרוב יוכל לדכא את המיעוט, הקואליציה בוועדת הבחירות תוכל לפסול את סיעות האופוזיציה, הממשלה תוכל להעביר חוקים במחטפים. בקיצור: זהו קיצה של הדמוקרטיה, לא פחות.

מערכת המשפט זקוקה לשיפורים – אבל הכנסת והממשלה זקוקות לשיפורים הרבה לפניה. במערכת המשפט יש דרישות מינימום למינוי; ראש הממשלה יכול להיות חסר תעודת בגרות. במערכת המשפט יש כללי אתיקה ופסלות; השרים מתעקשים שלא לקבוע כללים כאלו לעצמם. במערכת המשפט יש כללי דיון בסיסיים ודרכים לאכיפתם; הכנסת מבזה את עצמה ואת בוחריה. במערכת המשפט יש ערכאת ערעור; חלק מהפוליטיקאים רוצים לבטל את ערכאת הערעור עליהם.

זה בדיוק מה שגרם לי להתלבטות עד הרגע האחרון – לראשונה בימי חיי. אני איש הציונות הדתית המתונה, של המפד"ל ההיסטורית ובני עקיבא בה בנים ובנות ישבו יחדיו. תמיד הצבעתי בעד המפד"ל על גלגוליה, כי גם אם הטיח קצת מתקלף והקיר קצת סדוק – זה עדיין הבית. אלא שהפעם גיליתי בביתי מזיקים, ובראשם בן-גביר. אלו לא הערכים עליהם גדלתי, אלו לא הערכים של הבית היהודי אליו הצטרפתי.

בסופו של דבר, אני נשאר בבית ומקווה שהמזיקים יסתלקו או יסולקו ממנו. וזה גם קצת בשיטת האלימינציה: מבחינה הלכתית אני רואה את עצמי מחויב להצביע בעד מפלגה דתית; הימין החדש הוא במקרה הטוב חצי-דתי, ואני לא נותן אמון במי שבגד בי; ואני לא מסוגל להצביע בעד מפלגה אנטי-ציונית, דתית ככל שתהיה. אז עם תחושת בחילה לפני ותחושת צרבת אחרי – קולי יכניס לכנסת גם את בן-גביר ובצלאל סמוטריץ.

הסקרים מצביעים על משה פייגלין כהפתעת הבחירות והפרשנים מסמנים אותו כלשון מאזניים. קודם כל נראה שהסקרים יתממשו, אבל בהנחה שיש בהם ממש – שתי הערות.

האחת: פייגלין הוא בסך-הכל המשיח התורן או מי שמשמש ככלי להצבעות מחאה מצד מי שהמפלגות הוותיקות נמאסו עליהם. זו תופעה כמעט קבועה מאז המהפך של 1977: אז קיבלה ד"ש 15 מנדטים; ב-1982 קיבלה תמ"י של אהרון אבו-חצירא שלושה מנדטים; ב-1984 זו הייתה התחייה עם חמישה; ב-1992 הגיע תורם של צומת ורפאל איתן לקבל שמונה ח"כים; ב-1996 הכניס נתן שרנסקי שבעה נציגים של ישראל בעלייה; ב-1999 היו שישה ח"כים לשינוי ולמפלגת המרכז; ב-2003 זינקה שינוי ל-15 מושבים; ב-2006 הפתיעו הגמלאים עם שבעה מנדטים; ב-2013 הגיע יאיר לפיד משומקום ל-19 חברי כנסת; ולפני ארבע שנים אלו היו עשרת המושבים של כחלון. למעט יש עתיד, כל המפלגות הללו נמחקו; נראה מה יקרה היום לכחלון.

השנייה: פייגלין הוא ימין, אפילו ימין קיצוני. הוא נהנה מאוד לראות את נתניהו מזיע, אחרי שניסה לסלק אותו מהליכוד, ולכן לא יגיד עד הרגע האחרון שהוא ימליץ עליו בפני הנשיא. אבל זה בדיוק מה שיקרה.

אם הזכרנו את ההמלצה בפני הנשיא, נזכיר גם שראובן ריבלין היה היעד לאחד המהלכים היותר-מכוערים של הקמפיין הזה, שכבר קבענו שהוא היה מגעיל במיוחד. הליכוד ונתניהו ניסו ליצור את הרושם, כאילו ריבלין ימנע מביבי את הקמת הממשלה הבאה גם אם ינצח בבחירות, ולמעשה רמזו שהנשיא יחולל לא פחות מאשר הפיכה. זהו שקר גס, גם משום שריבלין הוא אדם ממלכתי לגמרי, וגם משום שריבלין עצמו אמר בדיוק מה יהיה. אם לחבר כנסת אחד יהיו 61 ממליצים – הקמת הממשלה תוטל עליו; ההתלבטות תהיה מה יקרה אם יהיו שניים ולכל אחד 60, ואז ייתכן שעליו לבחור בראש המפלגה הגדולה. וזה נכון לחלוטין וראוי לחלוטין.

אלו יהיו התוצאות החשובות באמת: לאיזה גוש יהיה רוב. ושוב, אם נאמין לסקרים, הימין מצליח לשמור על היתרון שיש לו כבר עשור. וחשוב מאוד לזכור נקודה מרכזית: הסקרים מעניקים למפלגות הערביות (חד"ש-תע"ל, בל"ד-רע"ם) בין עשרה לתריסר מנדטים. ראשי המפלגות הללו אומרים בפה מלא שלא יישבו בממשלה, והם גם יודעים שאין סיכוי שבני גנץ יזמין אותם לממשלתו. לכן, גנץ לא יוכל להקים ממשלת שמאל-מרכז, נקודה. הדבר היחיד שהערבים יוכלו לתת לגוש המרכז-שמאל, זו תמיכה מבחוץ בממשלה. אבל מה יהיה המחיר?

הן אחמד טיבי (חד"ש) והן מטאנס שחאדה (בל"ד) דורשים לבטל את חוק הלאום. לא לתקן אותו, אלא לבטל אותו. אם בני גנץ מוכן לבטל לחלוטין חוק הקובע שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – הוא פסול לא רק מלהיות ראש ממשלה, אלא מכל תפקיד ציבורי. חוץ מזה, אני לא רואה את משה יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר מסכימים לשלם את המחיר הזה.

טיבי גם דורש לבטל את המלצות ועדת ארז קמיניץ, שנועדה להילחם במגיפת הבנייה הבלתי-חוקית במגזר הערבי – ובמילים אחרות: להכשיר פשיעה שיטתית ומופקרת. מעניין איך תקבל את זה מפלגה המכריזה בריש גלי שהיא אשר תשמור על שלטון החוק ובתי המשפט. ואילו שחאדה דורש בפה מלא לקבוע, כי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה ו"למסד את החברה הפלשתינית בישראל". האם גנץ, לפיד ושותפיהם יהיו עד כדי כך תאבי שלטון?

הסיעות הערביות דורשות – גם אם במובלע – להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה ולהתיר את זכות השיבה במסגרת הסדר עם הפלשתינים. המשמעות של שתי הדרישות הללו היא שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית – ואם ישראל אינה מדינה יהודית, אין לה סיבת קיום ואין לה זכות קיום. אם הימין יישאר בשלטון ואם הוא באמת רוצה להוציא מהכנסת את מי שמנצל את הדמוקרטיה כדי לחתור תחת אושיות המדינה – ייכבד ויקבע במפורש בחוק, שמצע שכזה מצדיק פסילה מהשתתפות בבחירות. ואז נראה אם בית המשפט העליון יעז לפסול כזה חוק.

נסיים בדברים שכתב שלום רוזנפלד, מבכירי מעריב והעיתונאים בישראל, ערב בחירות 1981 ואשר כוחם יפה גם כיום:

"אזרח יקר, היום אתה 'מלך ישראל'. ואין בלתך. כל הגרונות שנצרדו – למען הקול שלך ניחרו. כל מיליוני המילים שבוזבזו – למען האות האחת שתטיל לקלפי, הושחתו. לך אפוא להצביע, כי אין בחירה חמורה מאי-בחירה.

"הצבע והוכחת בהצבעתך שאתה: חכם יותר מאלה שביקשו לאלפך בינה. אמיץ יותר מאלה שביקשו להלך עליך אימים. שקול יותר מאלה שבחיזורם אחריך שילחו כל רסן. יפה יותר מכפי שנראית בראי הבחירות".