"מסע הצלב" להפלת נתניהו נכשל בגדול. במקום להחלישו הצליחו יריביו להאדירו ולהעצים את כישוריו הפוליטיים והמנהיגותיים בהשוואה לאלה שלהם. היה זה ניסיון מתוזמר היטב שכלל: הפללה משפטית, "רצח אופי" ופגיעה חמורה במשפחתו, גיוס "שכירי חרב" חסרי ניסיון פוליטי ליצירת מצג-שווא ארגוני בעל תכנים לכאורה, תקשורת מגויסת, הזרמת הון ממקורות עוינים לקידומו ורוח רעה בדמותו של
אהוד ברק ודומיו.
כולם חברו "להרמת" המשימה של הדחת נתניהו בכל מחיר. אין להכחיש שלהתארגנות זו היו הישגים אלקטוראליים נומינליים; 35 מנדטים אינם עניין של מה בכך. עם זאת, הלקח העיקרי מהתוצאות הוא, שיוזמי המסע להדחת ביבי שכחו או זילזלו בדעתו וברצונו של הגורם המרכזי בדמוקרטיה - הציבור הישראלי. לדידם גורם זה היה בכיסם בזכות הפירוטכניקה שארגנו עבורו.
הציבור הישראלי הוציא להם כרטיס צהוב והודיע בקולו הברור - עד כאן! אנחנו נחליט מתי ואיך ועד כמה, ולא אף אחד אחר. לדידי זהו סימן בגרות מובהק, חרף העובדה שבחירות אלה לא נעדרו מחוות של מחאה בדמות מיעוט הצבעה.
1 יריבי נתניהו לא הצליחו להטעות את כל הציבור לחשוב שמדובר "בשחר של יום חדש". היה ברור לכול שמדובר ב"פוטש" מוסווה. בכדי להאמין שהארגון החדש המכונה "כחול לבן" מציג דרך חדשה, היה עליו להציג לציבור דרך כזו, כליבת מסע ההיכרות והשיכנוע; הדבר לא קרה עד רגע זה. הצגת פרצופים של יריבי נתניהו או אישים שהודחו על ידו מתפקידם, כבשורה - איננה יותר מניסיון נואל לגניבת-דעת; הציבור חכם מכדי ליפול בפח זה. הקמפיין "רק לא ביבי" לא רק שלא שכנע את הציבור לנטוש אותו, אלא חולל בדיוק את ההפך, ונתניהו הגדיל את התמיכה האלקטורלית בו ב-20% - הישג מרשים.
פוליטיקה היא מאבק על דרך וקידום אינטרסים. בחירות הן נקודת-שיא זמנית במאבק זה. הפוליטיקה אמורה להתנהל בכללי משחק מוסכמים, שאחת ממטרותיהם המרכזיות היא לשמר יכולת לחיות בצוותא גם אחרי הבחירות ולאור תוצאותיהן. דומה שיריבי נתניהו התעלמו מכך כליל. הגדיל לעשות נציג הרוח הרעה של בחירות אלה - אהוד ברק - ש"ליכלך" ונעלם כלעומת שבא, מיד אחרי שהתברר שהמהלך כשל בגדול.
עד כדי כך שקועה חבורת גנץ בליבוי היצרים, עד שאפילו לאחר שהתבררו התוצאות, הוזמו קריאות השמחה המוקדמות והתברר ללא ספק שנתניהו הוא המנצח הגדול -
לא מצאה בעצמה את טיפת השכל הישר ועוז הרוח האינטלקטואלי, כמקובל במקרים כאלה, לברך את יריבם על הישגו. בנשימה "אפלה" אחת דיברו המובילים - גנץ ולפיד - על "קבלת דין הבוחר" ועל הליכה לאופוזיציה (אין שותפות אינטרסים משום סוג שהוא, רק שלטון). ולפיד עוד הכביר מילים כאשר איים על נתניהו והליכוד כי באופוזיציה ימררו את חייו של נתניהו. אינני מקבל את חוסר התרבות והנבזות של אמירות אלה, חרף העובדה שאני מבין את עומק התסכול.
להערכתי, הציבור עייף ממאבק הסרק המילולי של מערכת הבחירות ומן הרוח הרעה שהשרתה עליה חבורת גנץ ומצפה עתה לעשייה, להתמודדות עם הצרכים ולפתרונות מהירים ואפקטיביים לבעיות המשפיעות על אורח חייו היום-יומי. פוליטיקאים שלא יהיו קשובים להלכי רוח אלה, יקבלו במבחן הבא, ואולי עוד קודם לכן, כרטיס לכיוון אחד. ראשי ה"גנציאדה" אינם מצליחים להתאפק אפילו שבוע אחד לאחר שהציבור אמר את דברו, ובמקום להאזין ל"קול העם", ובניגוד לאמירתם המפורשת שהם מקבלים את הכרעת הציבור, מכריזים מלחמה על הממשלה הנבחרת עוד בטרם קמה, בטרם קבעה את מצעה ובטרם קבלה החלטה אחת. זו למעשה כפירה בדמוקרטיה, בדומה לכל מה שעשו בבחירות אלה - בדלת האחורית. חסל סדר "עולם חדש נפלא". זה או השלטון שלנו או שנשבור את הבית.
אני קורא על אירועי הבחירות בעיתונות ובאמצעי תקשורת מקוונים תגובות של חוגים המקורבים ליהדות ארה"ב, במיוחד לחוגים הרפורמיים. הם מדווחים נכון את התוצאות המספריות אבל מפרשים לא נכון את המסר העולה מהן.
אל להם לנסות להשפיע על המתרחש בישראל כסוסים טרויאניים או באמצעות סוסים כאלה - לא גנץ ולא אחרים. פתוחות בפניהם רק שתי דרכים: הידברות עם המנהיגות הנבחרת בישראל או עליה לארץ, התאזרחות והשתתפות בלתי-אמצעית בהכרעות הלאומיות הדמוקרטיות.
לחבורת גנץ נדרשו יומיים וחצי בכדי להרים טלפון לראש הממשלה "של כולנו" ולברכו על נצחונו והישגו (חיזוק מחנה תומכיו ב-20%! בהשוואה לבחירות 2015) בבחירות אלה; מעשה של נימוס אלמנטרי גרידא. היה בכך כדי להשתחרר מרוחו הרעה של ברק, שאפיינה בחירות אלה ותרומה להתחלה חדשה של השיח הבינגושי בחברה הישראלית, בטרם תתקבע בו רוח רעה שתמאיס את החיים על כולנו. את הרוחות הרעות יש לסלק משום שכאשר הן משתוללות, אין לדעת במי תפגענה ועד כמה.
