דורית ביניש. ילידת 28.2.42, תל אביב. בת לחוה ואהרון ורבה.
למדה בבית הספר היסודי בית חינוך בתל אביב. סיימה לימודיה בתיכון חדש בתל אביב. שירתה בצה"ל כקצינת ניהול במחלקת הארגון באגף כוח אדם במטכ"ל. השתחררה ב-1962, בדרגת סגן. נשואה לעו"ד יחזקאל בייניש, אם לשניים.
בוגרת לימודי משפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1967-1965 התמחתה במחלקת החקיקה של משרד המשפטים ובלישכה הראשית של פרקליטות המדינה. ב-1967 קיבלה רשיון עורך דין. בשנים 1969-1967 שימשה בפרקליטות מחוז ירושלים כעוזרת לפרקליט המחוז, והופיעה בעיקר בתיקים פליליים בבתי המשפט.
ב-1970 עברה לפרקליטות המדינה, שבה מונתה לתפקיד סגן פרקליט המדינה. בתפקיד זה הופיעה בעיקר בבית המשפט העליון בערעורים פליליים, ועסקה במיגוון הנושאים המשפטיים שבאחריות הפרקליטות. ב-1976 מונתה לתפקיד מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. בתפקיד זה עסקה בעיקר בייצוג המדינה ורשויותיה בפני בית המשפט הגבוה לצדק, ובמתן ייעוץ למשרדיה השונים ולרשויות המוסמכות. באותה תקופה, הותוותה מדיניות הבג"צ באשר לביקורת על פעולות הממשל הצבאי בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה, בין היתר בנושאי ההתיישבות והביטחון. ביניש שימשה ראש מחלקת הבג"צים של משרד המשפטים בתקופת ההתנחלות והגירושים בשלהי שנות ה-70. לתחומים אלה הוקדש חלק ניכר מעיסוקיה המקצועיים במחלקה.
במסגרת תפקידה כמשנה לפרקליט המדינה, עמדה בראש הצוות שריכז את החומר בוועדת החקירה הממלכתית על ארועי סברה ושתילה, והיתה כפופה ישירות לוועדת החקירה (אוקטובר 1982 - פברואר 1983). במסגרת תפקידה זה היתה אחראית לפעולתה של הלישכה הראשית בפרקליטות המדינה, ונטלה חלק פעיל בניהול הפרקליטות לצידו של פרקליט המדינה. הופיעה בערכאות שונות במשפטים בתחומי משפט מגוונים. עסקה גם בייעוץ והנחייה למשרדי הממשלה, רשויות וגופים שעמם נמצאת הפרקליטות בקשרי עבודה הדוקים. היתה התובעת במשפטי המחתרת היהודית (בעקבות זאת, ספגה איומים על חייה), מילאה תפקיד מרכזי בהעמדתם לדין, עמדה בראש צוות התביעה במשפטים שנוהלו נגדם, ובתום המשפט אף הגישה ערעור על קולת העונש. מאוחר יותר, כאשר המליץ שר המשפטים
דן מרידור על שחרורם המוקדם, לא התנגדה.
בשלהי שנות ה-80 הובילה את המאבק בבית המשפט העליון, שבסיומו נאסר על מאיר כהנא לרוץ לכנסת. שימשה משנה לפרקליט המדינה בתקופת פרשת השב"כ. היתה פרקליטת המדינה בתקופת האינתיפדה. בתקופה זו נקלעה לעימותים עם שר הביטחון,
יצחק רבין - על הוראות פתיחה באש, טיפול בחיילים חריגים, ירי ברעולי פנים ומאסרים של פלסטינים ללא משפט. ב-1988 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה נגד שר הביטחון, יצחק רבין, בדרישה לאפשר זכות
שימוע לתושבי השטחים שצה"ל החליט להרוס את בתיהם. בייניש הגנה בבג"צ על שר הביטחון, ובניגוד לעמדה עליה הגנה התקבלה העתירה. בתקופת כהונתה כפרקליטת המדינה נשלחו, לראשונה, שני חוקרי שב"כ למאסר בפועל, לאחר שהורשעו בהריגת עציר פלסטיני במהלך חקירה וכך חשפו מזימת חיפוי בתוך השירות.
היתה מיוזמי הקמת היחידה במשרד המשפטים לחקירת חריגות בשב"כ. היתה שותפה בהקמת היחידה המיוחדת לחקירת שוטרים (מח"ש), שמטרתה להילחם באלימות שוטרים ובחיפוי עליהם במערכת המשטרתית. הפעילה את המשטרה נגד מפרסמי מודעות על שירותי מין ושיחות טלפון אירוטיות. במסגרת תפקידה כמשנה לפרקליט המדינה סירבה לייצג את שר המשפטים, אברהם שריר, בבג"צ בעתירה שהגישה
שולמית אלוני.
במסגרת תפקידה כפרקליטת המדינה, היתה שותפה בהליכי חקירת יו"ר הסוכנות היהודית שמחה דיניץ, חברי הכנסת
אריה דרעי ואבנר שאקי והמרגל מרדכי ואנונו. בפרשת מגורשי החמאס בקיץ 1993, סירבה לייצג את הממשלה בבית המשפט העליון. ב-1995, בעקבות מותו של העציר עבד סאמד חריזאת, כתוצאה מטלטולים שעבר במיתקני השב"כ, פטרה בייניש את אנשי השב"כ ואת הדרגים הבכירים בשב"כ מאחריות פלילית.
בתפקידה כפרקליטת המדינה התירה הגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור. רבים מהם זוכו, בהם: ראש העיר פתח תקוה
גיורא לב, ניצב
יעקב גנות, ראש מחלקת החקירות במס הכנסה אברהם צרפתי, ראש העיר הרצליה
אלי לנדאו, ראש העיר אילת רפי הוכמן, ראש העיר חיפה אריה גוראל, ראש העיר ראשון לציון
מאיר ניצן (זיכוי חלקי). כמעט בכל המקרים קבעו השופטים שהתביעה טעתה כשייחסה לנאשמים עבירות פליליות. המליצה על העמדתו לדין של גזבר הסוכנות, ח"כ
מאיר שטרית, והתלוננה על היחס המועדף שקיבל האסיר ח"כ יאיר לוי.
בדצמבר 1995 מונתה לכהונת שופטת בית המשפט העליון.
במסגרת כהונתה כשופטת בית המשפט העליון, פסקה, בין היתר (בהרכב שלושה שופטים או יותר) בעניינים הבאים: בערעור שהגישה אליצה באומן, על מימוש צוואת הוריה - בני הזוג קרל ויונה פלצקו (שציוו את כל רכושם לנכדיו של משה אלוני), פסקה בייניש על בטלות הצוואה. באומן הוכרזה כיורשת היחידה של הוריה; בערעור שהגישה המדינה על קולת עונשו של אב שתקף והיכה באכזריות את ארבעת ילדיו והורשע באונס בתו, קיבלה בייניש את הערעור והחמירה בעונשו של האב; פסקה, בדעת הרוב, שיש לדחות את ערעורו של הרצל ראד - נגד הרשעתו בקיום מגע עם סוכנים אירנים, וקבעה כי העונש הולם את נסיבות המקרה; דחתה ערעור של אב, חוזר בתשובה, שביקש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי למסור את בתו בת השנתיים לאימוץ.
- ביום 14.09.06 מונתה לכהונת נשיא בית המשפט העליון.
- בפברואר 2012 סיימה כהונתה כנשיאת בית המשפט העליון ופרשה לגמלאות.
