הנה התבשרנו בתקשורת שלחציהם של ארגוני נשים וזכויות אדם צלחו, ומפקד בסיס חיל האוויר של נבטים יפרוש מתפקידו מיידית. אין ספק: אחריות מיניסטריאלית היא ערך חשוב, וחלק בלתי נפרד ממנהל תקין וזירה ציבורית בריאה.
אין גם ספק שערך זה אינו מקבל ביטוי תכוף דיו בחיים הציבוריים בישראל, ומן הראוי להעמיקו ולהאדירו. עם זאת, לא כל תרופה שככלל פעולתה חיובית, היא בהכרח חיובית בכל מקרה ומקרה. החלה אוטומטית של פתרון, אם היא נעשית ללא חשיבה יצירתית וללא התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנדון, עלולה בהחלט להזיק יותר מאשר להועיל. אני חוששת שזהו המקרה הנדון.
האירוע שהתרחש בבסיס חיל האויר בנבטים הוא ללא כל ספק מחריד ומזעזע. הוא מעיד על אבדן דרך ערכית, על אטימות וחוסר רגישות לאנושיותו של הזולת, על העדר סולידריות אנושית ותחושת אחריות לכבוד האדם, ועל שחיקתן של נורמות להבחנה בין טוב ורע, מותר ואסור, אנושי ובלתי אנושי ביחסים בין אדם וחברו בכלל, ובתחום המגע המיני בפרט.
ואולם, כל התופעות הקשות הללו אינן ייחודיות לבסיס חיל האוויר בנבטים. מי שאינו עוצם את עיניו מראות חייב לראות כי אותן תופעות עצמן באות לידי ביטוי בכל מגזר, בכל תחום, בכל קבוצת אוכלוסיה. הנגע של אנוכיות מנוכרת נטולת מצפן ערכי פושה בגוף החברתי הישראלי זה שנים, בכל איבר ובכל רקמה.
לא מערכת החינוך, לא ההנהגה הלאומית, לא ההורים ולא הזירה הציבורית אינם מצליחים להתמודד עמו, ותאמר האמת: בעיקר מפני שהם אינם באמת מנסים. כבוד האדם נחקק לפני ארבע עשרה שנים כחוק יסוד, אבל לא עשינו דבר, באמת, כדי להטמיעו ולהפנימו ולעמוד בסחף.
ובתחום המיני - כל מועדון לילה המרחיב את חדרי השירותים כדי שיאפשרו יחסי מין מזדמנים לקבוצות של צעירים, חלקם שתויים ושתויות, מסוממים ומסוממות, מעודד החפצה ודה-הומניזציה, וטשטוש הגבול בין סקס ובין אונס. ולמעט דיווחים תקשורתיים סנסציוניים על מקרים מזוויעים במיוחד - איננו עושים דבר. רובנו מסיטים את הראש הצידה ועסוקים במרדף אחר החיים הטובים - כמו באמריקה.
בסיס נבטים אינו הבעיה: הוא סימפטום אחד מני רבים, שבמקרה התגלה ויצא החוצה. הפתרון אינו עריפת ראשו של מפקד בסיס שלא ידע על התנהגותם הלילית של חלק מחייליו, שבאופן ריאלי - לא יכול היה לדעת, חשוב מכך: שמיד כשידע - לקח אחריות למצב האנושי בבסיס.
מיד עם חשיפת הפרשה בבסיסו, מפקד הבסיס פנה אל המרכז הישראלי לכבוד האדם לשם הכנה של תוכנית חינוכית יסודית להעמקת הפנמת כבוד האדם בבסיסו. הוא התכוון ואף החל להשקיע עבודה ומשאבים בפעילות יסודית, רצינית, מעמיקה, מן המסד ועד הטפחות. בשקט, הרחק מעין הזרקורים. כי עבודה חינוכית אמיתית אינה נעשית בכותרות ראשיות צעקניות, אלא ביום-יום. אבל לגופים מסוימים חשוב פחות העתיד מאשר ההישג המיידי, המוחשי, התקשורתי: דמו של המפקד; הראש שנערף ומהווה הוכחה ל"הצלחת" הפעילות הביקורתית.
אבל מי באמת הרוויח מעריפת הראש הזאת? הבסיס איבד מפקד אחראי, מחוייב ורגיש דווקא בשיא המצוקה. תוכנית חינוכית שנבנתה על-פי צרכי הבסיס ונועדה לצאת אל הפועל - נכרתה באיבה, וכל שהושג הוא שהפרשה זכתה ב"קליימקס" תקשורתי, הפכה ליעד שסומן הושג, ועכשיו אפשר יהיה להוריד את האירוע כולו מסדר היום הציבורי וללכת הלאה. לאן? אל הפרשה הבאה, כמובן...
הפתרון היחיד האמיתי לזוועת נבטים הוא עבודת שטח חינוכית קשה ויסודית. בכל מקום, כל הזמן. בנבטים יש להפעיל תוכנית התערבות שתתאים לצרכיו של בסיס זה. אבל כך יש לעשות גם בכל בסיס אחר, בכל בית ספר, ומן הסתם - בכל מסגרת שניתן לשלב בה פעילות חינוכית. דה-הומניזציה ואבדן דרך אינם מייחדים את נבטים דווקא, ועריפת ראשים עוד לא עשתה אף אחד יותר אנושי, ולא חסכה אף אונס. ובהקשר המיני - מן ההכרח לפעול באופן חינוכי מקיף, כלל ארצי.
ובדיוק לצורך זה מונחת על שולחן הכנסת
הצעת החוק למניעת כפייה מינית, שנועדה להציע הסדר נורמטיבי חדש, מקיף, קוהרנטי, וגם לעורר שיח ציבורי רחב בנושאים הקשים שכולנו מודעים אליהם.
חקיקה, שיח ציבורי, תוכניות חינוכיות, הם עבודה קשה וארוכת טווח הרבה יותר מאשר עריפת ראש. אבל אם נשנס מתניים ונתגייס לעשותה, יש לה סיכוי להצליח ולחולל שינוי.
