השיטה בישראל, הוכיחה עד כמה בחירות במדינה שמבקשת להיות דמוקרטית, הן עניין לא פשוט כלל ועיקר. בישראל, מאז ומתמיד בבחירות התמודדו מפלגות רבות, תופעה שהתגברה עם המהפך שבו הימין ברשות חרות והליברלים שהפכו להיות הליכוד מוביל את מדינת ישראל. באופן מסורתי המפלגות הגדולות ייצגו את מעמד "הפועלים" מצד אחד ואת מעמד העצמאיים, ומצדדי השוק החופשי מהצד האחר. אל אלה התמודדו מפלגות דתיות, חרדיות ואלה שייצגו את השמאל והמגזר הערבי. בעקבות השבר העצום של מלחמת יום הכיפורים צץ טיפוס אחר של התארגנות
מפלגתית, שינוי. מפלגת שביטאה את המיאוס במפלגות שנולדו בקונגרס הציוני. דפוס ההתארגנות הזה נותר בעינו עד ימינו אנו ואף הקצין, כשמפלגת העבודה המסורתית, הפכה להיות מפלגת משנית, בגודל של מפלגה סקטוריאלית ולעומתה מפלגה שהוקמה אד הוק, כחול לבן, זכתה במספר מנדטים כמעט זהה למפלגת השלטון, הליכוד שהיא מפלגה שצמחה בתנועה הציונית לימיה.
אך נשוב ונבחן את התופעה מהפן הנוסף. מלחמת ששת הימים, שנתפשה בקרב מקבלי ההחלטות אז כמלחמה שסגרה את החשבון הפתוח שנותר ממלחמת העצמאות. מלחמה שבתוך שישה ימים מדינת ישראל הצעירה, בת תשעה עשרה בלבד, כבשה את חצי האי סיני, את יהודה ושומרון ואת הגולן. מדינת ישראל הוכיחה את עוצמתה הצבאית כבל עם ועולם. עוצמה צבאית שנועדה לשרת אינטרס מדיני, שעד היום לא ברור, למי ממקבלי ההחלטות. בריק, האידיאולוגי והמנהלי, נכנסו עד מהרה, מנהיגים מהציונות הדתית והקימו מלמטה את המפעל המפואר של התנחלויות. ממשלת ישראל, מפאי ההיסטורית התנהלה, אפשר לומר, תחת כנפי מפעל ההתנחלויות. אלה למרות שזה לא היה הקוו המדיני שלהם ראו במתנחלים סוג של חלוצים של פעם, הציונות החדשה ולכן...גם סייעו להם לא מעט.
הכיבוש מצד אחד, מפעל ההתנחלויות מצד שני, מיתגו את ישראל בעולם, ממדינת פליטי שואה ושנאה, למדינה ששולטת בעם אחר ומוכנה לשלם כל מחיר נדרש על כך. מבחינה פוליטית ומפלגתית, כל המפלגות הגדולות כולל החדשות שבהן התאמו את עצמן במהלך השנים, למצב הזה. כך בשלבים איטיים מאוד מדינת ישראל התגבשה כמדינה בעלת עוצמה לא מבוטלת, ביטחונית וכלכלית, מדינה שאיבדה את הרגישות החברתית ואת הסולידריות עם בני אדם באשר הם. גם המדיניות הכלכלית נעה בהתאם, אל זרועות הקפיטליזם והניאוליברליזם שהולמים את התפישות הרווחות בהנהגה הישראלית אחרי 1967.
כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה לבסס את הטיעון הבא, במדינת ישראל אין ימין ושמאל, יש רוב עצום שנוהה אחרי סיר הבשר והתפישה הכלכלית שהמוצלח כלכלית הוא השורד.
תוצאות הבחירות הציגו לפנינו שתי מפלגות ענקיות במושגים של היום: הליכוד עם 36 מנדטים וכחול לבן עם 35 מנדטים. בסך-הכל 71 מנדטים, של בעלי גישה רווחת דומה להפליא. אם נוסיף אליהם עוד את שתי המפלגות שהתפלגו מהליכוד, כולנו ו
ישראל ביתנו, נראה שהליכוד "הגדול", מגיע ל 45 מנדטים. מהמפלגה הציונית, דתית לאומית, דתית לאומית נותרו רק 5 מנדטים. את היתר אפשר למצוא על נקלה בשורות הליכוד, בעמדות מפתח.
תמיד נוכל לומר שהכל קרה בגלל ביבי, ראש
ממשלה כריזמטי, שזיהה את הצופן הפוליטי הישראלי והבין שהליכוד הפסיד קולות בשל השיטה ש"כל אחד יכול להקים מפלגה". הפילוגים במפלגות הימין תפשו תאוצה, בעיקר בשל תחרות על מקומות טובים בכנסת. חברי כנסת שרצו לשפר עמדה פרשו מהליכוד והצליחו להציב בפני. נתניהו דרישות לתפקידים טובים יותר בממשלתו, כך למשל
משה כחלון ומפלגתו כולנו, בבחירות 2015. כך גם
אביגדור ליברמן ומפלגתו ישראל ביתנו. אם ננסה להגדיר תהליך מעניין, כן זהו המהלך שמוביל
בנימין נתניהו להעצמת כוחו של הליכוד, על חשבונן של מפלגות הימין.
המפלגה השנייה בגודלה בישראל כחול לבן, היא הישג אדיר ומבטאת את הרעב של מצביעים למפלגה שתהיה חלופה לשלטון הליכוד, אבל לא תסטה באופן מהותי מהמדיניות שלו בתחומי הביטחון והכלכלה. כיניתי זאת כהישג כי אפשר וזהו גם שלב חשוב מאוד, בהחזרת המבנה המפלגתי בישראל לנורמליות. עצם העובדה שאזרחים רבים מאוד, כמספרם של מצביעי הליכוד, מחפשים חלופה, מעידה גם על בגרות פוליטית, על תרבות פוליטית מתחדשת, שמובילה אותנו לכיוון של שתי מפלגות גדולות. מבנה שמאפשר בחירה והתרעננות בין בחירות לבחירות.
אכן קשה היום למצוא הבדלים גדולים, בין שתי המפלגות, כשמנקים את התעמולה מעל התיאורים הרווחים ברשתות החברתיות. אפילו העובדה שהליכוד, מפלגה ממוסדת עם מנגנון משופשף ופריימריז לבחירת ראש הרשימה וחברי הכנסת, אפילו העובדה הזאת לא הקנתה לו יתרון בבחירות האחרונות. הבוחרים כך נראה אינם מבינים, או שלא מעניינת אותם, דרך התנהלות המפלגה, אלא רק מי שמוביל אותה, כמעיין שעטנז של בחירות אישיות ומפלגתיות.
מטבע הדברים גם כששני ארגונים דומים מתחרים על אותו המשאב, מתחיל תהליך המיתוג מחדש. בדיוק כפי שקורה בשוק הסלולר למשל. זהו תהליך שבו יחפשו ראשי המפלגות להציע דרכים חדשות ויצירתיות לקדם את החברה בישראל וכך לשכנע את הבוחרים והבוחרות. בדרך זו נקווה שהמפלגות ירעננו את המטרות, היעדים ובעיקר את החזון שלהם לניהול המדינה המורכבת, כמו מדינת ישראל. במילים אחרות לבוא אלינו אל הציבור עם אידיאולוגיה ברורה, כדי שנבין מול מי אנו עומדים.
בנקודה זו חשוב להדגיש, בפירוש שאין בכוונתי להגדיר את כחול לבן כמפלגה שהביאה את הבשורה. כחול לבן היא התארגנות, ברוכה של אזרחי המדינה שמבקשים שינוי, אומנם שינוי ללא אידיאולוגיה סדורה, אך שינוי שזכה לקולות רבים של אזרחים שמבקשים לבחור מוצר פוליטי שמתאים להם. אם יתמידו ראשי ההתארגנות בגיבוש מטרות יעדים ותוכנית עבודה, אפשר וההתארגנות הזאת תהפוך גם למפלגה.
תהליך ההצטמצמות של מספר המפלגות יביא גם להשתלבות של מגזרים שהמרכיבים שלהם יחפשו את אחת משתי המפלגות המתאימות להם.
אבל, וכן בא האבל הגדול, כדי להצליח במשימה הזאת עלינו לקבל הכרעה בסוגיה שמאחדת את מרבית תושבי ישראל, ביטחון. איך מובילים את המדינה שלנו בת ה 70 להסכמי שלום. לטעמי, מנתקים את הנושא מהמצעים של המפלגות ומתחילים לחפש ביחד, בתהליך פנימי לא פשוט, את הדרך לפיוס עם הערבים. נתחיל עם תושבי ישראל ונמשיך הלאה עם הפלשתינים. אסור לנו לראות במה שקורה, כורח המציאות. למדינת ישראל יש אחריות לא פחותה לפתרון הבעיה שהיא שותפה לה כבר 52 שנה. הכיבוש והשליטה בעם אחר, יש להם לשניהם מחירים. אנחנו לא הראשונים בעולם שכבשנו שטחים ואנחנו רוצים אותם לעצמנו. אנחנו לא הראשונים שמתלבטים בסוגיות כאלה. אפשר להמשיך ולחיות כך, אך השאלה האם לא נשלם על כך מחירים כבדים כמדינה שרצתה ורוצה להיות בית לכל היהודים בעולם.
ועוד הערה לסיום, הגיע הזה לדבר לגופו של עניין לחדול כאן ועכשיו מהפצת דברי בלע בכלל ובמערכת הפוליטית בפרט.
