'ובכן, ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו'. ברצוני לספר לכם סיפור נחמד שמסביר את חשיבות הנאמנות למשפחה או למשפחות הנכונות:
היה היה עורך דין במגזר הפרטי שכבר אי-שם בשנות ה-70 הצטרף למפלגת שינוי ובשנות ה-90 התמודד בפריימריז למפלגת העבודה. ובכן אותו עורך דין שימש במשך מספר שנים כיו"ר ועדת החוקה של מפלגת העבודה ומיד לאחר התפטרותו ממפלגת העבודה העבירה עליו הפיה הטובה את מטה הקסמים שלה והוא הפך בין לילה לשופט בבית המשפט העליון, בלי שהיה עליו לעבור כל מיני שלבים מיותרים כמו בית משפט לענייני תעבורה, או בית משפט שלום או בית משפט מחוזי. אותו עו"ד מוכשר אומנם לא היה הראשון שהייתה לו קפיצת דרך מהמגזר הפרטי ישר לבית המשפט העליון. קדם לו
מישאל חשין. אבל אצל מישאל חשין זו לא חכמה כי בית המשפט העליון שייך לאבא שלו. זאת גם הסיבה לפיה הוא הסביר לשר משפטים שנבחר בצורה דמוקרטית מדוע תיגדע ידו אם הוא יפגע בנכס המשפחתי הלזה.
איילת שקד לא הבינה את הרמז וכנראה גם לא כל כך קלטה שזה לא עסק משפחתי של משפחה אחת בלבד אלא של קבוצת משפחות אציליות ומאד מוכשרות וגם די מתוקשרות ולמה לה להסתבך איתן?
אבל מה זה חשוב, לאיילת שקד כנראה כבר נגדעה היד הפרלמנטרית ולפחות איום אחד הוסר מהעסק המשפחתי לרווחת כל המשפחות הנוגעות בדבר. השופט השני, ההוא מהפריימריז לעבודה וכו', קיבל את התפקיד היוקרתי של יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-21.
איילת שקד, בתורה, נתנה גיבוי מלא לקבוצה אחרת שקשורה קשר אמיץ למשפחה השופטת - ארגון השב"כ. היא הבהירה שאין עינויים ושהחקירות שהשב"כ מנהל מתנהלות בצורה חוקית. בכלל, דוברות השב"כ במין הודאה לא מכוונת (תחת לחצים?) הוציאה הודעה שלפיה נגד 'מתנגדי המשטר' מותר להפעיל 'אמצעים מיוחדים'. אז אפשר לומר לאיילת 'על דאטפת אטפוך' ולחכות שאולי יום אחד מטייפיה יטופון, אבל עד שזה יקרה, ברצוני לפתוח לפניכם חלון הזדמנויות נדיר ולתת הצצה חטופה לעבר שומרי הסף של הדמוקרטיה כדי להבין איך גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.
אלא כיוון שאין אפשרות במסגרת מאמר אחד להציג את הדברים, חילקתי את הדברים לארבעה מאמרים. אומנם גם ארבעה מאמרים בני אלף או אלפיים מילה לא יוכלו להציג את כל הסיפורים כי רבים הם ואי-אפשר לפרטם - הן רק מספר הסיפורים לבדו, גדול בהרבה ממספר המילים שתקראו בכל ארבעת המאמרים יחדיו. ובכל זאת, אני מאמין שמי שיקרא את הדברים בקפידה, יבין פחות או יותר איפה הוא חי וזו כבר נקודה חשובה.
צורה יצירתית
עוד בכהונתו הראשונה של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, הותך עליו מבול של שנאה. לא ביקורת, אלא שנאה יוקדת, מהולה בצימאון אמיתי לדם. עוד בטרם הייתה איזו שהיא פרשה או פרשיה או אפילו פסוק אחד על הפרק. קשה לתת הסבר לתופעה הזאת בלי להכיר את תולדות מדינת ישראל, בייחוד אחרי המהפך שהדהים את השמאל הישראלי בראשית שנת תשל"ח (1977). הצד השמאלי של המפה הפוליטית הבין ש'גנבו לו את המדינה'. הרי כמו שבית המשפט הגיע למישאל חשין מורשה מאבא כך המדינה הייתה אמורה להגיע לפרס ירושה מבן-גוריון. מה פתאום בגין? אז השמאל איים בפוטש צבאי (כפשוטו),
שולמית אלוני הצהירה שהיא חוששת לחייה והיא תלך ברחובות עם שכפ"ץ וקסדה וכל איש רעות רוח תרם את מיטב כישוריו הספרותיים כדי לבטא בצורה יצירתית את מורת רוחו מהגניבה הנוראית הזאת.
למזלם של אותם אנשי טוהר המידות שומרי החוק ובעלי הבית של המדינה, הם הוציאו גופים רבי עוצמה ובעלי השפעה לא פחותה מזו של הפרלמנט, משליטתם של בעלי ענין שעלולים לחבל בשליטתם הבלעדית או, אם נכנה זאת במילים נוחות יותר לאוזניים - השאירו אותם א-פוליטיים. מדובר, כמובן, במערכת המשפט, המשטרה, צה"ל, שב"כ, מוסד, לשכת העיתונות ובעצם כל הפקידות הבכירה הקיימת במדינה. נושא 'הפרדת רשויות' היה רלוונטי מתמיד והבכירים במערכות השונות מונו אך ורק בידי עצמם משיקולים מקצועיים בלבד ועם מלחמה מתמדת ב'התערבות פוליטית' שעשויה 'להשחית' את המערכות הללו. בגין הדמוקרט והמשפטן, מצדו, הכריז ש'לא החלפנו את מפא"י כדי להתנהג כמפא"י'. אבל זה לא כל כך עזר לו. גם ככה הוא כונה 'רוצח' ו'נאצי' ובעוד כל מיני מילים מעוררות השראה ואיחלו לו את כל הקללות האמורות בתורה. היחיד שעקף את בגין כראש
ממשלה המושמץ ביותר זה
בנימין נתניהו. למקרה נתניהו אקדיש מאמר בפני עצמו.
ובכן, הבחירות האחרונות (2019) סבבו אך ורק סביב אישיות אחת - בנימין נתניהו, כן או לא? כלומר, ברור שהיו מועמדים אחרים, אבל הם שימשו כתפאורה לשאלה 'האם הצלחנו להשניא את נתניהו מספיק על הציבור הישראלי?' והתשובה צרמה להם באוזן - לא.
זה ארבעים שנה שהעם אומר לשמאל פעם אחר פעם שהוא לא רוצה שמאל. פשוט לא רוצה, לא שמאל ולא את הסוציאליזם שלו ולא את מדינת כל אזרחיה שלו ולא את הסכמי הדמים שלו (הם קוראים לזה הסכמי שלום) ולא את הדמוקרטיה שלו ולא את השוויון-חרות-אחווה ולא שום דבר שהשמאל מייצג. פעם אחר פעם אחר פעם. והשמאל פשוט לא מצליח לשמוע. פעם אחר פעם אחר פעם מנסים להסביר להם בנועם שהעם לא כל כך שונא את ביבי. לא כמו שהם מצפים ממנו. אבל העם הזה שאומר להם את זה הם 'אספסוף' ו'בוטים' אז השמאל לא כל כך מבין את השפה בה הם משתמשים.
לשמאל יש יכולת פנומנלית לא לקבל את דין הבוחר. מיד לאחר בחירת נתניהו ב-96', יצאו כל מיני אנשי רעות רוח ואיימו שהם יעזבו את הארץ (זה 23 שנה אני עדיין מצפה שהם יקיימו לפחות את ההבטחה הזאת). ובכן, בחירות אחר בחירות מגיע כוכב אחר, כמו מתגושש רענן בזירה השש אלי קרב, ומבטיח שהוא זה שיצליח להוריד את נתניהו מהשלטון. פעם כוכב פועלים וכוכבת תקשורת, פעם נסיך מהעבודה ונסיכה מהליכוד והפעם הגיעו ארבעה מתמודדים ביחד לזירת ההכרעה. שלושה מתוכם גנרלים ותיקי קרבות והרביעי (דארטניאן?) - מתאגרף חובב, פרזנטור בדימוס של הבנק של ההסתדרות, שאמנם עבר לבעלות פרטית אבל נותר בשליטת הוועדים.
לשקר אין רגליים
אז נכון שבזמן היותו פרזנטור של
בנק הפועלים לא הייתה עליה חדה במיוחד במספר הלקוחות של הבנק, אבל היי, ל
שרי אריסון יש מספיק כסף לבזבז על עסקות כושלות ואילו השמאל הישראלי זכה בזכות פרישתו מהבנק ומעברו לפוליטיקה הישראלית בפרזנטור מוכשר ורהוט שיודע לשקר בלי להניד עפעף שאפילו אם מעמתים אותו מול שקריו בשידור חי הוא אינו מגמגם ולא מרכין ראש אלא אם הוא בא לחבוט בעומד מולו ואז לא כדאי לאיש לעמוד מולו אם לא קוראים לו במקרה
מייק טייסון. אדם כזה הוא נכס לשמאל. הוא ורק הוא יכול לומר לנתניהו (או על נתניהו) שהוא משקר בלי אפילו למצמץ. כי אולי לשקר אין רגלים אבל יש לו ידים חזקות במיוחד, שיהיה בריא.
אבל בניגוד לכל הסיכויים, כאילו רק כדי לבאס לכל השמאלנים את החיים, הרביעייה הזאת לא סיפקה את הסחורה וכנראה שבזה פחות או יותר היא סיימה את תפקידה ההיסטורי. כמו כל קודמיה בתפקיד. שיגידו תודה, לגבאי לא נתנו לילה אחד של חסד לפני שהוצעה לו ההצעה הנדיבה של עזיבה מרצון, אבל זה ממש להתעסק בקטנות כי בעוד שנתיים מי כבר יזכור את השם גבאי?
יורי בזמנוב, סוכן קג"ב שחצה את הקווים, הציג בפני עיתונאים אמריקנים ואחרים בשנת 1984 את שיטות הפעולה של הקג"ב. הרצאה מאלפת, אגב, שכדאי לראות מתחילתה ועד סופה. במהלך ההרצאה הוא מותיר בחלל החדר את השאלה: מאיפה יש לעיתונאים כזה כוח פוליטי אדיר? מי בחר בהם? דומה שבשלב זה אניח לשאלה הזאת שתמשיך להדהד.
את שתי הנוסחות הבסיסיות של העיתונות: 'ככל שהשקר גדול יותר, יותר אנשים יאמינו בו' ו'אם תחזור על השקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת' אומנם ניסח שר התעמולה הנאציונל סוציאליסטי, אבל לא הוא זה שהמציא את הרעיון. הוא רק היה תלמיד שקדן וחרוץ של אנשים, כמה מביך, שדם יהודי זרם בעורקיהם. חלקם כבר היו אז בארץ ישראל, חלקם ברוסיה, חלקם כבר נמחק מספר החיים על-ידי המפלגה, אבל גם בין אלה ששינו סטטוס מחי למת, ברובם הצדיקו את סיום חייהם הפיזי מתוך ידיעה ברורה (אמונה זה לחלשים) שזה משרת בדרך כלשהי את המהפכה בצורה שאולי נסתרה מבינתם.
איך מגיעים לאמונה כל כך פנטסטית? ובכן, גם לשאלה הזאת נניח להדהד לזמן מה, כמו גם לשאלה המקורית שהוצבה בכותרת מאמר זה - מה גרם לי להימנע מהליכה לקלפי? מי שיתאזר בסבלנות יקבל תשובות מפורטות ומנומקות בשלשת המאמרים הבאים.
בדיקה חוזרת
לפני שאסיים מאמר זה, ברצוני לתת אפשרות למענה לשאלה הראשונה שהעליתי - מאין הגיעה השנאה האישית הזאת, תיעוב של ממש, לבנימין נתניהו? אנסה לענות על כך דרך סיפור אישי ובסיועו האדיב של המלך המשורר, נעים זמירות ישראל: 'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו', אומר דוד המלך. לפני זמן מה שהיתי כחודש במקום שמאלני די מובהק. אומנם כשאתה שוהה במקום כזה המתהדר בפתיחות וסובלנות אין סופית (המילים קשה או לא אוהב מוחלפות שם במאתגר או ראוי לבדיקה חוזרת) תושביו עלולים לחוש אי-נוחות מסוימת כשהם מתוייגים כשמאל, אבל איכשהו בבחירות שם כולם הצביעו שמאל. בטעות.
והדבר שהטריד אותם אצלי יותר מכל זה שאני תמיד מסתובב עם חיוך. 'מה, אין לך דאגות?!' תמהו שם. ניסיתי להסביר להם שלא מצאתי שום בעיה שנפתרה בפרצוף חמוץ אבל אני בספק אם מישהו שם הבין על מה אני מדבר. אבל איני מהמתייאשים, אז ננסה שוב - לא שלבוטח בה' אין דאגות, הוא פשוט משתדל למצוא את הטוב בכל דבר שקורה לו. תמיד שגור בפיו של הבוטח בה' המילים 'ברוך ה", תמיד הוא יחשוב 'איזה חסד עשה עמי הקב"ה', הכל לטובה וכו'. לעומתו, הרשע מלא מכאובים, מה שיהיה לו ואיזה מתנות שהוא יקבל הוא תמיד ירגיש שמגיע לו יותר ושאין לו מספיק. הרשע אף פעם לא מרוצה ממה שיש לו. אף פעם.
זה אולי עשוי להיות אחד ההסברים לתיעוב התהומי שאוכל את השמאל כלפי ביבי. מה פתאום הוא מחייך? בטח, לנתניהו - שבשנינות ראויה לציון במקרה שמדובר בהצגת בית-ספר הם מסבים את שמו ל'נהנתניהו' - לא חסר דבר. יש לו סיגרים, ויסקי, גלידות והכל על חשבוננו. בגלל זה אנחנו סובלים. אומנם זה לא הסבר ממש רציונלי וקשה לי להאמין שמישהו מהם באמת מאמין להבלים הללו אולם גם השנאה לנתניהו לא ממש רציונלית. מדובר כבר בהיסטריה של ממש, אז כנראה העובדה שנתניהו, נעים ההליכות יש לציין, כל כך נדיב בחיוכים, מוציאה אותם לגמרי מהכלים.