נאמנות וחסינות

מלחמה זו עוררה דיונים רבים. על העורף, על הדרג המדיני ועוד. נקודה מרכזית נוספת שהתעוררה היא זו של נאמנות למדינה. במרכז הוויכוח ניצבים הפעם חברי-הכנסת הערביים. הקריאות החריפות מצדם כלפי שר הביטחון, פרץ, לאחר האירוע בכפר-כנא, אשר גררו להרחקת חברי הכנסת זחאלקה, צרצור וא-סאנע מהמליאה, והדרישה לבדיקת אפשרות לשלול את אזרחותו של ח"כ ואסל טאהא בעקבות דברים שאמר מהם נשמעה המלצה לפלשתינים לחטוף חיילי צה"ל, הם רק שתיים מהדוגמאות הברורות ביותר.

עלינו להפיק מתקופה זו לקחים משפטיים. נראה כי דרושים תיקונים חקיקתיים לפחות לגבי שתי סוגיות: חסינות חברי כנסת ועיקרון הנאמנות למדינה.

לגבי הסוגיה הראשונה. לכל ח"כ חסינות המיועדת להבטיח כי יוכל למלא תפקידו נאמנה תוך מתן ביטוי חופשי ומלא לדעותיו ולהשקפותיו ללא חשש. חוק החסינות מקנה לח"כ חסינות בפני כל פעולה משפטית, בשל הבעת דעה או מעשה שעשה, אם נעשו במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו.

בתיקון משנת 2002 נקבע כי התבטאויות שיש בהן תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או במעשי טרור נגד מדינת ישראל, אינן חוסים במסגרת חסינות זו. לכאורה, תיקון מבורך, אולם, בפסק-דין של בית המשפט העליון בעניינו של עזמי בשארה, שבהיותו ח"כ נשא שני נאומים מחוץ לכנסת, בהם שיבח את חיזבאללה ואת ההתנגדות בישראל, קבע הנשיא ברק, בדעת רוב, כי תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור היא זו הנופלת אל מחוץ לגבולותיה של החסינות העניינית, ולא תמיכה בארגון טרור.

אכן לשונו המפורשת של החוק מתייחסת לתמיכה במעשי טרור, למרות שהמחוקק יודע לנסח תמיכה בארגון טרור. זהו ניסיון לאזן בין הגנה על יסודות קיומה של המדינה לבין הגנה על חירויות היסוד הפוליטיות. אולם יש כאן סתירה הגדרתית-מהותית. טרור הוא סוג של מאבק אלים אשר במסגרתו נעשה שימוש מכוון באלימות כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות. הפרדה מלאכותית בין פעילות פוליטית וצבאית של ארגון טרור רק משחקת לידיהם של הטרוריסטים אשר ממהרים להקים זרוע פוליטית וזרוע צבאית, ולטעון כי אין קשר בין הזרועות.

אל לנו ליפול במלכודת ההפרדה בין פעילות פוליטית-כלכלית-חברתית של ארגון לבין פעילות טרוריסטית. לא ניתן לתמוך בארגון טרור מבלי לתמוך במאבק מזוין, שכן הגדרת טרור עצמה כוללת סוג של מאבק אלים או איום להשתמש באלימות. המאבק האלים הוא תנאי בלעדיו אין לארגון הטרור. לכן יש לתקן את חוק החסינות כך שגם התבטאויות ומעשים שיש בהם תמיכה בארגון טרור אינם חוסים תחת החסינות.

לעניין הסוגיה השנייה. הליך שבועת אמונים של חבר כנסת הוא ידוע ומתקיים במדינות רבות. בישראל חבר כנסת מצהיר לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותו בכנסת (סעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת). מה קורה עם המפרים? אין לכך תשובה. חוק-יסוד הכנסת ותקנון הכנסת מתייחסים רק לחבר כנסת אשר נמנע מלהצהיר אמונים (סעיפים 16 ו- 72א לחוק-יסוד: הכנסת ולתקנון הכנסת בהתאמה). לכן, יש צורך להוסיף הוראה באשר לסנקציה בשל הפרת שבועת האמונים.

כך למשל, בקנדה, הפרת שבועת האמונים או הבטחת הנאמנות נחשבת עבירה חמורה וכל מעשה של חבר פרלמנט, שנקבע על-ידי הבית כי מהווה הפרה של השבועה או ההתחייבות, יוביל לענישת חבר הפרלמנט על-ידי הבית. כלומר, הצהרת חבר פרלמנט, בעת מלחמה, שיש בה משום פגיעה במדינה ותמיכה באויב, מליאת הפרלמנט רשאית להחליט על השעייתו או אף על הפסקת כהונתו. ראוי כי התיקון יעשה בחוק-יסוד: הכנסת אך אם לאו, אזי למצער בתקנון הכנסת.

המקור השני הוא חוק האזרחות. סעיף 11(ב) לחוק האזרחות מאפשר לשר הפנים לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת-ישראל. כאן הנושא רגיש יותר. ראשית, אזרחות היא זכות יסוד. שנית, מדובר בהליך מנהלי, ונדמה כי המצב הזה, בו הסמכות לשלילת אזרחות מופקדת בידי פוליטיקאי, הוא מסוכן. לכן נדרשים מספר תיקונים.

ראשית, יש לקבוע כי שלילת אזרחות צריכה להיות אפשרית, אך בהליך שיפוטי ענישתי ולא כצעד מנהלי של הרשות המבצעת. שנית, היות ולשון החוק עמומה, יש להבהיר אילו מעשים נופלים בגדר הפרת אמונים למדינה. האם הכוונה לפעילות עוינת וחמורה נגד בטחון המדינה, או שהתבטאות התומכת במאבק מזוין מספיקה? לדעתי החלופה הראשונה היא זו אשר צריכה להיות לנגד עינינו. שלילת אזרחות הוא הליך דרקוני וראוי שייעשה בו שימוש רק במקרים קיצונים. עם זאת, איני סבור כי מדובר בהליך בלתי-דמוקרטי. האזרחות משקפת את הקשר החזק ביותר בין אדם למדינה. האזרח זכאי למלוא הזכויות שהמדינה מעניקה לו, ומחויב במלוא החובות שמטילה עליו. חובת הנאמנות הינה אחת מהחובות החשובות.

תיקונים אלה לא יפגעו בזכות להיבחר, יעשו סדר בהגדרות וישמרו על עיקרון הנאמנות למדינה. עלינו לשמור על הדמוקרטיה ללא איבוד עצמי לדעת תוך הקפדה על כל כללי השלטון הליברלי וערכיו.