| לקבלת רשימות חדשות בנושא לדוא"ל שלך: |
|
|
|
|
תאריך לידה: 10/9/1923
ארץ לידה: גרמניה
אזרחות: ישראלית
מצב משפחתי: נשוי
השכלה: כללית
תואר/מקצוע: איש ציבור, סופר, פוליטיקאי
תפקיד/עיסוק: פובליציסט
|
אורי אבנרי. יליד 10.9.23, בקום, גרמניה. גדל, עד גיל 10, בעיר הנובר. נשוי.
בן למשפחה גרמנית-יהודית שמקורה בחבל הריין. אביו היה בנקאי. משפחתו גרה בפרבר אמיד. אביו, שהיה ציוני מגיל צעיר, היגר לפלסטינה עם עלייתו של היטלר. אבנרי למד בגימנסיה. את רשמיו על סופה של רפובליקת ויימר ותחילתו של השלטון הנאצי פרסם בספרו צלב הקרס (1961). ב-1933 עלה עם משפחתו לארץ. התגורר חצי שנה בנהלל ועבר לתל אביב. למד בבית הספר לבנים אחד העם עד כיתה ז', אז נאלץ להפסיק ללמוד (מסיבות כלכליות) והתחיל לעבוד - תחילה כטכנאי רדיו ואח"כ כפקיד אצל עורך דין.
בהיותו בן 14 וחצי התגייס לאצ"ל (פלוגה ז'). היה פעיל במחתרת במשך שלוש שנים, ופרש נוכח מחאתו והתנגדותו לדרכו של הארגון. על-כך כתב את החוברת: הטרוריזם - מחלת הילדות של המהפכה העברית (1945).
ב-1946 הקים את תנועת ארץ ישראל הצעירה, שנודעה בשם כתב העת שלה - קבוצה במאבק. התנועה גרמה לסערה חסרת תקדים ביישוב. התנועה דגלה בהשקפה שהיישוב העברי בארץ מהווה אומה עברית חדשה, אך בניגוד לכנענים, סברה שאומה זו היא חלק מהעם היהודי. טענה כי התנועה הלאומית העברית היא בעלת-ברית טבעית לתנועה הלאומית הערבית, ושמקומה בקרב העמים המתעוררים של אסיה ואפריקה. רעיון השותפות בין התנועה הלאומית העברית והערבית הינו מאז אבן הפינה בתפיסתו הרעיונית של אבנרי.
בחוברת שפרסם ערב מלחמת השחרור (ספטמבר 1947) - מלחמה או שלום במרחב השמי,
שירטט את תוכניתו למזרח תיכון מאוחד, שבו ימלאו העברים והפלסטינים יחד תפקיד מרכזי.
עם פרוץ המלחמה התגייס אבנרי לחטיבת גבעתי. שירת בפלוגת הקומנדו המפורסמת שועלי שמשון - הסיירת הראשונה בצה"ל. השתתף בעשרות קרבות, קיבל דרגת מ"כ ונפצע קשה בעיראק-אל-מנשיה (קריית גת) בימים האחרונים של המלחמה.
במהלך המלחמה דיווח על הקרבות ועל חיי היחידה הלוחמת. דיווחיו פורסמו בעיתון הערב של הארץ - יום-יום. בתום המלחמה קיבץ רשימות אלו בספר: בשדות פלשת 1948, שהפך מיד לרב-מכר (20 אלף עותקים נמכרו תוך שנה). לאחר מכן כתב את הספר: הצד השני של המטבע, ובו תיאר את הצדדים האפלים של המלחמה - מעשי זוועה, רצח ושוד, גירוש הפליטים והשתמטות. ספרו עורר ביקורת מצד השלטונות, ואלו נקטו אמצעים מעשיים להחרמתו. במשך שנים רבות לא הופיעה מהדורה שניה לספר.
ב-1949, בהיותו בחופשת החלמה, הצטרף למערכת הארץ לכתיבת מאמרים ראשיים, לפי הזמנת עורך עיתון הארץ, גרשום שוקן. כעבור שנה עזב את עיתון הארץ, כשחש לדבריו שאינו זוכה לחופש ביטוי, בעיקר בנושא המערכה שנוהלה במדינה לחיסול הכפרים הערביים. ב-1950 רכש עם חברים את השבועון העולם הזה (שנוסד ב-1937), והפך אותו לשבועון חדשות מודרני, תוקפני וחריג. אבנרי כיהן כעורכו הראשי עד 1990. העולם הזה מילא תפקיד מרכזי בעיצוב עיתונות ישראלית חדשה. הוא המציא שפה עיתונאית חדשה, המקובלת כיום בכלי תקשורת רבים, ויצר גישה עיתונאית שסיסמתה היתה: "בלי מורא, בלי משוא-פנים". אבנרי עצמו חינך דורות של עיתונאים. חניכיו ממלאים תפקידים בכירים בכלי תקשורת רבים. לשבועון היתה השפעה רבה על עיצוב השקפת עולמם של בני הדור הצעיר בשנות ה-50 וה-60.
העולם הזה ביטא התנגדות נחרצת למדיניות של דוד בן-גוריון, החל במדיניותו המלחמתית האנטי-ערבית וכלה בכניעתו לדתיים. השבועון דגל בברית עם העמים הערביים נגד הקולוניאליזם המערבי, בהפרדת הדת מן המדינה, בשילוב האזרחים הערביים במדינה, בשבירת השלטון של המפלגות על מערכות החיים, בחקיקת חוקה כתובה ובעוד רעיונות רבים נוספים שהיו אז מהפכניים. עוד בשנות ה-50 המוקדמות, דגל אבנרי בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, כצעד ראשון לקראת השתלבות ישראל במרחב.
עמדה זו של העיתון עוררה תגובה חריפה מצד הממסד. במשך 20 שנה הוטל על העיתון חרם כלכלי מצד מערכות המדינה, ההסתדרות, הסוכנות היהודית וצה"ל, שביקשו להרוס את בסיסו הכלכלי (חרם שאכן הביא להתמוטטות כלכלית כעבור שנים). הממונה על שירותי הביטחון דאז, איסר הראל, הודה כעבור שנים שהעולם הזה ואבנרי נחשבו אז ל"אוייב מספר 1 של המישטר". בן-גוריון סירב לבטא את שמו של העיתון וקרא לו "העיתון המסויים". בשנים הראשונות התפוצצו שלוש פצצות במערכת ובדפוס, נערכה התנפלות אלימה על אבנרי ועל סגנו, שלום כהן, הוטל על השבועון חרם פיזי בחיפה (בעקבות המערכה נגד חושיסתאן, משטרו הרודני של ראש העיריה אבא חושי). השבועון הנהיג שיטה שהיתה אז חדשה: סדרות של תחקירים ומערכות ציבוריות. הוא ניהל את המערכה נגד עמוס בן-גוריון, מילא תפקיד מרכזי בפרשת קסטנר ובפרשת לבון, חשף את פרשות אשר ידלין, אברהם עופר ויעקב לוינסון, את שוד העתיקות של משה דיין ועוד.
ב-1956 הקים יחד עם נתן ילין-מור, בועז עברון ואחרים את תנועת הפעולה השמית, שדגלה בהקמת מדינה פלסטינית ובפדרציה פלסטינית-ישראלית-ירדנית. כעבור כמה שנים הקים את הוועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית, וקשר קשרים עם הנהגת המחתרת האלג'ירית. ב-1956, בעקבות חקיקת חוק לשון הרע, הקים אבנרי עם קבוצה של פעילי שלום וזכויות אדם את תנועת: העולם הזה - כוח חדש, ונבחר בשמה לכנסת, בה כיהן במשך שמונה שנים רצופות (בכנסת השישית והשביעית). בשותפות עם יועצו הפרלמנטרי, עורך הדין אמנון זכרוני, חולל מהפכה בסידרי הבית, ויצר דגם חדש של פעילות פרלמנטרית תקיפה, ששימש אחר-כך דוגמא לסיעות רבות אחרות. הוא פיתח מאות יוזמות פרלמנטריות, ונאם בכנסת כ-1,000 פעמים. אחרי שאיבד בבחירות שלאחר מלחמת יום כיפור את מקומו בכנסת, הקים ב-1977, יחד עם גופים אחרים, את תנועת שלי, וכיהן בשמה שנתיים נוספות בכנסת התשיעית.
ב-1974 יצר מגע ראשון עם שליחו של יאסר ערפאת, סעיד חמאמי, וניהל עימו סידרה של פגישות חשאיות - עליהן הודיע לראש הממשלה דאז, יצחק רבין. מגעים אלה הביאו להקמת המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני, בהשתתפות האלוף (במיל.) מתי פלד, ד"ר יעקב ארנון, לובה אליאב, מאיר פעיל ואחרים, שקיימו מגעים הדוקים עם שליחי אש"ף, ובמיוחד עם עיצאם סרטאווי. מגעים אלו, שהתפרסמו ברבים, תרמו להתפייסות ישראלית-פלסטינית. ב-1975 נפצע קשה מידי מתנקש.
ב-3 ביולי 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון, חצה אבנרי את הקווים בביירות, ונפגש בעיר המערבית הנצורה עם יאסר ערפאת - הפגישה הראשונה בין ישראלי והמנהיג הפלסטיני. מאז נפגשו השניים פעמים רבות והם שומרים על קשרי ידידות.
ב-1992 קרא אבנרי לבחירת יצחק רבין. ואולם, כשרבין הורה לגרש 411 פעילי חמאס לצפון לבנון, התנגד לכך נמרצות ויצא נגדו. לאחר ששהה עם רחל אשתו 45 יום באוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה בירושלים החורפית, הקים עם פעילי שלום אחרים את תנועת גוש שלום. תנועה זו דוגלת בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, הפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות, החזרת הקו הירוק ופירוק ההתנחלויות, במסגרת שלום ישראלי-פלסטיני. בשנים 2000-1999 היה בין האישים שפעלו להטלת חרם על מוצרים המיוצרים במפעלים בהתנחלויות. בגין זאת הוקע על-ידי אישי ציבור, שקבלו כי במעשיו הוא פוגע בפרנסתם של מתנחלים ובאינטרסים כלכליים של המדינה.
אבנרי זכה לשורה של פרסים בינלאומיים על פועלו: פרס השלום ע"ש אריך מאריה רמארק (21.6.95), פרס השלום של העיר אאכן (1.9.97), פרס קרייסקי להישגים מיוחדים למען זכויות האדם (22.1.98), ופרס מדינת סכסוניה-התחתונה (11.2.98). כן זכה בתואר אזרח כבוד של כפר קאסם, על חלקו המכריע בחשיפת הטבח בכפר ב-1956. סרט על חייו ופועלו הופק בגרמניה והוצג בתחנות גרמניות וצרפתיות. אבנרי כתב טור קבוע בעיתון מעריב. מאמריו מתפרסמים ברחבי העולם. בשנים האחרונות הוא ממקד את פעילותו במסגרת תנועת 'גוש שלום'.
כתב את הספרים:
1) בשדות פלשת 1949 (1948);
2) הצד השני של המטבע (1950);
3) צלב הקרס (1961);
4) מלחמת היום השביעי (1968), שתורגם לשמונה שפות בשם: ישראל בלי ציונים;
5) 1 מול 119, נאומיו של אבנרי בכנסת - בעריכת אמנון זכרוני;
6) אויבי, אחי (1988), על מגעיו אם אנשי אש"ף - תורגם לארבע שפות;
7) לנין לא חי פה יותר, רשמי מסע בארצות הקומוניסטיות לשעבר (1991) - עם צילומי רחל אבנרי;
8) אנו לובשים את כותנת נסוס (1991), בגרמנית על מלחמת המפרץ;
9) שני עמים, שתי מדינות (1995), שיחות עם אבנרי בגרמנית;
10) בעיית ירושלים (1996), עם עזמי בישארה - ראיונות עם אישים ישראלים ופלסטינים.
- תאריך עידכון: 26/09/2002 13:24:13
|
|
|
